****



עד לפני שלושה ימים, אם מישהו היה מבקש ממני לנסות ולתאר במשך חצי דקה את כל האסוציאציות שלי על יפן, אני מניח שהן היו מסתכמות במשהו כמו: סושי, מסעדות, יאקוזה, טקאשי קיטאנו, אדממה, טוקיו, רעידות אדמה, הרוקי מורקמי, צונאמי, סוני, תיירים עם מצלמות, פוקושימה, הירושימה, בונזאי, מחצלות טטאמי, הירוהיטו, קונג-פו פנדה. משהו כזה.

כלומר, ידעתי שהיה ליפן חלק לא סימפטי במלחמת העולם השניה ושאחרי ההפצצה של הירושימה ונגסקי היפנים נכנעו. ואני זוכר שקראתי ב"קורות הציפור המכנית" עוד דברים על התקופה האפלה הזאת שלפני 1950 (בעיקר, נדמה לי, על מלחמת מנצ'וריה), אבל אני חייב להודות שרק במהלך קריאת הספר הזה פתאום קלטתי שלא ידעתי כלום. שההיסטוריה של העם הזה רחוקה מהתדמית הנקייה והחייזרית שיש להם היום, והיו תקופות, לא מזמן כל כך, שאפילו הפעולות המפלצתיות של דעא"ש בסוריה נראות כמו פעולה של כיתה ד' בסניף של בני עקיבא ביחס למה שהיפנים עשו אז על בסיס יומיומי. ראבק, אפילו הנאצים, כך נראה, היו פחות, אה, נאצים.

מסתבר שהיפנים, בבולמוס גזעני ואימפריאליסטי מטורף, רצחו מיליונים, ושיעבדו עוד יותר מיליונים, באכזריות שנראית כיום פשוט דמיונית. שהם השתינו על אמנת ג'נבה מהמקפצה, ואף אחד לא אמר להם כלום. שהם היו מוכנים, פשוטו כמשמעו, להילחם עד האדם האחרון, ונראה שרק פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסקי (הרבה אחרי כניעת גרמניה, מיינד יו) גרמו להם להיכנע, להתאפס (בכמעט כל משמעות אפשרית) ולהתחיל מחדש. באופן שנראה אבסורדי, נראה שפצצות האטום היו, אני מעז לומר, דבר... טוב. גם כי מאזן האימה שהן יצרו נמשך עד היום בלי שלמזלנו אף אחד עדיין לא השתמש בפצצות גרעין שוב, וגם בשל העובדה הפשוטה שהן סיימו בבת אחת את המלחמה וחסכו, כך ממש, מאות אלפי נפשות, אולי אפילו מיליונים, שהיו נהרגים בוודאות עם המשך המלחמה.

הדהים אותי לקרוא ולהפנים כמה שהעולם הזה השתנה, לטוב ולרע. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שהיום אין סיכוי שמישהו, וודאי לא האמריקאים, היה מעז לעשות מעשה כזה. ואני לא יודע אם זה טוב, אתם מבינים. שהיום, עם הבילבול המכובס, המשפטני והתקין פוליטית עד בחילה שנמנע בשגגה או בכוונה תחילה מלראות מי טוב ומי רע, אף אחד לא היה מפציץ את יפן. אף אחד. גם לא במלחמה. כמו שבסוריה לא מפציצים כבר. כמו שכל מי שיש לו גרם של "אינטרסים" נמנע מעימות עם דעא"ש ואל-קעידה והחיזבאללה כי קשה כבר להבחין מי לנו ומי לצרינו, בתקווה שהם בעצם בסדר, ושאם יהיה להם טוב אז הם יירגעו ויחזרו בתשובה וגר זאב עם כבש וכו, כשרבע מהעולם כבר תומך בשריעה, שאפילו לחמאס כבר לא מתייחסים כארגון טרור אלא כסוג של לוחמי חופש אפילו שחופש הוא הדבר האחרון שהם נלחמים עבורו - כך היום אף אחד כבר לא יעשה מעשה חד משמעי בעד הטובים. אמריקה? הצחקתם אותי. אמריקה מתה. הם כבר לא רוצים להילחם עבור כלום. יזידים, שמזידים, עירקים, יהודים, צ'רקסים, אוסטרלים. אף אחד כבר לא רוצה להילחם בשביל אף אחד. הזומבים כבר כאן, מאחורי הגדר, וברוס וויליס זקן ועייף וכבר לבש פיג'מה.

