זה מפתיע.
אומנם הספר הזה יצא רק השנה לחנויות, ולפני כמה ימים העטיפה שלו הופיעה באתר, אבל באמת חשבתי שאמורות להיות ביקורות מעניינות למדי על הספר הזה, לפחות עשרים ביקורות.
וכנראה שטעיתי.
וואו, זה עצוב.

אוקי, אז כנראה שאני הקוראת היחידה שקראה את הספר הזה, אז אני היחידה שיודעת את כל הסיפור של הספר הזה.
טוב לדעת.

בואו רק נאמר, שאני לא אדם שמתחבר כל כך למדע בידיוני, אז מפתיע איך הספר הזה גרם לי להתחבר אליו.

בספר הזה אין אויבים בשר ודם, אין אויבים בעלי רגשות, בעלי פחדים, בעלי נקודות תורפה גלויות לעין.
האויב בספר הזה, הוא אינקרסרון.
ואינקרסרון, הוא כלא.
כן, שמעתם טוב מאוד, כלא.
אומנם כלא בעלי עיניים, לב, מרחבים עצומים, ואמצעים טכנולוגיים לא הגיוניים, אבל כלא.

פישר עשתה את הבלתי יאמן, היא שילבה את תקופת ימי הביניים, עם התקופה שלנו, אבל קידמה את זה עוד קצת, למקום שבו לכל אחד יהיה שרביט-ליזר אישי.
ותאמינו לי, זה לא נראה לי רחוק במיוחד.

ועל זה באמת מגיעות לה מחיאות כפיים עצומות, אני מורידה את הכובע בפנייך, כולם חשבו על זה, ורק את חשבת להגשים את זה.
זה לא הרעיון הכי מקורי, אבל הביצוע מעולה, מסתבר שלפני מאות שנים, מלך נכבד (ששמו לא יאמר בגלל שהוא מסובך (אוף! זה מחסור גדול בספרים כאלו! אני לא מצליחה לאיית את השם של הכלא בלי עזרה! >.<) עצר את הזמן וקבע כללים שנקראו "כללי התקופה".(איזה שם מקורי.) וכללי התקופה אסרו על אנשים להשתמש בכל מיני דברים מתקדמים, כמו מחשבים, קרני ליזר, וכו'.
ואותו המלך, יצר את אינקרסרון, ולשם נכנסו כמעט מחצית מתושבי כדור הארץ, המחצית היותר מזיקה, הפושעים למיניהם, גנבים, רוצחים, שודדים, חוטפים ועוד, נכנסו לתוך הכלא הזה.
ועם כל הפושעים האלו, נכנסו עוד שבעים ספיינטים (לא שהבנתי כל כך מה ספיינט אמור להיות, סוג של שוטרים או משהו עם מעמד גבוה, חכמים יותר משאר האנשים בתקופה) לכלא, כדי לפקח על כך שהתוכנית מתקדמת כמו שצריך, התוכנית היא בעצם שהפושעים האלו יהפכו לאנשים מלומדים ושיחיו טוב יותר מהחיים של אלו שחיים בחוץ.

וואו, ממש לא הגזמתי.

אז לדעתי הספר מותח, מרגש, מעניין, מרתק, וטוב מאוד, מצריך קריאה חוזרת כדי להבין כמה מונחים ודברים לא מובנים.
הספר מאוד מומלץ, אבל הוא לא קריאה חובה, מי שאוהב ספרים מהסוג שלו, מאוד מומלץ שיקרא, ומי שלא אוהב, שלא יקרא.

יש כמה דברים לא מובנים בספר, והם אלו שהרסו אותו, היה קצת קשה לקלוט בספר דברים אבל בסך הכל זה ספר טוב מאוד.

אבל מספיק חפרתי לכם, אתם יוצאים עם מידע מינימלי-מורחב על הספר, ואני אקח את הספר לקריאה חוזרת כדי להבין דברים לא מובנים.

