• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בלתי שביר

בלתי שביר

מאת לורה הילנברנד

הביקורת של מלי

תמונה של מלי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
בלתי שביר

בלתי שביר

מאת לורה הילנברנד

הביקורת של מלי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מלי
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:עיון
הקודמת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 8 שנים

“מה הייתם לוקחים אתכם לאי בודד, נגיד שאתם - ימאי ספינת הצי האמריקני בימי מלחה"ע השנייה, יוצאים למשי”

7/32
ביקורות על בלתי שביר
הבאה
ניר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•3 דקות קריאה

עם כל ספר שאני קוראת, עם כל סיפור שאני שומעת, עם כל סרט או סדרה שאני צופה, עם כל תמונה שאני רואה, עם כל אדם שאני פוגשת.
אני מבינה עד כמה הקלישאה הידועה "המציאות עולה על כל דמיון" נמצאת סביבנו בכל מקום, בכל אדם, בכל ספר, בכל סרט או סדרה, בכל סיפור או תצלום.
בלתי שביר הוא ספר שמדגים את האמירה הזו במדויק.
לפני 98 שנה בשנת 1917 בארצות הברית של אמריקה נולד לואי זמפריני בן למשפחת מהגרים איטלקית. לואי שבילדותו היה ילד פרוע ושובב שסבל מבריונות בגלל מוצאו. מצליח בערת אחיו גדול לגלות את הכישרון החבוי בו, ריצה.
לואי מגלה יכולות מופלאות ומצליח להגיע מהעיירה המנומנמת בה חי וגדל עד לאולימפיאדה. השנה היא 1936 ברוכים הבאים לברלין, גרמניה. האימפריה הנאצית מוצגת לעולם הגדול בשיא תפארתה וגדולתה, לואי מצליח לשבור על המסלול שיא עולמי וללחוץ את ידו של הפיהרר הגדול אדולף היטלר.
מי היה מאמין מה יקרה בעוד כמה שנים?
הראשון בספטמבר 1939, לא לא מתחילים הלימודים. הנאצים פולשים לפולין. מלחמת העולם השנייה מתחילה.
אך לארצות הברית לא אכפת שאירופה תחזור לתבוע שוב בדם. עד אשר המכה פוגעת גם בהם. היפנים בני בריתם של הנאצים שרוצים גם הם לכבוש את העולם תוקפים.
השנה 1942 ההתקפה על פרל הארבור. אלפי חיילים אמריקאים מתים. ארצות הברית מצטרפת למערכה.
לואי סגן צעיר בצבא משרת כמפציץ בחיל האוויר האמריקאי ומשתתף במערכה. חבריו נעלמים, נפצעים, נאבדים, נעדרים אבל יותר מכל פשוט מתים. בטיחות מישהו?
עד שמגיע תורו של לואי ומטוסו [הלא בטיחותי בעליל] מתרסק על פני האוקיינוס השקט. יחד עם שני חבריו. צף לואי על פני האוקיינוס השקט למשך תקופה בלתי יאמנת.
אך הסוף הטוב לא מגיע ולואי נופל בשבי היפני ומכאן ואילך מתחילה מסרת ייסורים בלתי אנושית של אדם אחד מול הקושי, הסבל, האכזריות, העינויים, המכות, האלימות שיכול אדם לעשות לאדם אחר.
מסכת סבל שלא נגמרת גם אחרי שנת 1945 אחרי שהכל נגמר אחרי שהמלחמה נגמרת ושתתי פצצות אטום מחקו את הירושימה ונגסאקי, הזיכרונות שלא מרפים, המצוקה, הפחד, האימה, הזוועות הזמן עובר לואי חופשי אבל הוא לא מצליח להשתחרר.
רק כשהוא לומד לסלוח הוא מצליח להשתחרר מעברו ולהתחיל מחדש.
עם אשתו, עם ילדיו הרחק ממחנות המעצר של היפנים.
"מהציפור" השומר שעינה אותו.
מאיבוד הכבוד.
בני האדם הם היצורים הסתגלנים ביותר בטבע, אנחנו מסוגלים לסבול הכל. את שיא האושר והשמחה, ואת בור התהום העמוקה היותר.
ואין ספק אנחנו גם היצורים החזקים ביותר, שמסוגלים לסבול כמעט כל דבר ולהישאר בחיים.
ספר מדהים.
סיפור מדהים עוד יותר.
ואדם אחד שניצח את הכל ושרד עד לא מזמן שנת 2014 ונפטר בשיבה טובה בגיל 97 בחיוך ובשמחה.
וכמעט עד הסוף לא הפסיק לרוץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של michalro
michalro
תמונה של סקיי
סקיי
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של רץ
רץ
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של משוררונת:)
משוררונת:)
14קוראים|גיל ממוצע53|64%נשים

על המבקרת

תמונה של מלי

מלי

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
76 ביקורות•371 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של מלי
מלי
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות76
לייקים שקיבלה371
דירוג ממוצע4.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת27ספרות מקורית21מדע בדיוני ופנטזיה5

דיון על הביקורת

2 תגובות
מלי
מלי•לפני 10 שנים

תודה רבה רץ בהחלט ספר מקסים :]

רץ
רץ•לפני 10 שנים

מלי - תודה על ההמלצה - בין רומן היסטורי לריצה - חיבור בין השניים נדיר, מה שיגרום לי מייד אחרי החג לרוץ ולרכוש את הספר. סקירה נפלאה.

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מלי

דמעות של יין

דמעות של יין

מרסל מוסרי

העולם של היום השתנה לא כן? אני בטוחה שתסכימו איתי כולם.
מה שפעם היה משתנה בתקופה של עשורים היה הופך את פיו בשנים ספורות. בטכנולוגיה, ביחסים, בתקשורת, באוכל, בתרבות, ובעוד אין ספור תחומים.
גם בגילי הצעיר עוד לא בת 20 אני חושבת לפעמים על הילדות שהייתה לי, וכשאני מבטיה על אחותי הקטנה אני מבינה כמה הרבה השתנה במעט כל כך זמן.
שינוי לכל סוגיו הוא קשה ומורכב, ולא בהכרח הוא רע כמו התדמית שהרבה פעמים הוא מקבל. בני אדם הם היצורים הסתגלניים ביותר בטבע וזה מה שגרם לנו להפוך לשליטי העולם. ולחיות המפותחות שאנחנו היום.
אבל כמו לכל החיות הצרכים הבסיסים שלנו,הרגשות, הדחפים, התחושות,ההתנהגויות נשארים אותו דבר לא משנה באיזה שנה פחות או יותר תמצא את עצמך בה, האנשים נשארים אותם האנשים. אני אוהבת לומר תמיד בסקירות שלי כאן על רומנים היסטוריים, שלא ההיסטוריה חוזרת על עצמה אלא שבני האדם פשוט לא משתנים.
תופעת סופרי הפייסבוק היא תופעה חדשה, ובעיניי היא מבורכת. ומציגה את היופי ברשתות החברתיות שלפעמים אנחנו שוכחים שבאותה מידה שהם יכולות לגרום נזק בלתי הפיך, יש הרבה אנשים שחייבים להם לא מעט.
שלי מרכוס, אלמוג בר, רן אפלברג הם חלק מרשימה של סופרי פייסבוק מוכשרים ומצוינים שסיפוריהם ברשת התפרסמו, ספריהם הגיעו למקומות הראשונים ברשימת רבי המכר ואף הפכו לסנסציות [לזכור ילדים לא כל סיפור שמפורסם ברשת החברתית הוא אמיתי]
אבל מרסל מוסרי בין הראשונות שפרצו את הדרך והתפרסמו מכתיבת סיפורים בפייסבוק היא ללא ספק האהובה עליי.
אולי זה קשור לעודף משקל של שתינו, לרצון למצוא אהבה, לקושי בצבא, אהבת הארץ של שתינו, וכמובן אהבת הספרים והכתיבה.
סיפורים של 3 דקות קריאה, אולי חמש מצליחים לפעמים לגעת טוב יותר מספרים בעלי 500 עמודים שמתארים את צבעו הירוק של הדשא ברוב דפיהם.
קניתי את דמעות של יין בתחנה המרכזית בבאר שבע ביום חמישי אחד כשחזרתי מהבסיס, הוא קרץ מי ולא יכולתי להתאפק גם עם המשכורת הצבאית העלובה.
קראתי והתאהבתי עוד יותר, והערצתי פי כמה וכמה אותה. על הרגישויות, והדקויות הקטנות, ההבנה הבסיס, הרוך והחמלה האנושית והכישרון כמובן הנהרות של כישרון הכתיבה של מרסל.
כל סיפוריה עם בספרה הראשון שטרם יצא לי לקרוא [למה לעזעזל הוא לא נמצא בספרייה??] ועם בסיפוריה שמתפרסמים בעמוד הפייסבוק שלה מרסל שבקושי מלאו לה 26 מצליחה לגעת בנושאים כל כך מורכבים ומתמודדת איתם בהצלחה פעם אחר פעם. ציונות, אהבה, בדידות, ישראליות, שכול, משפה,בגידה, כעס ועלבון, חלומות, תשוקות, יצרים, יחסי הורים וילדים, יחסים בין נשים לגברים, עוני, מרכז ופריפריה, לחיות עם עודף משקל, הרצון להיות נאהב ולאהוב. החיפוש אחר אהבה והרשימה ארוכה מאין ספור.
תראו העולם משתנה והוא לא יפסיק להשתנות גם אם נרצה וגם אם לא, אבל לפעמים כאחרי כל כך הרבה סיפורי זוועה שמתפרסמים כל ערב לפעמים צריך לקרוא סיפור קצר בין 3-5 דקות ולזכור שבסיס עדיין קיים והוא עדיין טוב. וסיפור הוא טוב הוא סיפור טוב לא משנה אם הוא מסופר בעל פה, חקוק על אבן, כתוב בדיו על נייר, מודפס וכרוך, או מפורסם בפייסבוק.
אני קוראת את הספר כל פעם ברגעי ייאוש כאני מחפשת תקווה
אני ממליצה גם לכם לעשות אותו דבר.
לא יהיו אכזבות
אני בטוחה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מלי
קולות מן ההרים