****

לואי זמפריני היה מהטובים. הוא נפטר לפני חודש וחצי, כשהוא בן תשעים ושבע. זה חתיכת הישג, בעיקר אם מכניסים למשוואה את העובדה שהוא הוכרז כמת לפני שבעים ואחת שנה, כשהתרסק עם מטוסו לתוך מימי האוקיינוס השקט. ושם הוא שרד באופן בלתי אפשרי לחלוטין במשך ארבעים ושבעה ימים על סירת הצלה מנוקבת, ללא אוכל וללא מים. ואפילו זה נראה כמו קייטנה לעומת החודשים הארוכים שבילה לואי בשבי היפני. הספר הנהדר הזה פורש בכישרון רב ובפירוט סיפור אמיתי ובלתי ייאמן על חייו של מישהו שבאמת שרד נגד כל הסיכויים. סיפור על אומץ וגבורה אמיתיים לגמרי, כאלה שכבר לא מייצרים הרבה היום, על חברות ומצפון ואמונה והחלטות קשות, וגם של מלחמת קיום יומיומית אל מול העולם ואל מול עצמך, וכוחות נפש שהלוואי ולא נצטרך לגלות שחבויים בנפשנו.


****

כשריצה חברה למלחמה

בחוץ ירד גשם עגמומי, בשעה שבני ואני ישבנו בבית קפה בשולי הדרך, לפרידה אחרונה לפני הטיסה לחו"ל להשלמת לימודיו. העלנו זיכרונות, באמצעותם סיפרנו לעצמנו בטקס פרטי משלנו, על הרגעים היפים והקשים שעברנו יחד, שהפכו אותנו למחושלים, הגומעים מסלולי חיים.

הריצה המתישה שרצנו, במעלה ההר, לפני שנים רבות, כמבחן לסבולת וחווית החופש של אב ובנו, בה הבאנו את הגוף לקצה גבול היכולת, הפכה בהמשך להתנסות חיים הכרחית במאבק הישרדות לא צפוי. הריצה חברה למלחמה אחרת, בקרב על החיים עצמם.

כשחייך היו מוטלים על הכף לאחר פציעה ממטען צד, ברגעים בהם ההבדל בין החיים למוות היה כחוט השערה, גייסת אינסטינקטיבית את ניסיון חייך וחוויותיך כרץ בכדי לשרוד. מבלי שהתכוונת הריצה הפכה לכלי שהציל את חייך. הריצה היא המוטו המכוון אותך לאתגרים שהצבת לעצמך, מסייעת לך לצלוח משברים. כעת אתה בישורת האחרונה, סוגר מעגל, כמי שמבקש להיות רופא המטפל באנשים במצוקה, הנאבקים על חייהם. רוץ בן, רוץ, ברכתי אותך לשלום, לפני שנבלעת לתוך הטרמינל.

הספר לא שביר, מנסה לקשור בין חווית הריצה של לואי זמפריני, רץ אולימפי בעברו, לניסיון הישרדותו כניצול צוות אוויר באוקיינוס השקט, במלחמת העולם השנייה. האם חווית החיים של הריצה, הייתה גורם המפתח להישרדותו של לואי כניצול באוקיינוס ובמחנות השבי ?

לואי זמפריני, ילד אמריקאי ממוצא איטלקי, אחד שתמיד מצא את עצמו נרדף, כמי שמחולל מעשי קונדס, או גונב, את אנרגיה וההתרגשות הכרוכים בפשעים הקטנים הוא מסב לריצה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהריצה הצילה את חייו. ניבאו לו גדולות, להיות הרץ הראשון שירד בריצת המייל את מחסום הארבע דקות האגדי. בגיל - 19, כנער הוא התחרה עם הגדולים, באולימפיאדת ברלין ב- 1936, דווקא במקצוע שהוא הוא לא התמחה בו, 5,000 מטר, הנחשב לריצה ארוכה, בה הוא עלה לגמר והיגיע שביעי. הצמרת העולמית והתהילה היו בהישג ידו של לואי יותר מתמיד.

