אני לא אוהבת במיוחד סיפורי ריגול, כך שניגשתי לספרו של באנוויל במידה מסויימת של זהירות וחשדנות. אבל התבדיתי: הספר טוב. וסיפור הבגידה - מבוסס, אבוי, על פרשה אמיתית - הוא רקע מעולה לניתוח הפסיכולוגי, הסוציולוגי והאנתרופולוגי שבאנוויל עושה לגיבורו, לתקופה המדוברת ולמעמד הבריטי המסויים - זה שכמוהו אין בשום מדינה אחרת - חבורת ה"אולד בויס" תוצר בתי הספר הפרטיים, המגלמים את הביטחון שבמעמד, השירה, האומנות והספרות שהם מכירים ומעריכים, מכסים הכל בליטרים של אלכוהול, הוללות, וגם בדידות ורגשי נחיתות.
בשנות השלושים של המאה הקודמת המון צעירים בריטים שלמדו בבתי ספר פרטיים הפכו קומוניסטים. זה היה ה"להיות קול" של אותם הימים. חלק מהצעירים האלה בראיית השחור-לבן האופיינית לגילם, סברו שהברירה היא בין פאשיזם לקומוניזם. חלק מהצעירים האלה גוייסו - או התגייסו - לרגל למען רוסיה הסובייטית ששמחה להשתמש בפתיים האלה לטובתה. הפרשה כונתה "רשת קיימבריג'" שבסופה ערקו ברג'ס ומקלין לבריה"מ וחיו בה עד מותם.
ויקטור מאסקל הוא הגיבור והמספר, הוא גילה שהוא הומוסקסואל אחרי שהיה נשוי ואב לשניים. הפעילות ההומוסקסואלית היתה פלילית באנגליה של אותם הימים. הוא חי חיים הוללים עם חבריו איתם למד בבית הספר, מנסה לחפות על הריקנות של חייו ועל העובדה שמעולם לא הצליח ליצור קשר אמיתי עם אדם אחר. הסיפור מלא בבגידות - לאו דווקא במולדת. רוב האנשים המתוארים בו אינם מצליחים לשמור אמונים לשום דבר, כולל לעצמם.
הספר לא קל. הוא כתוב היטב ולמרות ארכנות מסויימת בתאורים והמון דימויים שרק את חלקם הבנתי, לא משעמם ולא מעיק ומספק תאור מעמיק ומושלם של התקופה. ושל השכבה החברתית הבריטית הזו שהעולם שייך לה - הם מאמינים באמונה שלמה - כזכות מולדת. יכול להיות שהדוגמה החיה היחידה שנותרה מן המעמד הזה היא הנסיך צ'ארלס?

