קולות מן ההרים

חאלד חוסייני

למרות הכוונה הטובה של הסופר חאלד חוסייני ולמרות הכוונה הרבה וההשקעה הרבה מאחורי ספריו. נראה שבמקרה של קולות מן ההרים כל המוסיף גורע.
יותר מידי עלילות שלא מצליחות להתפתח, רגע לפני שהם נקטעות באמצע.
קשר מקרי בין התקציר וכריכת הספר לבין הסיפור עצמו.
קשר רופף וחסר אמינות בין כל העלילות והדמיות.
אוסף של דמויות ואנשים ברחבי פקיסטן והעולם, בזמנים שונים, שלכל אחד מהם סיפור משל עצמו, סיפור טוב ומעניין שיכל היה לעמוד בפני עצמו...
אך הקשר ביניהם והחיבור לוקים בחסר ורק הורסים.
יותר מידי סיפורים, מסרים, עלילות, מחשבות, אידאולוגיות ודילמות שלא מצליחים להשתלב ולעניין.
לא אהבתי..
4 כוכבים רק בגלל שני הספרים הקודמים של הסופר, ובגלל שאם היו מחלקים את הספר לכמה סיפורים קצרים הוא היה מצליח הרבה יותר.
ממש לא חייב.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מלי
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

30.3.2016, 9:30 בבוקר, בסיס חיל האוויר מצפה רמון.
באולם הקולנוע יושבים כל חיילי טייסת התחזוקה של הבסיס.
טכנאי דרג א', טכנאי מסוקים, טכנאי מטוסים, חווטים, חשמלאים, אלקטרונאים, הנדסאים, בנאים, חיילי חובה, נגדים וקצינים.
כנס בטיחות קיץ.
לבמה מוזמן בחור צעיר על כיסא גלגלים שבא לספר את סיפורו...
על החברים מהשכונה, על הילדות והמשפחה, על האהבה לכדורגל, על החברה הראשונה.
על הקריירה והחלומות לשחק בצ'לסי...
על הרגע שיום לפני הטיסה במסיבת הפרידה של החברים, על השמחה והצחוקים, הברכות והאיחולים, על כך שלא שתה.. על רמזור שהראה אור ירוק ועל כך שהגיע לפתע מכונית שעברה באור אדום..
על ההתעוררות הראשונה בבית החולים, על האובדן של החבר הכי טוב שנהרג, על ההבנה שהרגליים שלך משותקות, שאין יותר כדורגל, שאין יותר ללכת על הרגליים.
על ההבנה שאתה נכה, שונה, מוזר.
שיש כיסא, שיש כאבים, שיש אחות שצריכה לרחוץ אותך, שיש שיקום והחלמה ארוכה.
שהחברים נעלמים, שהחולמות מתנפצים, שהחברה עוזבת, כשהאבא נוטש, שהעולם שבחוץ לא תומך ומקבל, שאתה שונה.
על נפלאות בתי המשפט בישראל שמשחררים אדם מכול אשמה לחזור לנהוג חזרה בכבישים, אף על פי שמתוך בקבוק וודקה שהייה במכונית רק חצי נמצא.

על הקשיים, והכעס, הבכי, העצב, החוסר אונים, האי שייכות, העצבים, החוסר צדק, המשברים, החוסר עצמאות, תלות, הבדידות, הכאבים, הניכור, הזרות, הדיכאון, התשישות, הרוע, החמלה, הרחמים, היוקר, ההבנה, הקבלה, החוסר חשק לחיות, הבושה, העייפות, המלחמות, הזיכרונות, והבחירות שעושים.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

אף אחד מאיתנו לא ציפה לזה שהוא לפתע קם על רגליו...
לא מדובר היה כמובן לא על ניסים ולא על נפלאות ולא על מעשי כשפים.
מדובר הייתה על הצגה והבחור היה שחקן.
אבל הסיפור, הסיפור בהחלט אמיתי...
לצערנו הרוב יותר מידי נכון, נפוץ ואפשרי.
מעטים הספרים שיכולים לספר סיפור כזה נפיץ וחזק בצורה כל כך טובה, נכונה, כל כך יפה, מקסימה, מעניינת, ובעיקר מדויקת.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר כמה ימים לאחר שסיימתי לקרוא אותו, והאגרוף שהצגה הזו הכניסה בבטן של כל אחד מאיתנו הזכיר לי את זה.
..
את רישיון הנהיגה שלי לא עשיתי בגיל 16 כמו רוב בני גילי, רק בתקופה שלפני הגיוס עזרתי אומץ והלכתי ללמוד.
הכסף והזמן אומנם היה חלק מהשיקולים, גם לעצלנות היה חלק נכבד בעניין.
אבל גם פחדתי, פחדתי לעלות לכבישים ולנהוג, לקחת את האחראיות הזו, ולדעת שכל פעם שאני עולה על הכביש יש גם סיכון.
...
בקורס שלי המפקד ענף שלנו בכל תדריך יציאה היה שם דגש על בטיחות ועל נהיגה ועל תאונות דרכים.
תמיד ידענו שתדריך שלו ייקח 20 דקות לפחות.
אומנם יש לי הרבה מאוד ביקורת כלפיו על ההתנהלות שלו ועניינים אחרים.
אבל יש לשבח אותו ללא ספק על הרצינות הדאגה והעניין האמיתי שהביע בנושא.
...
יש כאלה שנפצעים במלחמות ובקרבות, יש כאלה שלא עלינו בטיולים ברחבי העולם.
ונעשים נכים ומשתוקים.
ויש כאלה בתאונות קשות, בכבישים ראשיים, עם רכבים אחרים או הולכי רגל. ולפעמים נפגעים דווקא בכביש מאחורי הבית. זה שהלכם בו שנים..
אולי זה יהיה בגלל עייפות, הזנחה של תשתיות, עבירת תנועה וכמובן לא לשכוח את האלכוהול..
וזה יקרה אני מבטיחה לכם, אם לא לכם את לחברים שלכם, או לאנשים שאתם מכירים.
כי אם במדינתנו הקטנה שעברה 7 מלחמות, 2 אינתיפדות, גלי טרור ומבצעים בלי סוף יש יותר הרוגים בכבישים מאשר חיילים כנראה שיש לנו בעיה.
בעיה עולמית קשה וחריפה.
אותו מפקד ענף מאמין שהפתרון הוא לעלות את גיל שבו ניתן להוציא רישיון נהיגה.[יחד עם האלכוהול כמובן]
אז יכול להיות שבגיל 24 רק "נפתח השכל", אבל במדינה שבה בגיל 18 מצפים ממך להילחם לשמור על הגבולות וגם להרוג אם צריך זה לא ראלי וגם לא נכון.
בעיניי לפחות.
כי לאסור זו הדרך הקלה לחנך ולשנות תרבות נהיגה מצריכה זמן, כסף ומשאבים.
כדי שסיפורים כאלה, לא יכאיבו לנו כל כך עמוק בבטן.
כדי שהספר הזה יהיה רק סיפור מרתק ומעניין. ולא מראה כואבת למציאות של רבים מאיתנו.
ספר ששואל ודן על הבחירות שלנו לחיות את החיים שלנו לפי בחירתנו, ולסיים אותם במידה ונחליט על כך.
האם יש משהו ששווה לחיות למענו?
האם אהבה מנצחת הכל?
מי יכול להחליט על כך?
אם לא הייתי מסיימת לקרוא אותו באחת השבתות בבסיס כנראה שהייתי בוכה בסיום הספר, למרות שאני מודה ברחה לי דמעה בסיום.
כי זה אחד הספרים המעטים שמצליחים בצורה כל כך טובה לדייק ולתאר את המציאות בצורה חדה ואמיתית עד כאב.
ועל זה אני מורידה בפני ג'וג'ו מייס את הכובע.
אנא ממכם בבקשה צעירים ומבוגרים כאחד לכו תקראו את הספר.
רגע אחרי שתקראו את הדף האחרון, תסגרו את הספר, תקומו מהמיטה ותעמדו שנייה אחת ארוכה על שתי רגליכם.
אתם תעריכו את השנייה הזו...

והאמינו לי זה שווה הכל...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מלי
האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