אני מביט לתמונה ישנה בשחור לבן של לואי זמפריני, החותך את קו הסיום, הרחק מיריביו. אני מתרגש מעוצמת הריצה. לואי מרחף כמו אילה שלוחה, בעוצמה וקלילות, בסגנון המבליט כישרון. אני נפעם מההילה שהייתה לספורט באותה תקופה, כמבטא את גדלות הרוח האנושית, הבאה לביטוי בניצחונו הסוחף של לואי. יכולתי לשמוע את שאגת הקהל הקם על רגליו ויוצא מגידו.

שלוש שנים מאוחר יותר, פרצה מלחמת העולם שקטעה את הקריירה של לואי כרץ והפכה אותו לאיש צוות מפציצי אוויר. מטסו של לואי נפגע מעל האוקיינוס. הוא וחברי הצוות נאלצו לנטוש את המטוס, ומצאו את עצמם מטולטלים על הגלים בסירות זעירות, הולכים וגוועים. האם ניסיונו כרץ יאפשר ללואי להיות בלתי שביר, לשרוד חווית חיים בלתי אפשרית המביאה את הגוף והנפש מעבר לסף היכולות האנושית ?

לספר בלתי שביר יש נתוני פתיחה נפלאים, הוא מעביר את לואי דרך אירועים דרמטיים וסוחפים, המשבר הגדול, אולימפיאדת
ברלין, משם לואי הוטח אל המלחמה האכזרית, ולמאבק הישרדות באוקיינוס ובמחנות השבויים, ולבסוף הוא חזר הביתה, אודיסיאה מודרנית המבטאת תקופה רבת תהפוכות ואת לואי גיבורה, הנסחף לתוך מערבולת טירוף המלחמה. לורה הילנברנד מציבה שאלה גדולה, האם לואי יחזור שלם בנפשו מהמלחמה ?

השאלה הגדולה, היא חוזקת הספר, אך גם הסיבה לנפילתו למלכודת הקלישאה, הגורמת לו לעסוק בגיבורי תרבות אמריקאים כסטריאוטיפיים המשויכים כולם לדמות על אחת, ללואי כפורסט גאמפ. הוא נמצא בכל מקום, הוא גיבור ספורט שעלה ממחוזות העוני, הוא פטריוט גדול הלוחם בכוחות הרשע, נוקם את חרפת פרל הרבור, שורד בניגוד לסיכויים, חייל שחזר הביתה מהשבי הלום ואיבד הכל, אך מצא לבסוף גאולה באמונה באל. לואי גיבור העלילה, הוא פלקט הוליוודי הנעדר עומק. אומנם הוא מתואר על רקע תיאורים תקופתיים מרהיבים, אבל התחושה שלי הייתה שלא הצלחתי לחבור לרגשותיו, ולגעת בו כאדם, רץ ושורד. זהו סיפור עם פוטנציאל ענק, אך הוא מהווה החמצה מסוימת, הנובעת מבחירת המחברת בכתיבה שהיא יותר תיאור עיתונאי והיסטורי, עם אמביציה לעיבוד קולנועי, ופחות ספרות.

לואי גיבור עבר, מגויס כעת להווה המדכדך של אמריקה, בו הגיבורים הישנים מהווים מופת כמי שבהווייתם הדגישו את ההבדלים בין הרעים לטובים, את הגיבורים שצמחו מלמטה, והגדירו את גדולתה של אמריקה כאומה נועזת ופורצת דרך, או למי שהאירועים הגדולים גרמו להם להיות גיבורים נשכחים, שקמו כעת לתחייה על ידי הילנברנד המספרת לנו אגדה אמריקאית עכשווית.

להילנברנד סיפור חיים מרתק כשורדת מסוג אחר, היא חולה במחלת העייפות הכרונית, מחלה של הגיבורים העכשוויים, הגורמת לה להיות ספונה בביתה. מעולם היא לא יצאה לנופי העלילה. חלק ניכר מראיונותיה עם גיבור העלילה הקשיש ששרד, היו באמצעות אין סוף שיחות טלפוניות. התשישות, וכאבי המחלה שלה עצמה, סייעו בידה לכתוב על גיבור חולה, סובל ומיוסר. היא ערכה תחקירים מפורטים, הגורמים לספרה, למרות מגרעותיו, להיות נקודת מבט מרתקת ומוחשית על ההיסטוריה. דרך סיפורו האישי של אדם אחד, לואי זמפריני, לורה הילנברנד מחייה לנו בצורה מרגשת את העולם שקדם למלחמה, את נוראות המלחמה וניצחונה של הרוח האנושית.
רוץ לואי, רוץ. ..