כמה טוב שישנם ספרי פנטסיה, שהם מפלט זמני אליו ניתן לברוח כאשר הרוע והטיפשות האנושיים הופכים את המציאות למעיקה מדי. אמנם גם במציאות הבדויה של ספרי הפנטסיה מתקיים המאבק הנצחי בין טוב לרע, אלא שכאן כוחות הרוע מסקרנים אותנו יותר משהם מאיימים עלינו ואנו יודעים כי בסופו של דבר נזכה לקתרזיס שבניצחון הטוב על הרע.

ב"אינקרסרון" של קתרין פישר שני המייצגים העיקריים של הטוב הינם פין (ללא דגש באות פה) וקלודיה המופרדים זה מזו על ידי אינקרסרון – כלא ענק שהוא הוויה מרושעת בעלת מודעות. פין, צעיר רדוף סיוטים בהקיץ, כלוא באחד ממדוריו של אינקרסרון (לא ספרתי כמה מדורים כאלו יש, אבל לא אופתע אם יש שבעה), חי במציאות אלימה ומסויטת ואינו מכיר כלל את העולם שמחוץ לכלא ואף אינו בטוח כי עולם כזה קיים. אך תחושותיו וסיוטיו של פין רומזים לו כי לא את כל חייו בילה בכלא.

לעומתו, קלודיה חיה בעולם שמחוץ לאינקרסרון. גם בעולמה שולט הרוע, אך בהיותה בתו של סוהר הכלא מעמדה החברתי גבוה ותנאיה החומריים משופרים כך שהייאוש נעשה יותר נוח (אני מקווה שאינקרסרון אינו מחכה לי). קלודיה חשה כי אינקרסרון הוא המפתח להבנת מקורות הרוע בעולמה והיא נחושה לפצח את תעלומותיו.

האם יצליח פין להיזכר בעברו ולברוח מן הכלא? התצליח קלודיה לחדור אל צפונותיו של אינקרסרון? האם הטוב יגבר על הרע? האם מדובר בספר גדול? ובכן, על שלוש השאלות הראשונות לא תקבלו תשובה מלאה גם אם תקראו את הספר. "אינקרסרון" הוא במובהק ספר-סדרה, כזה המותיר את רוב השאלות פתוחות מתוך תקווה כי הקוראים יסתקרנו מספיק כדי לקרוא את ספרי ההמשך. לטעמי, חסר closure: לפחות חלק מן השאלות העיקריות צריכות היו להיפתר בספר.

באשר לשאלה האחרונה, התשובה היא: לא, אין זה ספר גדול, אבל הוא בהחלט קריא. פישר בונה עולם בדיוני מעניין למדי רווי המצאות חביבות כגון רצפות המאיינות פירורים הנופלים עליהן (שימושי למדי), יצורים היברידיים שחלק מאבריהם ביולוגי וחלק אחר עשוי ממתכת (לא מקורי במיוחד), עבדים-כלבים הקשורים ברצועה (אוי), חיפושיות ניקוי (שימושי מאד!) ועוד ועוד. התרגום באיכות בינונית אבל לא עד כדי פגיעה עמוקה ברגשות הקוראים. בקיצור: לא חייבים, אבל בהחלט אפשר.