דונה וולפולק קרוס

יש ספרים רבים בעולם שהנם פשוט: מדהימים, מעולים, מצוינים, מרהיבים, ומשובחים, שמגיעים להם עוד אלף ואחת תארים ומחמאות.
ויש סיפורים של אנשים שהם פשוט גדולים מהחיים. אין מלים אחרות לתאר זאת, פשוט סיפורים גדולים מהחיים.
לפניכם עומד ספר שהוא השילוב הטוב ביותר שיצא לי להיתקל בו שהוא השילוב של השניים.
גם ספר מעולה ומצוין מכל הבחינות:
כתיבה משובחת, עלילה מעניינת, תיאורים משובחים, רקע היסטורי מעניין, מתח ועניין לכל אורך הסיפור.
וגם סיפור של אישה אחת שאין מילים לתאר אותו. פשוט אין מילים.
דמות שאולי היא אגדה ואולי לא.
אבל אתם יודעים מה ?
זה לא ממש משנה.
מעבר להיסטוריה היבשה של האם באמת הייתה אישה שנבחרה להיות האפיפיור.
יש כאן ספר, רומן בה שמספר את סיפורה של דמות מרכזית. סיפור של חייה של יוהנה שהגיעה בזכות שכלה ויכולותיה למעמד הכי חשוב בעולם הנוצרי. בעולם גברי,רצחני ושובינסטי, יוהנה הצליחה. מחופשת לגבר יוהנה מתגברת על כל המכשולים שמינה העמיד בפניה. ועולה מעבר לכל דימיון.
לא משנה עם מדובר על אישה אמיתית ואם הדברים אכן התרחשו כך או אחרת. מדובר כאן על סמל, דמות לכל הנשים באשר הן. שיכולות להצליח בכל אשר ירצו ויבחרו. בלי קשר למין. שבניגוד למה שחשבו בעבר ושעדיין לצערי חושבים גם היום. המין שלך לא קובע את היכולת שלך, ההצלחה שלך או הכישרון שלך.
כי אולי ימי הביניים עברו ואנחנו בתקופה המודרנית, בה האישה חופשייה יותר מאי פעם.
אך יש תפיסות שלא השתנו בהרבה.
יש אפילו מקומות שבהם כמעט שום דבר לא השתנה.
ימי הביניים היו אחת התקופות האכזרית בהיסטוריה, לגברים אך בעיקר לנשים. נשים הוכו, נאנסו, נישאו בכוח ובגילאים צעירים, נרצחו, עונו, נשפטו, הוחרמו, נשלטו אך, בעיקר. נסגרו. בתוך עולם הבית בין ארבעה קירות בלי אפשרות לצאת אל העולם.
מי יודע מה פספסנו מי יכול לדעת איפה יכולנו להיות עכשיו עם הדברים היו קצת אחרת. עם נשים היו מקבלות הזדמנות.
הזדמנות לראות עולם, ללמוד, להשכיל, לשאוף הכי גבוה בכל התחומים, להמציא, ליצור, לבנות, לתכנן לכתוב, ליצור, לעבוד, לפרנס, לעזור, לשנות את העולם.
הזדמנות להיות הן, בלי פחד או חשש. בלי הפחד או השיפוט.
פשוט להיות חופשיות. להחליט בעצמן על חייהן.
כי התפיסות של מה מתאים לגברים ומה מתאים לנשים עדיין קיימות ורלוונטיות לתקופה שלנו, גם למדינת ישראל המודרנית.
בה נשים שנאנסות ומטרדות מינית מוחרמות על ידי החברה, כי האשימו גיבורי מלחמה.
שנשיא מדינה לשעבר, אנס מורשע שלא הביע חרטה על מעשיו, יכול לקבל קיצור העונשו.
שעשרות גברים מקיימים יחסי מין עם אישה שיכורה במועדון בפומבי ואיש לא עושה דבר.
שתמונות עירום של בנות עוברות ברשתות החברתיות ומושמות ללעג.
שבמקרי אונס והטרדה קודם כל מאשימים את האישה.
שנשים שעובדות באותה כמו גברים מרוויחות פחות.
שמספר שיא של חברות כנסת לא מתקרב לכמות הנשים באוכלוסייה.
שרק ב2015 מונתה אישה בישראל להיות מנתח לב חזה שגם היא בין היחידות בעולם.
והדוגמאות הן פשוט רבות בלי ספור...
יוהנה היא הוכחה לכך שנשים יכולות להתגבר על כל המכשולים שמציבים בפניהם ולהצליח בצורה הכי טובה שאפשר. כי אין שום דבר שנשים לא יכולות לעשות.
ואני מקווה בכל ליבי שיום אחד, זה באמת יראה כמו זיכרון רחוק.
ולא כסיפור הרלוונטי מאוד גם לתקופה שלנו.
אז עם לא הבנתם גברים ונשים כאחד חובבי ההיסטוריה והספרות הטובה. רוצו לקרוא את הספר הזה אתם לא תתאכזבו.
ולא רק אתם.
אני מאמינה שכל אדם צריך לקרוא את הספר המעולה הזה. לא רק חובבי ההיסטוריה, וסיפורי החיים.
גם בגלל הסיפור המדהים והכתיבה המצוינת.
אלא לשאוב השראה מאחת הדמיות היותר מדהימות שיצא לי להכיר.
דמות חזקה, חכמה, חרוצה, עקשנית, אוהבת, עוזרת, נדיבה, בעלת בטחון עצמי, עוצמתית, ונדירה.
שנלחמה עד הסוף כדי להשיג את מטרותיה. ופילסה דרך לנשים אחריה.
לכו תקראו. פשוט רוצו כבר...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מלי
התשוקה לשרוד

התשוקה לשרוד

דנה לוי אלגרוד

ביקורת ראשונה לאחר הגיוס מצטערת מראש אם אני קצת חלודה
שנה שעברה כשהייתי בכיתה י''ב הייתה בכיתה שלי מגפה בין כל הבנות...
לא שפעת או משהו בסגנון...
סוג של קדחת הקריאה...סוג של...
מישהי הביאה את הספר 50 של גוונים של אפור לקרוא בזמן השיעורים [הרי מי כבר לומד לקראת סיום הלימודים?]
ותוך ימים ספורים כולן בכיתתי קראו את הספר, שלא לדבר על הסרט שיצא באותו זמן.
בנות שהיו צוחקות עליי כשאני הייתי מביאה את הרומנים שלי לקרוא בהפסקות בלעו טרילוגיה שלמה בפחות משבוע ימים.
אפילו במורה לספרות שלנו קיבלה את הטרילוגיה מתנה לאחר שסיימנו את הבגרות שלנו במקצוע.

כשישבתי בחדר בבסיס בשבת האחרונה שסגרתי וקראתי את הספר נזכרתי "במגפה" הזו.
תאשימו את ההורמונים האחרונים שלפני סיום גיל ההתבגרות, או אולי את האבולוציה, או סתם את החינוך החברתי שלנו.
אבל כנראה שיש איזה קסם שמושך נשים לקרוא ספרים שכאלה.
לא קראתי אומנם את 50 גוונים ובכנות יש לי ברשימה כמה ספרים לפניו. [רק הקריאה בעמוד הראשון גרמה לי להזדעזע מרמת הכתיבה]

אבל אם נזכרתי בספר הזה בזמן הקריאה כנראה שיש פה איזה בעיה...
שלא תבינו לא נכון אין לי בעיה עם תיאורים שכאלה, יצא לי לקרוא ספרים עם תיאורים יותר מפורטים אבל איך אני אסביר זה היה שונה...
משהו כאן לא עבד כמו שהוא היה יכול לעבוד..
הסיפור כאן הוא טוב. יש כאן פוטנציאל אדיר. סדרה של אסונות טבע שהורסת את העולם הוא לא דבר כזה מופרך.
אבל נער בן 17 ילדה בת 6 חייל בן 28 [אם לא טעיתי בחישוב] ובחורה בת 21 שחוצים בערך חצי עולם ממרוקו עד לאנגליה זה קצת יותר מופרך.
אבל עזבו את זה זה באמת עוד הקטנה שבבעיות, בוא ניתן לסופרת כאן את האפשרות לפתח את הסיפור כרצונה.
אבל תחליטי זה ספר מסע? או שזה רומן רומנטי?
כי השילוב של שניהם לא מצליח.
השילוב של שניהם נכשל בגדול.
המסע של החבורה הקטנה לא אמין במיוחד, ומתואר בצמצום פשוט מעצבן. [כי אם העולם היה נחרב אני הייתי עושה קומזיץ עם חברים ושותה להנאתי] הדמיות יחסית שטוחות, רק לפעמים יש קצת עומק. ורוב הזמן הם מעצבנות.
אבל יותר מכול הדמיות פשוט פלקטיות, בדיוק כמו 50 גוונים של אפור.
בחורה יפה, תמימה, מאמינה בטוב, טובת לב, הייתה רק עם גבר אחד, עיניים ירוקות מחשמלות [כי רק לרוב העולם יש עיניים חומות, והרי זה פחות מיוחד]
הגבר קשוח, שתלטן, קנאי, גברי, עקשן, מושך בנות כמו מגננט [וכמובן איך אפשר בלי עיניים כחולות, עמוקות לא סתם לקינוח]
ויש כמה משולשי אהבה. וכולם כמובן מאוהבים באותה בחורה [הרי עיניים ירוקות איך אפשר לעמוד בזה?]
והסקס? באמת שנתקלתי בתיאורים טובים יותר.
הספר לא הצליח להחליט מהוא רוצה להיות והוא די הרס את שני החלקים שבו.
היה אפשר לכתוב כאן בעיניי 2 ספרים שהיו טובים הרבה יותר מהספר הזה.

אז למה בכל זאת 4 כוכבים? ולמה ככול הנראה אם אני אתקל בחלק השני בספרייה אני אשאיל אותו?
כי בסה''כ מדובר בספר מהנה, קליל, חביב, העלילה פחות או יותר זורמת והסיפור מצליח לשמור על עניין ומתח לכול אורכו.

ואולי פשוט גם אני נדבקתי במגפה..
[חבל שכמה גימלים אי אפשר להוציא]

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מלי
ספר האבדות והמציאות

ספר האבדות והמציאות

לוסי פולי

תסכימו איתי גבירותיי ורבותיי חובבי הקריאה והספרות הטובה שיש סוגים רבים של ספרים:
יש ספרי עיון שמחכימים את הדעת.
יש ספרי קלסיקה שהקריאה בהם היא חובה לכול אדם.
יש ספרי מתח שמשאירים את הקורא על קוצים עד לסיום הקריאה.
יש ספרי הרפתקאות שמספרים על מסעות מופלאים.
יש ספרי פנטזיה שבוראים וממצאים עולמות ואנשים בלתי רגילים.
יש ספרי אהבה ורומנטיקה גדולים מהחיים.
והרשימה היא ללא ספק ארוכה...
ויש סתם ספרים, פשוט סתם.
שכותבים נחמד ללא ספק, שהדמיות חביבות אבל לא ממש עמוקות, שהעלילה היא סבירה קצת צפויה ועם תבנית ידועה, שהסיפור זורם בלי הרבה מחשבה.
ספר האבדות והמציאות הוא דוגמה נפלאה לכך.
ספר בינוני ולא מעבר.
שאם תשאלו לדעתי היה הרבה יותר מוצלח אם היו עושים ממנו סרט ולא ספר.
כי בסך הכל יש עם מה לעבוד:
עלילה תקופתית, דמויות נחמדות, תבנית סיפורית ידועה, עלילה חביבה, שנוגעת גם בתחום האומנות.
אבל כל אלה שהיו יכולים לייצר ספר טוב לקריאה נכשלים כישלון חרוץ במבחן המציאות ויוצרים ספר פשוט סתמי ובינוני.
אומנם הכתיבה של הסיפור טובה אבל לא מצליחה ליצור את העומק שצריך כל ספר טוב.
אין הסברים לפעולותיהם של הדמיות, לא מוצג שום מניע הגיוני או מניע בכלל, העלילה מתחילה ישר בלי הכנה מוקדמת וללא הסברים. והסיפור עצמו? לא מחדש שום דבר ועובד על פי אותה נוסחה ידועה מראש 2 סיפורי אהבה 2 תקופות זמן שקשורים זה ולזה ומתחברים. שלא לדבר כל הכתיבה מנקודות מבט שונות, עם כל מיני ראשי תיבות שסתם סיבכה את ההבנה ואת רצף הקריאה.
מה שהיה אולי מצליח לעבוד בתור סרט אהבה לחודשי החורף הקרים לא עובד בתור סיפר אהבה ונשאר ברמת הבינונית והחביבות מינוס.
לקרוא או לא?
זו באמת בחירה שלכם.
בעיניי חבל על הזמן יש ספרים מוצלחים הרבה יותר...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מלי
קסם המשאלה