בדרך כלל אני רק מדרגת את הספרים, ועל שלב כתיבת הביקורת תמיד מדלגת.
את הספר המדהים הזה סיימתי לקרוא לפני כארבעה חודשים, המלצתי עליו בחום רב לכמה אנשים ( הם גם מאוד אהבו אותו) והמשכתי הלאה לספרים הבאים. הסיפור נוגע בכל כך הרבה רבדים רגישים ונותן המון חומר למחשבה, אי אפשר להשתחרר מסיפור חיים כזה.
ספר שלא יכולתי להשאיר ללא מילה טובה, והנה הביקורת הראשונה שלי..............
חבל שאי אפשר לתת 10 כוכבים, עד כדי כך אהבתי אותו  :-)
הספר מגולל את סיפור חייו של לואי זמפיריני, אצן אולימפי בעל תוכניות גדולות, שמשתבשות עקב מלחמת העולם השנייה. מאולימפיאדת ברלין לגיוס לחיל האויר האמריקאי, ניצל בנס בהתרסקות מטוס, העינויים בשבי היפני והחיים שאחרי, ההתמודדות עם צלקות העבר.
האישיות של לואי פשוט כבשה אותי, אומץ לב, הומור, אופטימיות והיכולת לסלוח ולשחרר
מצד אחד, הספר מרתק מהעמוד הראשון, כתיבה מאוד עיניינית ומפורטת. מרגישים שהסופרת עשתה מחקר מעמיק ומושקע, למדתי לא מעט דברים חדשים על תקופת מלחמת העולם השנייה.
 מצד שני, זהו סיפור לא קל, אותי הוא מאוד זיעזע. היה לי מאוד קשה לקרוא כשלואי היה באוקיינוס הפתוח ללא אוכל ומים ועוד מוקף כרישים, לא האמנתי שהמצב יכול להיות חמור יותר. מבחינתי, הכרישים היו עדיפים על היפנים. את הכרישים ניתן להצדיק זה הטבע, אבל את התנהגות היפנים כלפי השבויים אי אפשר אפילו להבין, לא רק את החירות הם גזלו, גם את הנפש רמסו בהתנהגותם האכזרית ובתנאים הלא אנושיים שהציבו, קיבלתי אגרוף כפול בבטן.
ספרים מסוג זה לא נועדו רק להעביר סיפור חיים, זהו ספר מעורר השראה, נותן פרספקטיבות, התפקיד שלו להאיר את עינינו, מה באמת חשוב בחיים, כמה שהבעיות שלנו זניחות, כמה שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה וכמובן שיש לנו את היכולות להתמודד עם כל צרה, זה בידיים שלנו. 
 זהו סיפור אולטימטיבי של הישרדות, תקווה ואמונה

