הספר הזה הפעיל אצלי דעה קדומה מהסוג הגרוע ביותר: ראיתי את השם, קיטלגתי אותו אוטומטית כ"ספר אקזוטי" והתרחקתי. מביך מאד להודות שלא טרחתי לעצור ולברר או לקרוא את התקציר. לולא אפרתי - שכתבה ביקורת מקסימה - כנראה לא הייתי קוראת. והייתי מפסידה. (תודה אפרתי! חשפת את פרצופי האמיתי...)
הספר הזה הוא ספר מתח כתוב היטב. הוא עוסק בבדידות וב(אי) היכולת ליצור קשר עם אחרים. החל מגונדר יומאן המתאהב בתמונה ונוסע לו בתמימות - בפעם הראשונה בחייו - לבומביי כדי להתחתן איתה, והמשך בדמויות אחרות המאכלסות את הספר הזה. הוא מתאר עיירה קטנה בנורבגיה, שהעולם הגדול זר ומוזר להם, אבל את שכניהם הם מכירים - במידה מסויימת. ואת צאצאיהם הם מכירים במידה פחותה.
הספר כתוב מרתק. עיקר המתח נובע מנבכי נפשות הדמויות, פחות מהתעלומה (בסופו של דבר מה זה משנה מי רצח? הנרצח כבר מת ופיתרון התעלומה לא יחזיר אותו, כמו שמבין היטב גונדר יומאן, הנפגע). פוסום מאפיינת נפלא את דמויותיה והצלחתי להזדהות עם חלקן. הגיבור - איש לא מתוחכם, תמים ואופטימי - מצליח להתמודד ולהתגבר על קשיים שהיו שוברים מישהו מתוחכם ממנו, ולמצוא לו מטרות חדשות כשהישנות אינן. יש גם המתבגרת הזנוחה, שחיה בפנטזיה שלה ולאט לאט עוברת לגור בה לצמיתות. וגם הצעיר הנרקיסיסט - בן 3 בגוף מפואר ומטופח של גבר.
נהניתי מהספר. הוא מרתק, חכם, לא מזוייף וקריא מאד. האם אצליח לא להיכנס עוד למלכודת הדעה הקדומה? בכלל לא בטוח.