קסם המשאלה

כריס קולפר

"יבוא יום ותהיה מבוגר מספיק לקרוא שוב סיפורי אגדות." ק''ס לואיס
זה הציטוט מקסים בעיניי וגם מאוד נכון שפותח את הספר ארץ האגדות שאותו כתב באופן מפתיע מאוד [לפחות בעיניי] כריס קולפר, שידוע בעיקר בזכות היותו שחקן בסדרת הנעורים האמריקאית גלי [סדרה שהערצתי בשנותי בחטיבה]
כשלקחתי את הספר לא היו לי ציפיות רבות. שחקן שכותב ספר? עוד סדרה שלמה? עולם האגדות? זה לא ילדותי מידי? לא עשו על זה כבר סדרת טלוויזיה לפני?
אבל בכל זאת החלטתי לקחת ואני מודה ומתווה טעיתי ובגדול!
ספר מצוין וקולח. שכתוב בצורה מדהימה ומרשימה.
אלכס וקונור שני תאומים צעירים חובבי סיפורי אגדות שמתמודדים עם מות אביהם מקבלים מסבתם את ספר האגדות הישן שלה ונשאבים לתוך ארץ אחרת ארץ האגדות. שבה כל הדמיות מהסיפורים שסיפרו להם אמיתיים וחיים במציאות שלאחר סוף האגדה.
כי הרי כולם תמיד רוצים לדעת מה באמת קורה אחרי "והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה"
כריס מצליח להחיות את סיפורי האגדות ולהציג אותם במלוא יופיים וחיותם בלי לפספס את המסרים שהם מנסות להעביר ולחנך על פיהם [מסרים שנעלמו קצת עם השנים..תודה דיסני]
הסיפור מקסים ומתוק אהבתי את שתי הדמיות הראשיות שמוצגות ומתוארות בצורה טובה ועמוקה, וקל להתחבר עם הדמיות ולהזדהות עימם בצורותיהם, בכאבם, בשמחתם, בחלומותיהם, באהבות שלהם, בתקוות ובשאיפות.
הכתיבה בעיניי מעולה עם תיאורים מרתקים וחיים.
העלילה מצוינת ומעניינת לכל אורך הספר ומצליחה להעלות חיוך על הפנים.
התחברתי בקלות לספר ונתתי לו להחזיר אותי לסיפורים האגדות שסופרו לכולנו בילדות.
לא משנה שאינני כבר ילדה, גם מבוגרים יותר יכולים להתחבר לספר בקלות ולחזור להפליג בזיכרונות ילדותם.
בעולם שבו הצדק שולט, עולם תמים ומתוק, בו הרשעים נענשים והטובים מנצחים. עולם הילדות שכולנו מתגעגעים אליו ומתפרקים פעמים רבות על זיכרונות [אני לפחות]
ספר מומלץ בחום!!!
צעירים מבוגרים וזקנים כאחד.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מלי
מחנה רכיבה לבנות

מחנה רכיבה לבנות

אנטון דיסקלפאני

אין ביקורות על הספר הזה
אז הרשו לי נא להתחיל ראשונה.
לאחר תקופה ארוכה שלא כתבתי ביקורות אחרי שסיימתי בצער רב את סדרת הספרים "שבט דוב במערות"
ואני מודה הייתי צריכה מעט זמן התאוששות.
מחנה רכיבה לבנות הוא ספר חדש יחסית, עם כריכה מקסימה בעיניי, ותקציר שמסתיר יותר מאשר הוא מגלה.
אבל ברור דבר אחד איכשהו הספר יעסוק בסוסים.
בילדותי אהבתי את החיות האלה והערצתי אותן: את מראם, את חוזקן, את יופיין, את אצילותן, את החן והקסם שלהם.
אפילו את הבת מצווה שלי לא ציינתי באולם כמו כול שאר הבנות עם שמלה לבנה ומוזיקה רועשת.
חגגתי בחוות סוסים ואף רכבתי על אחד מהם. עם ג'ינס חדש [הראשון שקניתי לילה שמנה כמוני, עוד ציון לטובה] חולצה פשוטה ועם החברים והמשפחה.
עד היום לכל חבריי ובעיקר לי הדבר זכור כאחת הבת מצוות הטובות ביותר שהיינו בהם [שבתכלס די דומות אחת לשנייה]
וכמובן נגיד כאן כל הכבוד לאימי על הרעיון הנפלא.
אז השאלתי את הספר מהספרייה. והתחתי לקרוא.
וואוו, הוא עלה מעל כל ציפיותיי.
תיאה היא נערה צעירה בת 15 בשנות ה30 של המאה הקודמת. בת למשפחה מכובדת מדרום ארצות הברית, בעלת כישרון רכיבה נדיר, שנשלחת או יותר נכון מסולקת לפנימייה לבנות מכובדות אי שם באזור שכוח אל בגלל איסור שעליו עברה.
תיאה הצעירה והנפחדת נאלצת להתמודד עם חברות חדשות, הריחוק ממשפחתה, לימודים, בנים, וסדר יום נוקשה.
בתקופה שבה עדיין השמרנות שולטת [לפחות באזורים מסוימים] ובה הוטלו מגבלות חברתיות רבות על נשים. בייחוד נשים עשירות ועמידות. לשמור על תומתן עד הנישואים, להתחתן בגיל צעיר, להביא ילדים בעיקר בנים זכרים, לא לרכוש השכלה אמתית ובטח שלא לעבוד, להתחתן לפי מעמד, לציית לאב המשפחה, ובעצם לא לבחור את דרכן בחיים.
תיאה נאלצת להתמודד עם השלכות מעשיה ולמצוא לעצמה דרך חדשה להגיע להשלמה עם עצמה, עם משפחתה, ועם החברה הסובבת אותה.
זה ספר התבגרות מעולה, לעילא ועילא כמו שאומרים.
של נערה צעירה ותמימה שזקוקה כמו כולנו לריגושים חדשים בחברה שמרנית ונוקשה, ועל התהליך שלה להשלים עם עצמה, עם האיסור שעליו עברה, עם המשפחה שנוטשת אותה, ועם החברה המקיפה אותה.
יש סוף טוב אני מבטיחה.
הדמיות בנויות מצוין בייחוד דמותה של תיאה על כל לבטיה ומחשבותיה.
כתיבה משובחת בעייני וטובה [אולי לפעמים מעט מייגעת אבל באמת שרק לפעמים]
רקע היסטורי טוב, דרום ארצות הברית, שנות ה30 המשבר העולמי [שידוע כבר למה הוא הוביל]
תיאורים טובים ועלילה מעניינת שמצליחה לשמור על רמת מתח ועניין לכל אורכו.
ספר אמין, עמוק, נוגע ללב שכל אישה צעירה או מבוגרת ואני מאמינה שאף גברים ימצאו בו עניין ויוכלו להזדהות עימו.
נהנתי מאוד לקרוא על תהליך התבגרותה של תיאה מנערה תמימה לאישה צעירה ובוגרת.
ואני ממליצה בכל הלב על הספר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מלי
ארץ המערות המצוירות