תקופת מלחמת העולם השניה היתה לדעת רב ההיסטוריונים שבירת כל השיאים של הרוע האנושי, אבל לדעתי הרוע הזה התחיל כבר הרבה לפני פריצת המלחמה ב1939.
יש ההולכים הרבה לפני ורואים המלחמת העולם הראשונה את המאורע שגרם לחציית כל הגבולות של האנושיות ולהתפרצות הרוע האנושי אשר המלחמה השניה היתה פשוט השיא של כל השיאים.
אולם אני מבקש להאיר שתי מלחמות נספחות למאורעות הגדולים: מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת מנצ׳וריה שבה כבשו היפנים את רובה של סין.
שתי המלחמות האלה היו לדעתי ה anti chamber של המלחמות הבאות, או בעצם המלחמה העולמית השניה שהיתה כאמור שיא השיאים.
במלחמת האזרחים בספרד שהיתה הפרלוד למלחמה השניה, ניסו הגרמנים והאיטלקים את הטקטיקות שלאחר מכן יעשו בהן שימוש במלחמה נגד פולין, צרפת, אנגליה וברית המועצות.
במלחמת מנצ׳וריה עשו היפנים שימוש, ניסוי כיילים אם תרצו, בשימוש בטכניקות המלחמה שבהן ישתמשו לכיבוש אזור הפסיפיק , תוך הכנעת כוחות בריטים, אמריקנים, אוסטרלים ועוד.
רק כדי להבהיר את הנקודה נציין שהיפנים חיסלו אוכלוסיות בלתי לוחמות בסין( כמה מיליונים), פיליפינים, אינדונזיה, ועוד. פשעי מלחמה שעל רובם הם אפילו לא נענשו ( כמו לדוגמה הרצח , השעבוד ואונס הנשים הקוריאניות ), אפילו ההתנצלות שלהם היתה מהשפה אל החוץ, מה שמראה שחרטה אמיתית לא היתה שם.
סיפורו של לואי זמפריני, גיבור הספר, הוא סיפור ניצחונה של הרוח על כוח הרוע, ניצחון האינטלקט על
ההתנהגות הפרימיטיבית- בהמתית, וניצחון הטוב על הרע.
יש בסיפור הזה שלושה חלקים ברורים כאשר הכל חלק אנו מתודעים לכוחה של הרוח האנושית ועל יכולתה לגבור על הרים ולהרים את הגוף האנושי לגבהים שלא נתפסים על ידי ההבנה האנושית.
החלק הראשון מתאר את השיגיו הבלתי יאומנים על מסלול הריצה.
החלק השני מספר את סיפור הישרדותם של לואי ופיל לאחר אובדן מטוס הלייברטור שלהם באוקיינוס
והחלק השלישי שהוא גם הקשה ביותר סיפור הישרדותם את השבי היפני.
החלק הזה הוא גם הקשה ביותר לקריאה, ובאופן כללי ניתן להשוות את הישרדותם לסיפורי הישרדות של יהודים מסויימים את מחנות ההשמדה הנאציים, דבר שמסביר באופן ברור את נוראות הייסורים שאנשים אלה שרדו, את אומץ הלב שלהם את חוזקם הנפשי ואת כושר ההתאוששות של בני אדם שעברו עינויים נוראים שכאלה.
הספר הזה מביא לנו תובנות עמוקות בנושאים כגון אומץ לב, יכולת הישרדות, עוצמה נפשית, נדיבות לב, ואינטליגנציה אנושית כמו גם יכולת ההמצאה האנושית בתנאים קריטיים.
מצד שני הוא מביא לנו הבנות חדשות בנוגע לרוע האנושי, לאכזריות, לבהמיות ביחסים בין שבוי לשובה, להבדלים בין תרבויות ולתובנות של תפיסות של פסדו- מדע כגון, מדע הגזענות שהיה נפוץ בגרמניה וביפן.
ספר מעולה, ומומלץ לכל אותם שיכולים לעמוד בתיאורים הקשים שמובאים בו.

מה הייתם לוקחים אתכם לאי בודד, נגיד שאתם - ימאי ספינת הצי האמריקני בימי מלחה"ע השנייה, יוצאים למשימה וספינתכם נפגעת ושוקעת למצולות אך רגע לפני כן, ניצלתם ווהגעתם לאי בודד. או יותר טוב - נגיד אתם איש צוות אוויר, טייס, מפציץ בחיל האוויר האמריקני. מלחה"ע השנייה - 1943 ארה"ב מצטרפת ללחימה (מאוחר מדיי) אתם על משימות הפצצה, מטוסכם הופל. אך אתם ניצלתם, צנחתם, סירת גומי קטנה והגעתם לאי בודד.. התשברו? אולי לא אם תקחו את "בלתי שביר" - אז, רגע לפני היציאה לשייט, ההזנקה לאויר - שימו אותו על כסא המפלט.
נגיד אתם אצן מקצועי.. אז מה תקחו? - טוב, הבנתם. קיראו אותו היכן שתחפצו - גם בטיסה אזרחית רגילה, הולך.

