ביקורת ספרותית על כוכב השטן - המפקח הארי הולה #5 מאת יו נסבו
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 1 בספטמבר, 2012
ע"י אלון דה אלפרט


*****


אח, ממזר הנסבו הזה.
מצטער, אבל לא היתה לי סבלנות לחכות לתרגום הבא של הוצאת "בבל", אז פשוט קניתי את כל הספרים שמצאתי באנגלית. שיישבו על המדף, ואני אנשנש אותם אחד אחד, ובכמה הזדמנויות, כמו שוקולדים של בונבוניירה טובה. דווקא את "כוכב השטן" הזה (הביקורת מועתקת מזו שכתבתי על הגירסה באנגלית) הצלחתי למצוא אחרון, רק לפני כמה ימים, אחרי שכל מוכרי הספרים משכו בכתפיים כששאלתי אותם מהו ספר ההמשך של "נמסיס". אגב, לנודניקים מיטיבי לכת כמוני, איור השער של הגירסה העברית גם נופל באופן דראסטי משני הקודמים של יו נסבו, וגם אינו מספיק מדוייק ביחס למה שכתוב בספר. אבל זה סתם כי אני נודניק. באמת.
"כוכב השטן" היה אמור להיות נפילה רצינית. אחרי "אדום החזה" ו"נמסיס" המבריקים היה אמור להגיע ספר, איך לומר, סביר. ככה ככה. היה יכול להיות יותר טוב.
ובאמת, ככה הוא מתחיל. בסדר. נסבו נותן לך הרגשה כאילו הוא בעצמו מין הארי הולה כזה, לא יוצלח, לא שנון, לא נחמד, לא כל כך מעניין. לא אלגנטי. התחלתי לקרוא, ולא התחברתי מי יודע מה. חשבתי יהיה שלושה כוכבים. אולי ארבעה.

אוסלו בקיץ. לא כמו פה, הם לא רגילים שמה לחום. אין מזגנים. כולם נוזלים, מזיעים, נוסעים לחופשות, הולכים לבריכה, אלה שיש להם עם מי עושים סקס קולני בחלונות פתוחים. רק הארי הולה, האפס הזה, מסתובב ומחפש איך לעזאזל הוא מפיל את טום וואלר החרה, שהוא פשוט המלך הבלתי מעורער של המשטרה. מטאור.
כמובן שהולה לא מצליח. לא רק שהוא לא מצליח, כל החיים שלו מחורבנים. הוא חוזר לשתות, מאבד את רקל ואולג שלא יכולים לסבול אותו כבר, ובצדק, כי הוא כזה נחנח לוזר מעצבן ודפוק, אתה מת שהוא יתעורר כבר ויעשה משהו הרואי אבל אתה מבין שהוא כבר גמור. אבוד. גם פתרון התעלומות של "אדום החזה" ו"נמסיס" היו במקרה, כנראה. איך אומרים, גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום.
אבל כבר אמרתי שנסבו הזה ממזר. הוא מוביל אותך באף, בלי שאתה יודע כלום. פתאום אתה חושב, רגע, יכול להיות שטום וואלר הזה הוא בעצם אחלה גבר? יכול להיות שהולה מבין רק עכשיו שוואלר הזה אולי עשה את מה שהוא עשה מסיבות טובות מאוד אפילו?
ואז, בכל האיכסה הזה של כמה הארי הולה הוא שק החבטות של כולם ואין לו עתיד, ובתוך כל גל החום הזה, יש פתאום רצח. ואחריו עוד אחד, עם מאפיינים זהים. עכשיו כולם מבינים שבעצם יש לנו פה עסק עם רוצח סדרתי. רוצח סדרתי נורבגי ראשון, אמיתי. מקומי. לא כמו הסיריאל קילרז האמריקאים הפאתטיים האינטיליגנטיים והסוציופאתים שאנחנו מכירים. על אלה מביט נסבו בהתנשאות אירופאית, ואומר להם, יאללה יאללה. מה זה הקונספט האידיוטי הזה של "רוצח סדרתי"? אין דבר כזה.
אז יש פה אשכרה רוצח סדרתי. ואתה יודע, יודע שזה ההוא. ואז אתה אומר, רגע, אולי זה בעצם ההוא. כן, זה ברור שזה ההוא. אה, והשלישי יודע הכול ומתמרן מלמעלה! פחחחח, טמבל הנסבו הזה, חשב שהוא יכול לעבוד עליי. קלטתי מי הרוצח האמיתי מקילומטר.
ומאתיים עמודים לפני הסוף אתה אומר, רגע. רגע. עצור שניה. מה קרה עכשיו?
ומאה עמודים לפני הסוף אתה אומר, אוי לא. רגע. שניה. אבל לפני מאתיים עמודים זה היה כל כך ברור שזה ההוא, כי הוא אמר לאישה ההיא ש...
וחמישים עמודים לפני הסוף אתה מחפש את החברים שלך כי אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך כי אין דרך להתגבר על המתח הזה, קשה לשאת אותו, ממש. והחום הנורבגי הארור הזה נכנס לך לנשמה דרך החריצים של הקירות, והטפטים שאין לך בבית מתקלפים כמו בברטון פינק של הכהן ברדרז.
ועשרים עמודים לפני הסוף אתה מחזיק את החזה, כי קיבינימאט, לא ראית את זה קורה. כי ממזר הנסבו הזה. ממזר.


****
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אלון דה אלפרט (לפני 6 שנים ו-9 חודשים)
אני לא אומר כלום. זה הנסבו הזה הממזר שמכניס לך ספקות בדברים שחשבת שהם ודאיים
Osirus (לפני 6 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מצוינת אז אתה רומז שיש סיכוי שהנסיך הוא אדם טוב? שהרצח של אלן ילטן היה מוצדק? הייתי אומר שאני מפקפק, אבל אתה קראת, ולכן בכך אשים את מבטחי, אני באמצע נמסיס, ופשוט לא יכול לחכות לסוף כדי שאקרא את הספר הנ"ל

מאוד אהבתי את התיאור של איך נסבו מעביר חשד מאחד לאחר, זה היה מה שאהבתי באדום החזה, וזה מה שמרתק בנמסיס, שגרם לי בטיפשותי בתחילה לחשוב שאנה היא האיש הרע, ופתאום קרה מה שקרה, ואני רק חושב "איך זה לעזעזאל שאני, שהייתי חוקר ובלש מוצלח במצ"ח ובימל"מ, הולך שולל אחרי הסקנדינבי הממזר ההוא?"
שין שין (לפני 6 שנים ו-9 חודשים)
אני מחכה בקוצר רוח.
אלון דה אלפרט (לפני 6 שנים ו-9 חודשים)
בדיוק על העניין הזה תהיה הביקורת הבאה שלי
שין שין (לפני 6 שנים ו-9 חודשים)
אז איזה מזל שיש לנו מזגנים...





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