ארץ המערות המצוירות

ג'ין מ.אואל

בצער רב וביגון קודר סיימתי את אחת מסדרות הספרים הטובות ביותר שיצא לי לקרוא.
ועצוב לי, באמת עצוב לי.
עד כדי כך שדמעות עומדות בעיניי והיה לי קושי רב להרפות מהספר.
אין לי מילים לתאר מהספר הראשון התאהבתי בסדרה, בספרים, בדמויות, בנוף, בתקופה, בכתיבה, בעלילה, בתיאורים,בסיפור עצמו.
ופשוט נסחפתי לעידן אחר לתקופה אחרת ולא יכולתי להרפות.
אין לי מספיק מילים לתאר את הסדרה הזאת ולשבח אותה.
התאהבתי בעיילה וביונדאלאר ובסוף גם בבתם הקטנה יוניילה. ובכל הסובבים אותם טובים ורעים כאחד. מהרגע שבו עיילה הקטנה בת ה-5 איבדה את משפחתה ברעידת אדמה וברחה מאריה גדול שפצע אותה עם תפריו התאהבתי בה בילדה הקטנה שהצליחה לשרוד ולהתגבר על הכל, לגדול אצל שבט של אנשים שונים ממנה "נאנדרטלים" הם נקראים היום, עד לעזיבתה ונדודיה בחיפוש בני מינה. עיילה שורדת בזכות תובנתה, כישרונותיה, יכולותיה, חוכמתה, תעוזתה, וליבה הרחב לב של מרפאה. עד לפגישתה עם יונדאלאר שכבר בחיוכו הראשון מצליח להמיס כל לב שהוא פוגש [בעיקר של נשים] התאהבותם העזה שעומדת כמעט בכל דבר אפשרי במסעם חזרה לביתו של יונדאלאר לביתו ולשבטו והתחלתם של חייהם ביחד ולידת בתם יוניילה שכנראה תהיה שילוב מוצלח של שני הוריה [הלוואי שהייתי יודעת בוודאות עם סדרת ספרים חדשה על חייה [: ]
ולא יכולתי להרפות מסיפורם, לא יכולתי להרפות מהספרים ושקעתי בעולמם ובחייהם.
כמה צער היה לי לסיים את הסדרה הזאת, לדעת שאני מתקרבת לסיום, לרגע שאני אגיע לספרייה העירונית ואצטרף לבחור ספרים חדשים. ולהחזיר את שני הספרים האחרונים בסדרה "מושבות האבן" "וארץ המערות המצוירות" לספרניות בצער רב ובגעגוע שמציף אותי כבר עכשיו. [חופשת חול המועד כנראה באה בול בזמן]
אני יודעת שיש לסדרת הספרים הזו גם חסרונות ובעיות: מתיאורי ארוכים מידי וכבדים, עלילה שמתפתחת לאט, יש היאמרו תיאורי מין רבים מידי [לא מסכימה עם כך אך יכולה להבין], חזרות, אי דיוק היסטורי ודמויות פשוט מושלמות מידי.
וכן יש בדברים האלו מן האמת אבל החסרונות מתגמדים ונעלמים אל מול יופייה של הסדרה וקסמה הרב. ולכל חסרון מצויים יתרונות רבים שעומדים מנגד מפצים עליו ואף מרימים אותו למעלה:
תיאורים ארוכים מידי- גורמים לך לצלול יותר לאווירת הסדרה ולתקופה ולהישאב לתוך העולם של הציידים והמלקטים אבות אבותינו הקדמונים שלמרות העולם שהשתנה סביב אנחנו נשארנו פחות או יותר אותו דבר.
עלילה שמתפתחת לאט- נכון התיאורים רבים והסיפור מתקדם בקצב איטי, אך לפעמים מה רע בכך שלוקחים את הזמן?
תיאורי מין רבים- כן יש פה תיאורי מין, והם לא מעטים. נכון לא הייתי ממליצה את הספר הזה לילדים צעירים [למרות ששוב היום אפשר לחלוק על כך] אבל מין הוא חלק מהחיים שלנו, מוטבע בנו מראשית הזמנים כבני אדם. והייתי שמחה עם ילדי וילדים אחרים היו לומדים על כך או יותר נכון לומר מעשירים את הידע שלהם מהספרים ומתיאורי המין שבסדרה שמלאים אהבה וכבוד מאשר אתרי הפורנו שמציפים אותו בתמונה מעוותת ולא נכונה [ראה מקרה מועדון אלנבי 40]
חזרות- מודה הציק לי קצת ופגע בהנאתי מהספרים אך סבלתי את החיסרון ולא הפסקתי לקרוא.
אי דיוק היסטורי- את מרבית הידע שלי על התקופה שאבתי מספריו של יובל נוח הררי שאני בהחלט ממליצה לקרוא לפני שניגשים לספרים על מנת להבין טוב יותר את העלילה בספרים. אך מדובר כאן על רומנים, על ספרים עלילתיים, לא ספרי היסטוריה וכן יש בהם אי דיוקים. וטוב שכך. רומנים היסטוריים הם לא ספרי לימוד ולא נועדו לספר את ההיסטוריה בצורה המדויקת ביותר עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר אלא להראות ולהציג את ההיסטוריה מראי הזמן שלנו הרבה פעמים כרקע להתרחשויות ודילמות שמאפיינות אותו גם היום. בני אדם הם בני אדם בכל הזמנים.
דמיות מושלמות מידי- טענה בעיני לא נכונה נכון שתי הדמיות הראשיות מתוארות פעמים רבות בזכות יופיים, אך גם היום לא חסרים אנשים יפים. והספרים לכל אורכם מציגים את שתי הדמיות עיילה ויונדאלאר על כל גוניהם, מחשבותיהם, דעותיהם, קשייהם, חסרונותיהם, בעיותיהם, ותשוקותיהם. הסופרת מיטיבה לנתח את דמויותיה ולא מסתירה עליהם שום פרט ומציגה אותם כמו שהם פראים מלאי אהבה ותשוקה אחד לשני שלפעמים הופכת להיות קשה וגורמת להם לפגוע זה בזה.
הצלחתם של הספרים והפיכתם לרבי מכר בין לאומיים לא נובעת בעיניי רק מהכתיבה, או מהדמיות, או מהעלילה, או מהתקופה. הספר מצליח בדרכו לגעת רבות גם בחיים שלנו היום ובעולמנו שלנו שאומנם השתנה רבות מעידן הקרח אך אנחנו, בני האדם שרדנו. אומנם השתנינו [יש היאמרו הלכנו לאחור] אך עדיין, בני האדם נשארו בני האדם והם עסקו באותם נושאים שבהם הספר נוגע והם רלוונטיים לחיים שלנו היום:
לחץ חברתי, מעמד, חיים בחברה, שנאה, גזענות, בורות, מעמד האישה, יחסים בין המינים, קנאה, משפחה, אהבה, סקרנות, למידה, שינויים, קבלת האחר והשונה, פחד, כעס, זעם, רגשות, שתלטנות, רכלנות, מוות, סמלים וקמעות, אמונות, העולם שמעבר, אנשי שוליים, הזנחה, התעללות, אומנות, פאר, עושר, משיכה, הערכה, משפחה, חברות, שליטה, ידיעה והבנה, בגידה, הדדיות, הישרדות, כוח הטבע, שמירה על החי, התבגרות, מיניות, מנהיגות, כיבוד.
ויש עוד נושאים רבים שהספרים האלו נוגעים בהם והם עדיין אקטואליים ומשמעותיים לימינו. ובעיניי מכאן נובעת הצלחתו וזה הייחוד של כל הז'אנר של רומן היסטורי הוא לא מנסה לספר את המציאות כפי שהייתה במדויק אלא נותן להיסטוריה משמעות חדשה מעינינו שלנו, מהזמן שלנו, מהתקופה והעידן שלנו.
ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה כפי שנהוג לומר זה אנחנו בני האדם שלא משתנים ובסיסינו נשארים אותו דבר.
אם זה טוב? או עם זה רע? זה כבר עניין אחר שגם עליו אפשר לדבר שעות.
וכנראה שכל הדברים האלו, כל הדברים הלא טובים והמגונים בחברה שלנו הכעס, השנאה, הגזענות, הבורות, הלחץ החברתי, הזנחה, התעללות, קנאה. הם דברים שטבועים בנו עמוק ולא עומדים להשתנות וזה מה שהופך אותנו להיות בעצם בני אדם. זה מה שמייחד איתנו והופך אותנו למי שאנחנו, המין החזק ביותר על פני כדור הארץ, וגם הקטלני והמסוכן ביותר.
עברנו מהפכות ועידנים רבים חלפו והשתלטנו על העולם עד כדי כך שדי הרסנו אותו. אף על פי שמחקרים מצביעים שזו התקופה הטובה ביותר לחיות בה. היום אנחנו חיים יותר זמן, וטוב יותר, לעומת העבר שגיל 30 אנשים נחשבו מבוגרים. אך חיים ארוכים הם לא ערובה לחיים טובים.
דילמות יש בלי סוף ועלינו להתמודד אתם ולא לחשוב בערגה על העבר אלא להתמודד עם העתיד שיבוא.
אך אסור לנו לשכוח מהעבר כי הדברים הללו מלווים אותנו עד היום.
מצטערת עם נסחפתי מעט וגלשתי מן הנושא העיקרי וזוהי סדרת הספרים. למרות שאין לי מילים לתאר כמה נהנתי לקרוא את הסדרה, כמה נסחפתי, כמה שקעתי וגמעתי את מילותיה, כמה נשאבתי לתוך הספרים, כמה לא יכולתי להרפות, כמה לא רציתי זה יגמר, כמה למדתי והשכלתי, כמה התענגתי ורותקתי, כמה התאהבתי, אבל הכי חשוב פשוט לא יכולתי להפסיק [טוב נו אולי בכל זאת יש לי כמה מילים P: ]
סדרת שבט דוב במערות היא מסוג הסדרות שאו שמתאהבים בהם לחלוטין [כמוני!!! כפי שהבנתם]
או שלא אוהבים, יש כאלה מן ההתחלה ויש כאלה שמפסיקים באמצע.
אני ממליצה בכל ליבי על הסדרה, על הספרים,נשאבתי לתוכם ופשוט לא יכולתי להפסיק.
ועכשיו זה נגמר וסיימתי את הספר האחרון, קראתי את הדף האחרון.
וכעת עליי להיפרד מעיילה המדהימה והחזקה שהתמודדה עם אינסוף קשיים וחסרונות שלה ושל אחרים וכולי תקווה שהיא תמצא את אושרה.
מיונדאלאר הגבר השרמנטי ויפה התואר, הנאה מכולם. מושא האהבה של כולם מלא הרגש והתשוקה [לפעמים יותר מידי] ומקווה שימצא נחת.
מיוניילה הקטנה שכבר מגיל קטן מראה את עצמה, יחודה, וכישרונה ומקווה שתהיה השילוב המוצלח ביותר של הוריה ואחות טובה לאחים שאני בטוחה שהצטרפו עליה.
להתראות לכם היה לי העונג להצטרף אליכם ולחייכם.
מצטערת עם חפרתי יותר מידי.
וכמה דמעות כבר ממלאות את עיניי.
הסדרה הזו פשוט מילאה אותי את כולי ועכשיו ריק לי ועצוב.
אני יודעת שייקח לי זמן למלות את החסר.
אומרים שלסיים ספר זה כמו להיפרד מהחבר אהוב נכון?
אני בהחלט מרגישה ככה...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מלי

ביקורות נוספות על "בלתי שביר"

בלתי שביר

בלתי שביר

לורה הילנברנד

****



עד לפני שלושה ימים, אם מישהו היה מבקש ממני לנסות ולתאר במשך חצי דקה את כל האסוציאציות שלי על יפן, אני מניח שהן היו מסתכמות במשהו כמו: סושי, מסעדות, יאקוזה, טקאשי קיטאנו, אדממה, טוקיו, רעידות אדמה, הרוקי מורקמי, צונאמי, סוני, תיירים עם מצלמות, פוקושימה, הירושימה, בונזאי, מחצלות טטאמי, הירוהיטו, קונג-פו פנדה. משהו כזה.

כלומר, ידעתי שהיה ליפן חלק לא סימפטי במלחמת העולם השניה ושאחרי ההפצצה של הירושימה ונגסקי היפנים נכנעו. ואני זוכר שקראתי ב"קורות הציפור המכנית" עוד דברים על התקופה האפלה הזאת שלפני 1950 (בעיקר, נדמה לי, על מלחמת מנצ'וריה), אבל אני חייב להודות שרק במהלך קריאת הספר הזה פתאום קלטתי שלא ידעתי כלום. שההיסטוריה של העם הזה רחוקה מהתדמית הנקייה והחייזרית שיש להם היום, והיו תקופות, לא מזמן כל כך, שאפילו הפעולות המפלצתיות של דעא"ש בסוריה נראות כמו פעולה של כיתה ד' בסניף של בני עקיבא ביחס למה שהיפנים עשו אז על בסיס יומיומי. ראבק, אפילו הנאצים, כך נראה, היו פחות, אה, נאצים.

מסתבר שהיפנים, בבולמוס גזעני ואימפריאליסטי מטורף, רצחו מיליונים, ושיעבדו עוד יותר מיליונים, באכזריות שנראית כיום פשוט דמיונית. שהם השתינו על אמנת ג'נבה מהמקפצה, ואף אחד לא אמר להם כלום. שהם היו מוכנים, פשוטו כמשמעו, להילחם עד האדם האחרון, ונראה שרק פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסקי (הרבה אחרי כניעת גרמניה, מיינד יו) גרמו להם להיכנע, להתאפס (בכמעט כל משמעות אפשרית) ולהתחיל מחדש. באופן שנראה אבסורדי, נראה שפצצות האטום היו, אני מעז לומר, דבר... טוב. גם כי מאזן האימה שהן יצרו נמשך עד היום בלי שלמזלנו אף אחד עדיין לא השתמש בפצצות גרעין שוב, וגם בשל העובדה הפשוטה שהן סיימו בבת אחת את המלחמה וחסכו, כך ממש, מאות אלפי נפשות, אולי אפילו מיליונים, שהיו נהרגים בוודאות עם המשך המלחמה.