סיפורו המותח של לואי, בחור אמריקני ממוצא איטלקי - נער-פרא-אדם בעברו, שידע לתעל את האנרגיות בהמשך חייו אל העולם התחרותי-ספורטיבי ואתגרי כאצן אולימפי.
לואי - בחייו הצבאיים - טייס. איש צוות מפציצי אוויר, בחיל האוויר האמריקני. בחיי ה"אזרחות" אצן תחרותי, אתגרי, בדרך לכיבוש פסגה אחרי פסגה. 1943 וארה"ב מצטרפת ללחימה. שורת הפצצות. חיי הריצה התחרותית של לואי נקטעים, לטובת משימות הפצצה. לא יודע מה הוא לקח לו כציוד לאי בודד אך מטוסו נפגע מעל האוקיינוס. לואי ונווטו נוטשים את המטוס, צונחים לים, מטלטלים אל ימים של השרדות לא אנושית, לאי הבודד - לשלווה על אי בודד לא הגיעו. האם טייס מפציץ שיוצא למשימות, בעצם היותו בחור תחרותי מאוד שעוסק ב"אזרחות" בריצה תחרותית ספורטיבית ומביא עצמו ביומיום לקצוות מנטליים ופיזיים - האם כל אלו יכינו אותו למשימת השרדות אמתית. על חייו בתנאים קשים, מאתגרים ומפתיעים - האם יישבר או שמא יתגבר - על אי בודד, או בהתמודדות מול תנאים בלתי אנושיים על סירה מיטלטלת ובשבי.

סיפור השרדות מרתק ומותח, התמודדות באיתני הטבע בצורתם האכזרית, גם מול בני אנוש בצורתם האכזרית. בעל פוטנציאל רב.
מעורר ציפייה. א-ב-ל יש בו מן האכזבה, אמריקאי-קיטשי, כמו נכתב במטרה להפוך לתסריט...
כן, הוא טוב. הוא מומלץ. א-ב-ל למעשה עם סיפור כזה - אפשר הו כל כך הרבה יותר. וכל כך הרבה יותר עצמה ופחות קישטיות.
יכול לסחוף גם את הנערים שבחבורה לשעות של מתח והרפקאות כתובות, בימים החמים של חופשה.

עם כל ספר שאני קוראת, עם כל סיפור שאני שומעת, עם כל סרט או סדרה שאני צופה, עם כל תמונה שאני רואה, עם כל אדם שאני פוגשת.
אני מבינה עד כמה הקלישאה הידועה "המציאות עולה על כל דמיון" נמצאת סביבנו בכל מקום, בכל אדם, בכל ספר, בכל סרט או סדרה, בכל סיפור או תצלום.
בלתי שביר הוא ספר שמדגים את האמירה הזו במדויק.
לפני 98 שנה בשנת 1917 בארצות הברית של אמריקה נולד לואי זמפריני בן למשפחת מהגרים איטלקית. לואי שבילדותו היה ילד פרוע ושובב שסבל מבריונות בגלל מוצאו. מצליח בערת אחיו גדול לגלות את הכישרון החבוי בו, ריצה.
לואי מגלה יכולות מופלאות ומצליח להגיע מהעיירה המנומנמת בה חי וגדל עד לאולימפיאדה. השנה היא 1936 ברוכים הבאים לברלין, גרמניה. האימפריה הנאצית מוצגת לעולם הגדול בשיא תפארתה וגדולתה, לואי מצליח לשבור על המסלול שיא עולמי וללחוץ את ידו של הפיהרר הגדול אדולף היטלר.
מי היה מאמין מה יקרה בעוד כמה שנים?
הראשון בספטמבר 1939, לא לא מתחילים הלימודים. הנאצים פולשים לפולין. מלחמת העולם השנייה מתחילה.
אך לארצות הברית לא אכפת שאירופה תחזור לתבוע שוב בדם. עד אשר המכה פוגעת גם בהם. היפנים בני בריתם של הנאצים שרוצים גם הם לכבוש את העולם תוקפים.
השנה 1942 ההתקפה על פרל הארבור. אלפי חיילים אמריקאים מתים. ארצות הברית מצטרפת למערכה.
לואי סגן צעיר בצבא משרת כמפציץ בחיל האוויר האמריקאי ומשתתף במערכה. חבריו נעלמים, נפצעים, נאבדים, נעדרים אבל יותר מכל פשוט מתים. בטיחות מישהו?
עד שמגיע תורו של לואי ומטוסו [הלא בטיחותי בעליל] מתרסק על פני האוקיינוס השקט. יחד עם שני חבריו. צף לואי על פני האוקיינוס השקט למשך תקופה בלתי יאמנת.
אך הסוף הטוב לא מגיע ולואי נופל בשבי היפני ומכאן ואילך מתחילה מסרת ייסורים בלתי אנושית של אדם אחד מול הקושי, הסבל, האכזריות, העינויים, המכות, האלימות שיכול אדם לעשות לאדם אחר.
מסכת סבל שלא נגמרת גם אחרי שנת 1945 אחרי שהכל נגמר אחרי שהמלחמה נגמרת ושתתי פצצות אטום מחקו את הירושימה ונגסאקי, הזיכרונות שלא מרפים, המצוקה, הפחד, האימה, הזוועות הזמן עובר לואי חופשי אבל הוא לא מצליח להשתחרר.
רק כשהוא לומד לסלוח הוא מצליח להשתחרר מעברו ולהתחיל מחדש.
עם אשתו, עם ילדיו הרחק ממחנות המעצר של היפנים.
"מהציפור" השומר שעינה אותו.
מאיבוד הכבוד.
בני האדם הם היצורים הסתגלנים ביותר בטבע, אנחנו מסוגלים לסבול הכל. את שיא האושר והשמחה, ואת בור התהום העמוקה היותר.
ואין ספק אנחנו גם היצורים החזקים ביותר, שמסוגלים לסבול כמעט כל דבר ולהישאר בחיים.
ספר מדהים.
סיפור מדהים עוד יותר.
ואדם אחד שניצח את הכל ושרד עד לא מזמן שנת 2014 ונפטר בשיבה טובה בגיל 97 בחיוך ובשמחה.
וכמעט עד הסוף לא הפסיק לרוץ.