הדהים אותי לקרוא ולהפנים כמה שהעולם הזה השתנה, לטוב ולרע. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שהיום אין סיכוי שמישהו, וודאי לא האמריקאים, היה מעז לעשות מעשה כזה. ואני לא יודע אם זה טוב, אתם מבינים. שהיום, עם הבילבול המכובס, המשפטני והתקין פוליטית עד בחילה שנמנע בשגגה או בכוונה תחילה מלראות מי טוב ומי רע, אף אחד לא היה מפציץ את יפן. אף אחד. גם לא במלחמה. כמו שבסוריה לא מפציצים כבר. כמו שכל מי שיש לו גרם של "אינטרסים" נמנע מעימות עם דעא"ש ואל-קעידה והחיזבאללה כי קשה כבר להבחין מי לנו ומי לצרינו, בתקווה שהם בעצם בסדר, ושאם יהיה להם טוב אז הם יירגעו ויחזרו בתשובה וגר זאב עם כבש וכו, כשרבע מהעולם כבר תומך בשריעה, שאפילו לחמאס כבר לא מתייחסים כארגון טרור אלא כסוג של לוחמי חופש אפילו שחופש הוא הדבר האחרון שהם נלחמים עבורו - כך היום אף אחד כבר לא יעשה מעשה חד משמעי בעד הטובים. אמריקה? הצחקתם אותי. אמריקה מתה. הם כבר לא רוצים להילחם עבור כלום. יזידים, שמזידים, עירקים, יהודים, צ'רקסים, אוסטרלים. אף אחד כבר לא רוצה להילחם בשביל אף אחד. הזומבים כבר כאן, מאחורי הגדר, וברוס וויליס זקן ועייף וכבר לבש פיג'מה.

****

לואי זמפריני היה מהטובים. הוא נפטר לפני חודש וחצי, כשהוא בן תשעים ושבע. זה חתיכת הישג, בעיקר אם מכניסים למשוואה את העובדה שהוא הוכרז כמת לפני שבעים ואחת שנה, כשהתרסק עם מטוסו לתוך מימי האוקיינוס השקט. ושם הוא שרד באופן בלתי אפשרי לחלוטין במשך ארבעים ושבעה ימים על סירת הצלה מנוקבת, ללא אוכל וללא מים. ואפילו זה נראה כמו קייטנה לעומת החודשים הארוכים שבילה לואי בשבי היפני. הספר הנהדר הזה פורש בכישרון רב ובפירוט סיפור אמיתי ובלתי ייאמן על חייו של מישהו שבאמת שרד נגד כל הסיכויים. סיפור על אומץ וגבורה אמיתיים לגמרי, כאלה שכבר לא מייצרים הרבה היום, על חברות ומצפון ואמונה והחלטות קשות, וגם של מלחמת קיום יומיומית אל מול העולם ואל מול עצמך, וכוחות נפש שהלוואי ולא נצטרך לגלות שחבויים בנפשנו.


****

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בלתי שביר

בלתי שביר

לורה הילנברנד

כשריצה חברה למלחמה

בחוץ ירד גשם עגמומי, בשעה שבני ואני ישבנו בבית קפה בשולי הדרך, לפרידה אחרונה לפני הטיסה לחו"ל להשלמת לימודיו. העלנו זיכרונות, באמצעותם סיפרנו לעצמנו בטקס פרטי משלנו, על הרגעים היפים והקשים שעברנו יחד, שהפכו אותנו למחושלים, הגומעים מסלולי חיים.

הריצה המתישה שרצנו, במעלה ההר, לפני שנים רבות, כמבחן לסבולת וחווית החופש של אב ובנו, בה הבאנו את הגוף לקצה גבול היכולת, הפכה בהמשך להתנסות חיים הכרחית במאבק הישרדות לא צפוי. הריצה חברה למלחמה אחרת, בקרב על החיים עצמם.

כשחייך היו מוטלים על הכף לאחר פציעה ממטען צד, ברגעים בהם ההבדל בין החיים למוות היה כחוט השערה, גייסת אינסטינקטיבית את ניסיון חייך וחוויותיך כרץ בכדי לשרוד. מבלי שהתכוונת הריצה הפכה לכלי שהציל את חייך. הריצה היא המוטו המכוון אותך לאתגרים שהצבת לעצמך, מסייעת לך לצלוח משברים. כעת אתה בישורת האחרונה, סוגר מעגל, כמי שמבקש להיות רופא המטפל באנשים במצוקה, הנאבקים על חייהם. רוץ בן, רוץ, ברכתי אותך לשלום, לפני שנבלעת לתוך הטרמינל.

הספר לא שביר, מנסה לקשור בין חווית הריצה של לואי זמפריני, רץ אולימפי בעברו, לניסיון הישרדותו כניצול צוות אוויר באוקיינוס השקט, במלחמת העולם השנייה. האם חווית החיים של הריצה, הייתה גורם המפתח להישרדותו של לואי כניצול באוקיינוס ובמחנות השבי ?

לואי זמפריני, ילד אמריקאי ממוצא איטלקי, אחד שתמיד מצא את עצמו נרדף, כמי שמחולל מעשי קונדס, או גונב, את אנרגיה וההתרגשות הכרוכים בפשעים הקטנים הוא מסב לריצה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהריצה הצילה את חייו. ניבאו לו גדולות, להיות הרץ הראשון שירד בריצת המייל את מחסום הארבע דקות האגדי. בגיל - 19, כנער הוא התחרה עם הגדולים, באולימפיאדת ברלין ב- 1936, דווקא במקצוע שהוא הוא לא התמחה בו, 5,000 מטר, הנחשב לריצה ארוכה, בה הוא עלה לגמר והיגיע שביעי. הצמרת העולמית והתהילה היו בהישג ידו של לואי יותר מתמיד.

אני מביט לתמונה ישנה בשחור לבן של לואי זמפריני, החותך את קו הסיום, הרחק מיריביו. אני מתרגש מעוצמת הריצה. לואי מרחף כמו אילה שלוחה, בעוצמה וקלילות, בסגנון המבליט כישרון. אני נפעם מההילה שהייתה לספורט באותה תקופה, כמבטא את גדלות הרוח האנושית, הבאה לביטוי בניצחונו הסוחף של לואי. יכולתי לשמוע את שאגת הקהל הקם על רגליו ויוצא מגידו.

שלוש שנים מאוחר יותר, פרצה מלחמת העולם שקטעה את הקריירה של לואי כרץ והפכה אותו לאיש צוות מפציצי אוויר. מטסו של לואי נפגע מעל האוקיינוס. הוא וחברי הצוות נאלצו לנטוש את המטוס, ומצאו את עצמם מטולטלים על הגלים בסירות זעירות, הולכים וגוועים. האם ניסיונו כרץ יאפשר ללואי להיות בלתי שביר, לשרוד חווית חיים בלתי אפשרית המביאה את הגוף והנפש מעבר לסף היכולות האנושית ?

לספר בלתי שביר יש נתוני פתיחה נפלאים, הוא מעביר את לואי דרך אירועים דרמטיים וסוחפים, המשבר הגדול, אולימפיאדת
ברלין, משם לואי הוטח אל המלחמה האכזרית, ולמאבק הישרדות באוקיינוס ובמחנות השבויים, ולבסוף הוא חזר הביתה, אודיסיאה מודרנית המבטאת תקופה רבת תהפוכות ואת לואי גיבורה, הנסחף לתוך מערבולת טירוף המלחמה. לורה הילנברנד מציבה שאלה גדולה, האם לואי יחזור שלם בנפשו מהמלחמה ?

השאלה הגדולה, היא חוזקת הספר, אך גם הסיבה לנפילתו למלכודת הקלישאה, הגורמת לו לעסוק בגיבורי תרבות אמריקאים כסטריאוטיפיים המשויכים כולם לדמות על אחת, ללואי כפורסט גאמפ. הוא נמצא בכל מקום, הוא גיבור ספורט שעלה ממחוזות העוני, הוא פטריוט גדול הלוחם בכוחות הרשע, נוקם את חרפת פרל הרבור, שורד בניגוד לסיכויים, חייל שחזר הביתה מהשבי הלום ואיבד הכל, אך מצא לבסוף גאולה באמונה באל. לואי גיבור העלילה, הוא פלקט הוליוודי הנעדר עומק. אומנם הוא מתואר על רקע תיאורים תקופתיים מרהיבים, אבל התחושה שלי הייתה שלא הצלחתי לחבור לרגשותיו, ולגעת בו כאדם, רץ ושורד. זהו סיפור עם פוטנציאל ענק, אך הוא מהווה החמצה מסוימת, הנובעת מבחירת המחברת בכתיבה שהיא יותר תיאור עיתונאי והיסטורי, עם אמביציה לעיבוד קולנועי, ופחות ספרות.

לואי גיבור עבר, מגויס כעת להווה המדכדך של אמריקה, בו הגיבורים הישנים מהווים מופת כמי שבהווייתם הדגישו את ההבדלים בין הרעים לטובים, את הגיבורים שצמחו מלמטה, והגדירו את גדולתה של אמריקה כאומה נועזת ופורצת דרך, או למי שהאירועים הגדולים גרמו להם להיות גיבורים נשכחים, שקמו כעת לתחייה על ידי הילנברנד המספרת לנו אגדה אמריקאית עכשווית.

להילנברנד סיפור חיים מרתק כשורדת מסוג אחר, היא חולה במחלת העייפות הכרונית, מחלה של הגיבורים העכשוויים, הגורמת לה להיות ספונה בביתה. מעולם היא לא יצאה לנופי העלילה. חלק ניכר מראיונותיה עם גיבור העלילה הקשיש ששרד, היו באמצעות אין סוף שיחות טלפוניות. התשישות, וכאבי המחלה שלה עצמה, סייעו בידה לכתוב על גיבור חולה, סובל ומיוסר. היא ערכה תחקירים מפורטים, הגורמים לספרה, למרות מגרעותיו, להיות נקודת מבט מרתקת ומוחשית על ההיסטוריה. דרך סיפורו האישי של אדם אחד, לואי זמפריני, לורה הילנברנד מחייה לנו בצורה מרגשת את העולם שקדם למלחמה, את נוראות המלחמה וניצחונה של הרוח האנושית.
רוץ לואי, רוץ. ..

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רץ
בלתי שביר

בלתי שביר

לורה הילנברנד

מה הופך אדם מסויים לשורד במצבים שאנשים אחרים כבר היו מתים מזמן? אף אחד עוד לא פיענח, אבל יש המון השערות. היות ו(בינתים) לא ניתן לארגן מחקר בתנאי אמת - אפשר להסיק ולשער כתוצאה מארועים שקרו, כמו הסיפור הזה. הילנברנד משערת שאופטימיות היא הגורם החיוני. אני הייתי משערת שהגורם הוא גישה אקטיבית. כך או כך הסיפור בספר הזה הוא קרוב ביותר לבלתי אפשרי, למרות שהוא מגובה בזכרונות של רבים ובהררי מסמכים.

הסיפור הוא על לואי זמפריני - שובב, בריון, אצן אולימפי, מטילן פצצות, שורד, שבוי וסולח. הספר מחולק לארבעה חלקים ומאפשר לקורא המרותק, מבועת, נדהם ומזועזע לנסות להבין איך קרה מה שקרה, בהנחה שהוא (הקורא) אינו מאמין בנסים ובעל טבעי. החלק הראשון מתאר את ילדותו השובבה, שתיקרא כך רק על ידי אוהבי ילדים מושבעים. כל האחרים יקראו לה מופרעת: ילד שאי אפשר להשתלט עליו, שעונשים מכל סוג אינם גורמים לו לשנות מדרכו, והוא בודק גבולות - עובר אותם וממשיך עוד קצת. משפחה אוהבת ותיעול הפראות לריצה איפשרו לו לכוון את הצורך הבלתי נשלט לפעולה לכיוון שהביא לו אושר ותהילה. בחלק השני מתוארת שהותו של לואי ושניים מעמיתיו שנשארו בחיים אחרי התרסקות מטוסם, בסירה מתנפחת במרחבי האוקיינוס, ללא מזון, מים או מחסה, פצועים ומוקפים כרישים, למשך זמן בלתי נתפס. בחלק השלישי חייו, אם אפשר לקרוא חיים לעבדות, התעללות בלתי פוסקת, רעב ומחלות, כשבוי במחנות שבויים יפניים, ובחלק הרביעי מתוארים נסיונותיו לחזור לחיים אחרי מה שעבר עליו.

כמה נושאים הבהבו לדעתי בספר הזה, ותפסו את תשומת לבי:
- האכזריות שהיפנים התייחסו אל שבוייהם, שנבעה ממנטליות, מתפיסת עצמם כ"גזע עליון", מבוז ודחייה כלפי אלה שנפלו בשבי ולא נלחמו עד מוות כמו שצריך. למרות כל אלה יש בספר הזה לא מעט יפנים - אזרחים וחיילים - שהגנו על השבויים וניסו לעזור להם, למרות שאם היו נתפסים עונשם היה כבד, וודאי שהיו מנודים מבני עמם.
- המקום המרכזי שהיה לכבוד האדם ולחברות בהצלחה להישאר בחיים בתנאים קשים, התקווה כגורם מרכזי שהשאיר בחיים כ 63% מהשבויים ביפן.
- הדרך השלומיאלית וחסרת הרגישות בה טיפלה ארה"ב במשפחות הנעדרים, ובשבוייה שלאחר ששוחררו מהשבי נאלצו לחכות עוד חודשים ארוכים לפני שהגיעו הביתה לפגוש את משפחותיהם.

זה ספרה השני של לורה הילנברנד שאני קוראת ומתפעלת. אל הספר הזה הגעתי בעקבות ביקורתה המרגשת של Hope (תודה! תודה!) והוא מקבע אותה כסופרת שארצה לקרוא את כל מה שיתורגם ממנה: היא תחקירנית בחסד, מגבה את מה שהיא אומרת במסמכים וראיונות, ולמרות הכתיבה העניינית, התאורים נטולי ההתלהמות והדרמטיות, וחוסר שימוש בפטנטים ספרותיים להגברת הרושם, היא מספרת סיפור קולח ומצמרר שאינו משאיר את הקורא אדיש. את חלקו האחרון קראתי - שלא כהרגלי - במקום ציבורי, מה שגרם לי מבוכה רבה בגלל הדמעות. לא מהנושאים שאני קוראת בדרך כלל אבל חשוב נוגע ורלוונטי ביותר גם היום, כל כך הרבה שנים אחרי שהארועים האלה קרו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
בלתי שביר

בלתי שביר

לורה הילנברנד

בדרך כלל אני רק מדרגת את הספרים, ועל שלב כתיבת הביקורת תמיד מדלגת.
את הספר המדהים הזה סיימתי לקרוא לפני כארבעה חודשים, המלצתי עליו בחום רב לכמה אנשים ( הם גם מאוד אהבו אותו) והמשכתי הלאה לספרים הבאים. הסיפור נוגע בכל כך הרבה רבדים רגישים ונותן המון חומר למחשבה, אי אפשר להשתחרר מסיפור חיים כזה.
ספר שלא יכולתי להשאיר ללא מילה טובה, והנה הביקורת הראשונה שלי..............
חבל שאי אפשר לתת 10 כוכבים, עד כדי כך אהבתי אותו  :-)
הספר מגולל את סיפור חייו של לואי זמפיריני, אצן אולימפי בעל תוכניות גדולות, שמשתבשות עקב מלחמת העולם השנייה. מאולימפיאדת ברלין לגיוס לחיל האויר האמריקאי, ניצל בנס בהתרסקות מטוס, העינויים בשבי היפני והחיים שאחרי, ההתמודדות עם צלקות העבר.
האישיות של לואי פשוט כבשה אותי, אומץ לב, הומור, אופטימיות והיכולת לסלוח ולשחרר
מצד אחד, הספר מרתק מהעמוד הראשון, כתיבה מאוד עיניינית ומפורטת. מרגישים שהסופרת עשתה מחקר מעמיק ומושקע, למדתי לא מעט דברים חדשים על תקופת מלחמת העולם השנייה.
 מצד שני, זהו סיפור לא קל, אותי הוא מאוד זיעזע. היה לי מאוד קשה לקרוא כשלואי היה באוקיינוס הפתוח ללא אוכל ומים ועוד מוקף כרישים, לא האמנתי שהמצב יכול להיות חמור יותר. מבחינתי, הכרישים היו עדיפים על היפנים. את הכרישים ניתן להצדיק זה הטבע, אבל את התנהגות היפנים כלפי השבויים אי אפשר אפילו להבין, לא רק את החירות הם גזלו, גם את הנפש רמסו בהתנהגותם האכזרית ובתנאים הלא אנושיים שהציבו, קיבלתי אגרוף כפול בבטן.
ספרים מסוג זה לא נועדו רק להעביר סיפור חיים, זהו ספר מעורר השראה, נותן פרספקטיבות, התפקיד שלו להאיר את עינינו, מה באמת חשוב בחיים, כמה שהבעיות שלנו זניחות, כמה שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה וכמובן שיש לנו את היכולות להתמודד עם כל צרה, זה בידיים שלנו. 
 זהו סיפור אולטימטיבי של הישרדות, תקווה ואמונה

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Hope
בלתי שביר

בלתי שביר

לורה הילנברנד

תקופת מלחמת העולם השניה היתה לדעת רב ההיסטוריונים שבירת כל השיאים של הרוע האנושי, אבל לדעתי הרוע הזה התחיל כבר הרבה לפני פריצת המלחמה ב1939.
יש ההולכים הרבה לפני ורואים המלחמת העולם הראשונה את המאורע שגרם לחציית כל הגבולות של האנושיות ולהתפרצות הרוע האנושי אשר המלחמה השניה היתה פשוט השיא של כל השיאים.
אולם אני מבקש להאיר שתי מלחמות נספחות למאורעות הגדולים: מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת מנצ׳וריה שבה כבשו היפנים את רובה של סין.
שתי המלחמות האלה היו לדעתי ה anti chamber של המלחמות הבאות, או בעצם המלחמה העולמית השניה שהיתה כאמור שיא השיאים.
במלחמת האזרחים בספרד שהיתה הפרלוד למלחמה השניה, ניסו הגרמנים והאיטלקים את הטקטיקות שלאחר מכן יעשו בהן שימוש במלחמה נגד פולין, צרפת, אנגליה וברית המועצות.
במלחמת מנצ׳וריה עשו היפנים שימוש, ניסוי כיילים אם תרצו, בשימוש בטכניקות המלחמה שבהן ישתמשו לכיבוש אזור הפסיפיק , תוך הכנעת כוחות בריטים, אמריקנים, אוסטרלים ועוד.
רק כדי להבהיר את הנקודה נציין שהיפנים חיסלו אוכלוסיות בלתי לוחמות בסין( כמה מיליונים), פיליפינים, אינדונזיה, ועוד. פשעי מלחמה שעל רובם הם אפילו לא נענשו ( כמו לדוגמה הרצח , השעבוד ואונס הנשים הקוריאניות ), אפילו ההתנצלות שלהם היתה מהשפה אל החוץ, מה שמראה שחרטה אמיתית לא היתה שם.
סיפורו של לואי זמפריני, גיבור הספר, הוא סיפור ניצחונה של הרוח על כוח הרוע, ניצחון האינטלקט על
ההתנהגות הפרימיטיבית- בהמתית, וניצחון הטוב על הרע.
יש בסיפור הזה שלושה חלקים ברורים כאשר הכל חלק אנו מתודעים לכוחה של הרוח האנושית ועל יכולתה לגבור על הרים ולהרים את הגוף האנושי לגבהים שלא נתפסים על ידי ההבנה האנושית.
החלק הראשון מתאר את השיגיו הבלתי יאומנים על מסלול הריצה.
החלק השני מספר את סיפור הישרדותם של לואי ופיל לאחר אובדן מטוס הלייברטור שלהם באוקיינוס
והחלק השלישי שהוא גם הקשה ביותר סיפור הישרדותם את השבי היפני.
החלק הזה הוא גם הקשה ביותר לקריאה, ובאופן כללי ניתן להשוות את הישרדותם לסיפורי הישרדות של יהודים מסויימים את מחנות ההשמדה הנאציים, דבר שמסביר באופן ברור את נוראות הייסורים שאנשים אלה שרדו, את אומץ הלב שלהם את חוזקם הנפשי ואת כושר ההתאוששות של בני אדם שעברו עינויים נוראים שכאלה.
הספר הזה מביא לנו תובנות עמוקות בנושאים כגון אומץ לב, יכולת הישרדות, עוצמה נפשית, נדיבות לב, ואינטליגנציה אנושית כמו גם יכולת ההמצאה האנושית בתנאים קריטיים.
מצד שני הוא מביא לנו הבנות חדשות בנוגע לרוע האנושי, לאכזריות, לבהמיות ביחסים בין שבוי לשובה, להבדלים בין תרבויות ולתובנות של תפיסות של פסדו- מדע כגון, מדע הגזענות שהיה נפוץ בגרמניה וביפן.
ספר מעולה, ומומלץ לכל אותם שיכולים לעמוד בתיאורים הקשים שמובאים בו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•tuvia
בלתי שביר

בלתי שביר

לורה הילנברנד

מה הייתם לוקחים אתכם לאי בודד, נגיד שאתם - ימאי ספינת הצי האמריקני בימי מלחה"ע השנייה, יוצאים למשימה וספינתכם נפגעת ושוקעת למצולות אך רגע לפני כן, ניצלתם ווהגעתם לאי בודד. או יותר טוב - נגיד אתם איש צוות אוויר, טייס, מפציץ בחיל האוויר האמריקני. מלחה"ע השנייה - 1943 ארה"ב מצטרפת ללחימה (מאוחר מדיי) אתם על משימות הפצצה, מטוסכם הופל. אך אתם ניצלתם, צנחתם, סירת גומי קטנה והגעתם לאי בודד.. התשברו? אולי לא אם תקחו את "בלתי שביר" - אז, רגע לפני היציאה לשייט, ההזנקה לאויר - שימו אותו על כסא המפלט.
נגיד אתם אצן מקצועי.. אז מה תקחו? - טוב, הבנתם. קיראו אותו היכן שתחפצו - גם בטיסה אזרחית רגילה, הולך.