מלחמת העולם השנייה התחילה באמת לאמריקנים בדצמבר 41' – עד אז העולם נלחם לו לבדו מזה יותר משנתיים.
הצרעה היפנית עקצה את הנמר האמריקני בהתקפת פתע – שתיזכר כך אמר רוזוולט לדיראון עולם, והמכונה האמריקנית נכנסה למטחנת הדם.
יותר מרבע מהקורבנות האמריקנים במלחמה היו בזירה הפסיפסית, שנמשכה גם לאחר כניעת גרמניה, ונגמרה רק לאחר שתי פצצות אטום ואיום פלישה רוסית לאיי יפן עצמם (רוסיה מחזיקה באיים הקוריליים שכבשה מיפן עד היום).

ובכל זאת מעט מאוד מסופר על הזירה הזאת בכלל ואצלנו בפרט. אירופה המדממת תמיד עניינה יותר, ולכן כל ספר שמספר עוד על הזירה הזאת הוא מבורך להשלמת היריעה.

בלתי שביר הוא ספר אמריקני מאוד, שכאילו נכתב כדי שיעשו עליו סרט – [ ואומנם בשנה שעברה באיחור של כמה עשורים יצא סרט על בסיס הספר (לא ראיתי אך מביקורות רבות הבנתי שיש שם אכזבה רבה)].
סיפור כזה שנראה כאילו הומצא בהוליווד אבל למעשה הוליווד הומצאה מסיפורים אמתיים שכאילו.

זה לא ספר מופת, והוא לא כתוב כך, אבל בכל זאת הוא ספר מרתק מהמון בחינות.

הוא מספר ומדגים את כוח ההישרדות של האדם – לא שלא ידענו מסיפורים קודמים, אבל בכל זאת מרתק לקרוא איך החיים שאנחנו חושבים שהם שבריריים שכאלה, יכולים להיות עקשניים שכאלה.

הוא מספר על הזירה הנשכחת של מלחמת העולם השנייה, ומציין עובדות רבות שבספרי היסטוריה אחרים פשוט לא שמים אליהם את הדעת, כמו הכמות הבלתי נתפסת של חיילים שנהרגו בתאונות במהלך המלחמה, ואיך דברים שנחוצים להישרדות פשוט לא היו קיימים כי אף פעם אף אחד לא היה זקוק להם, ורק אחרי שהמונים נהרגו, נפצעו, טבעו, רעבו, נחנקו או התייבשו מישהו חשב על רעיון גאוני של הוספתם.