סיפורו המותח של לואי, בחור אמריקני ממוצא איטלקי - נער-פרא-אדם בעברו, שידע לתעל את האנרגיות בהמשך חייו אל העולם התחרותי-ספורטיבי ואתגרי כאצן אולימפי.
לואי - בחייו הצבאיים - טייס. איש צוות מפציצי אוויר, בחיל האוויר האמריקני. בחיי ה"אזרחות" אצן תחרותי, אתגרי, בדרך לכיבוש פסגה אחרי פסגה. 1943 וארה"ב מצטרפת ללחימה. שורת הפצצות. חיי הריצה התחרותית של לואי נקטעים, לטובת משימות הפצצה. לא יודע מה הוא לקח לו כציוד לאי בודד אך מטוסו נפגע מעל האוקיינוס. לואי ונווטו נוטשים את המטוס, צונחים לים, מטלטלים אל ימים של השרדות לא אנושית, לאי הבודד - לשלווה על אי בודד לא הגיעו. האם טייס מפציץ שיוצא למשימות, בעצם היותו בחור תחרותי מאוד שעוסק ב"אזרחות" בריצה תחרותית ספורטיבית ומביא עצמו ביומיום לקצוות מנטליים ופיזיים - האם כל אלו יכינו אותו למשימת השרדות אמתית. על חייו בתנאים קשים, מאתגרים ומפתיעים - האם יישבר או שמא יתגבר - על אי בודד, או בהתמודדות מול תנאים בלתי אנושיים על סירה מיטלטלת ובשבי.

סיפור השרדות מרתק ומותח, התמודדות באיתני הטבע בצורתם האכזרית, גם מול בני אנוש בצורתם האכזרית. בעל פוטנציאל רב.
מעורר ציפייה. א-ב-ל יש בו מן האכזבה, אמריקאי-קיטשי, כמו נכתב במטרה להפוך לתסריט...
כן, הוא טוב. הוא מומלץ. א-ב-ל למעשה עם סיפור כזה - אפשר הו כל כך הרבה יותר. וכל כך הרבה יותר עצמה ופחות קישטיות.
יכול לסחוף גם את הנערים שבחבורה לשעות של מתח והרפקאות כתובות, בימים החמים של חופשה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•
בלתי שביר

בלתי שביר

לורה הילנברנד

מלחמת העולם השנייה התחילה באמת לאמריקנים בדצמבר 41' – עד אז העולם נלחם לו לבדו מזה יותר משנתיים.
הצרעה היפנית עקצה את הנמר האמריקני בהתקפת פתע – שתיזכר כך אמר רוזוולט לדיראון עולם, והמכונה האמריקנית נכנסה למטחנת הדם.
יותר מרבע מהקורבנות האמריקנים במלחמה היו בזירה הפסיפסית, שנמשכה גם לאחר כניעת גרמניה, ונגמרה רק לאחר שתי פצצות אטום ואיום פלישה רוסית לאיי יפן עצמם (רוסיה מחזיקה באיים הקוריליים שכבשה מיפן עד היום).

ובכל זאת מעט מאוד מסופר על הזירה הזאת בכלל ואצלנו בפרט. אירופה המדממת תמיד עניינה יותר, ולכן כל ספר שמספר עוד על הזירה הזאת הוא מבורך להשלמת היריעה.

בלתי שביר הוא ספר אמריקני מאוד, שכאילו נכתב כדי שיעשו עליו סרט – [ ואומנם בשנה שעברה באיחור של כמה עשורים יצא סרט על בסיס הספר (לא ראיתי אך מביקורות רבות הבנתי שיש שם אכזבה רבה)].
סיפור כזה שנראה כאילו הומצא בהוליווד אבל למעשה הוליווד הומצאה מסיפורים אמתיים שכאילו.

זה לא ספר מופת, והוא לא כתוב כך, אבל בכל זאת הוא ספר מרתק מהמון בחינות.

הוא מספר ומדגים את כוח ההישרדות של האדם – לא שלא ידענו מסיפורים קודמים, אבל בכל זאת מרתק לקרוא איך החיים שאנחנו חושבים שהם שבריריים שכאלה, יכולים להיות עקשניים שכאלה.

הוא מספר על הזירה הנשכחת של מלחמת העולם השנייה, ומציין עובדות רבות שבספרי היסטוריה אחרים פשוט לא שמים אליהם את הדעת, כמו הכמות הבלתי נתפסת של חיילים שנהרגו בתאונות במהלך המלחמה, ואיך דברים שנחוצים להישרדות פשוט לא היו קיימים כי אף פעם אף אחד לא היה זקוק להם, ורק אחרי שהמונים נהרגו, נפצעו, טבעו, רעבו, נחנקו או התייבשו מישהו חשב על רעיון גאוני של הוספתם.

הוא נותן פוקוס. ממלחמה עצומה של מיליונים על פני הכדור כולו, מצטמצמים לאדם אחר והסביבה הקרובה שלו, ומספרים את הסיפור שלו, שהשאר הוא רק רקע. כמות האירועים והחוויות שאדם אחר עובר נראית אין סופית כמעט, כך שדווקא הצמצום הזה מספר יותר מכל על כמה עצומה היתה המלחמה הזאת.

אבל יותר מכל, תפס את תשומת ליבי, הפער הזה בין האויבים. הפער הלא נתפס בין שתי ציוויליזציות שחושבות ותופסות את המציאות בצורה שונה בתכלית, ואת האסון הנורא שבהתנגשות שלהן.
על רקע מה שקוראים שם על יפן, מדהים גם השינוי שעבר על יפן בשבעים שנים האחרונות, שהפך אותם לכמעט פציפיסטים (אבל אל תטעו, המטוטלת מתחילה לנוע לכיוון השני) – ואת הכוח, הנאיבי יש יאמרו, של האמריקאים, לשים הכל בצד למען אינטרסים חדשים.

הספר מככב שנים רבות בראש מצעדי ספרי ההיסטוריה הפופולארית בארה"ב, ודי ברור גם למה – יש שם את כל מרכיבי הקסם האמריקני.

ספר מומלץ ביותר כדי להתנתק לרגע מצרות היום יום, ואולי לתפוס פרופורציה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ניר
בלתי שביר

בלתי שביר

לורה הילנברנד

אני יכול רק להצטרף לסופרלטיבים של כל כותבי הביקורות שלפני. ספר מדהים ומרגש, שמו של הספר "בלתי שביר" מתאר בצורה מדוייקת את תוכנו ובעיקר את אישיותו של לואי זמפריני גיבור הסיפור. זה ספר שישב אצלי על המדף זמן רב עד שהחלטתי לגשת אליו ומרגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק ולקרוא. הישרדות הירואית, כח רצון עילאי, חברות ומלחמה על הכבוד העצמי גם במחיר של השפלות נוראיות ועינויים פיזיים שלא ברא השטן. יחד עם זה הספר מראה את האכזריות העל אנושית של היפנים כלפי שבויי המלחמה. הספר כתוב בצורה מעולה, קולחת ושופעת תיאורים לא קלים. הספר הזה הוא הצדעה ללואי זמפריני - גיבור אמיתי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•רוני
בלתי שביר

בלתי שביר

לורה הילנברנד

עומדת נפעמת מול סיפור אמיתי על יכולת הישרדות, כוח רצון ויצר חיים עז.
כשהייתי קטנה תמיד סיפרו לי שאלוהים לא מעמיד אותנו בניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם...יש מצב שצדקו.

סיפורו האמיתי של לואי זמפריני, אצן אולימפי אמריקאי ממוצא איטלקי. בן למשפחת מהגרים קשת יום שהעפיל בכוחות עצמו עם מוטיבציית על לאולימפיאדת ברלין.
אלא שאז פרצה המלחמה ההיא.
זמפריני התגייס לחיל האוויר האמריקאי. מטוסו הופל מעל האוקיינוס בלב שומקום. שלושה חיילים מוצאים עצמם על סירת גומי אחת.
סיפור ההישרדות הוא כמעט בלתי אפשרי. 47 ימים הם שורדים בלב ים.
הסופרת לא נרתעת מתיאורי הרעב והצמא, מפירוט הדרך שבה הם השיגו אוכל , תיאורי החום והיובש.
מדהים איך הגוף האנושי מגונן על עצמו, מוצא לעצמו פתרונות יצירתיים להישרדות.

תלאותיו של זמפריני לא נגמרות.
הוא וחבריו ניצלים, אם אפשר לכנות זאת הצלה...ע"י ספינה יפנית.
הם נלקחים למחנה מעצר יפני שלידו ההישרדות בים הינה משחק ילדים.
שוב הוא חווה רעב, תשישות בתוספת השפלה בלתי נתפסת.

ושורד.

סיפור אמיתי. נורא. מזעזע. מטריד ועוצר נשימה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•חגית
דירוג
4.0
לפני 11 שנים

“מלחמת העולם השנייה התחילה באמת לאמריקנים בדצמבר 41' – עד אז העולם נלחם לו לבדו מזה יותר משנתיים. הצ”