הוא נותן פוקוס. ממלחמה עצומה של מיליונים על פני הכדור כולו, מצטמצמים לאדם אחר והסביבה הקרובה שלו, ומספרים את הסיפור שלו, שהשאר הוא רק רקע. כמות האירועים והחוויות שאדם אחר עובר נראית אין סופית כמעט, כך שדווקא הצמצום הזה מספר יותר מכל על כמה עצומה היתה המלחמה הזאת.

אבל יותר מכל, תפס את תשומת ליבי, הפער הזה בין האויבים. הפער הלא נתפס בין שתי ציוויליזציות שחושבות ותופסות את המציאות בצורה שונה בתכלית, ואת האסון הנורא שבהתנגשות שלהן.
על רקע מה שקוראים שם על יפן, מדהים גם השינוי שעבר על יפן בשבעים שנים האחרונות, שהפך אותם לכמעט פציפיסטים (אבל אל תטעו, המטוטלת מתחילה לנוע לכיוון השני) – ואת הכוח, הנאיבי יש יאמרו, של האמריקאים, לשים הכל בצד למען אינטרסים חדשים.

הספר מככב שנים רבות בראש מצעדי ספרי ההיסטוריה הפופולארית בארה"ב, ודי ברור גם למה – יש שם את כל מרכיבי הקסם האמריקני.

ספר מומלץ ביותר כדי להתנתק לרגע מצרות היום יום, ואולי לתפוס פרופורציה.

אני יכול רק להצטרף לסופרלטיבים של כל כותבי הביקורות שלפני. ספר מדהים ומרגש, שמו של הספר "בלתי שביר" מתאר בצורה מדוייקת את תוכנו ובעיקר את אישיותו של לואי זמפריני גיבור הסיפור. זה ספר שישב אצלי על המדף זמן רב עד שהחלטתי לגשת אליו ומרגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק ולקרוא. הישרדות הירואית, כח רצון עילאי, חברות ומלחמה על הכבוד העצמי גם במחיר של השפלות נוראיות ועינויים פיזיים שלא ברא השטן. יחד עם זה הספר מראה את האכזריות העל אנושית של היפנים כלפי שבויי המלחמה. הספר כתוב בצורה מעולה, קולחת ושופעת תיאורים לא קלים. הספר הזה הוא הצדעה ללואי זמפריני - גיבור אמיתי.

עומדת נפעמת מול סיפור אמיתי על יכולת הישרדות, כוח רצון ויצר חיים עז.
כשהייתי קטנה תמיד סיפרו לי שאלוהים לא מעמיד אותנו בניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם...יש מצב שצדקו.

סיפורו האמיתי של לואי זמפריני, אצן אולימפי אמריקאי ממוצא איטלקי. בן למשפחת מהגרים קשת יום שהעפיל בכוחות עצמו עם מוטיבציית על לאולימפיאדת ברלין.
אלא שאז פרצה המלחמה ההיא.
זמפריני התגייס לחיל האוויר האמריקאי. מטוסו הופל מעל האוקיינוס בלב שומקום. שלושה חיילים מוצאים עצמם על סירת גומי אחת.
סיפור ההישרדות הוא כמעט בלתי אפשרי. 47 ימים הם שורדים בלב ים.
הסופרת לא נרתעת מתיאורי הרעב והצמא, מפירוט הדרך שבה הם השיגו אוכל , תיאורי החום והיובש.
מדהים איך הגוף האנושי מגונן על עצמו, מוצא לעצמו פתרונות יצירתיים להישרדות.

תלאותיו של זמפריני לא נגמרות.
הוא וחבריו ניצלים, אם אפשר לכנות זאת הצלה...ע"י ספינה יפנית.
הם נלקחים למחנה מעצר יפני שלידו ההישרדות בים הינה משחק ילדים.
שוב הוא חווה רעב, תשישות בתוספת השפלה בלתי נתפסת.

ושורד.

סיפור אמיתי. נורא. מזעזע. מטריד ועוצר נשימה.