-אזהרת קלקלנים.-
שוב יוצאים לקניות. יוצאות, למעשה. אני ואמי יצאנו לסידורים ובנוסף עברנו בחנות סטימצקי, מפני שיש לי כרטיס מתנה שעוד לא ניצלתי עד הסוף ותוקפו כמעט פג. בקיצור, מסוג המצבים שבהם פשוט חייבים (!) לקנות ספר.
אבל העולם בא לקראתי ונחתתי בדיוק על מבצע 1+1!
מה עושים? הולכים מסביב לדוכן המבצעים (כמה נוח שהשולחן לא יותר מדי נמוך. כך אפשר לראות הרבה ספרים ולא להסתחרר) ומהרהרים. נתקלתי באינקרסרון (אין-קר-סה-רון) על השולחן ומיד הכרתי אותו. חטפתי אותו ואת ספר ההמשך, "סאפיק", בהתקף של תושייה - הרי אם הספר יהיה טוב, לא אצליח להתאפק ומיד אעוט על אמי/סבתי/קרוב משפחה אחר/הספרייה העירונית כדי שיקנו את הספר. לכן כדאי להקדים תרופה למכה ולקנות מראש את ספר ההמשך, לא?
כן. כמה שמחתי כשגיליתי שאכן אני זקוקה לספר ההמשך ואיני צריכה לחכות מפני שכבר יש לי אותו!
בכל אופן, לקחתי את הצמד לעבר אמי ואמרתי ש"בסימניה אמרו שזה ספר טוב.". אמא ואני פטפטנו עוד קצת על ספרי מבוגרים ואז התקדמנו לקופה.
כצפוי, ברגע שחזרנו הביתה התמקמתי בנוחיות על הפוף (פוף=כרית ענקית באורך של יותר מאדם ממוצע, ממולאת בכדורי קלקר קטנים להפליא ומעצבנים להפליא, בעלי נטייה לעוף החוצה כשמנסים להוציא חלק או להוריד את הכיסוי כדי לכבס אותו, ובנוסף נדחסים למוות אחרי שנים של נשיאת משקל מתמדת של אנשים רובצים.) שלי, הרמתי רגליים, סידרתי לעצמי את הכרית מאחורי הראש ופתחתי את הספר.

אינקרסרון הוא כלא. אבל הוא לא כלא במובן הרגיל של המילה. הוא כלא בעל בינה מלאכותית, הוא מפקח בעצמו על האסירים והוא מערכת סגורה, מה שאומר שהוא יעיל מאוד, חסכוני מאוד ולא ניתן לשליטה. למעשה, איש אינו יוצא ואיש אינו בא לכלא.

על הכלא מפקח, כמובן, הסוהר. יש רק סוהר אחד - יותר מזה פשוט לא נחוץ. הכלא, כפי שכתבתי קודם, מתפקד בעצמו.
הסוהר הוא אדם משונה ומורכב מאוד. יש לו בת. בתו היא קלודיה, נערה פיקחית שמוכרחה להתחתן עם גבר שהיא אינה מחבבת. אז רגע - למה הסיפור הזה נשמע לי ישן? אה, כן, מפני שבממלכה שבה קלודיה חיה הזמן לא מתקדם. האנשים מוכרחים לחיות כמו במאה ה-17. המטרה היא לכונן שלום ושלווה נצחיים. יש הרבה אנשים שמפרים את הצו ומשתמשים בטכולוגיית עילית כמו מכונת כביסה (אוי ואבוי! נשליך אותם לכלא מפני שלא רצו לכבס ביד!).

את קלודיה מלמד ג'ארד, ספיינט (אדם חכם ומלומד) נהדר אבל חולה. כאן אולי המקום לספר, שכל ספר טוב גורם לי לרצות לחיות בתוכו. למשל, כשקראתי את "משחקי הרעב" לא היה לי ספק שאהיה יופי של נערת קפיטול, ואולי אפילו קברניטת משחק. כשקראתי את "מחוננת" של קריסטין קאשור חשבתי שאהיה מחוננת מדהימה (אני מאובחנת כמחוננת גם כך) ושאוכל לקרוא מחשבות או לראות את העתיד.
ומה עלה בראשי כשקראתי את "אינקרסרון"? אני חושבת שלו הייתי חיה בממלכה, הייתי ספיינטית. הייתי מקדישה את חיי לאיסוף מידע וחקר, אולי גם לפיתוח טכנולוגיה אסורה.

פין חי בתוך הכלא אבל חושב שהגיע מבחוץ, מהממלכה. איש אינו מאמין לו, אבל לידיו מגיע מפתח בדולח בעזרתו הוא לא רק יוצר קשר עם החוץ אלא אף יוצא אליו - האדם השני בלבד שעשה זאת בכוחות עצמו.

היו רגעים לא מעטים בספר שחשבתי שגם אנחנו חיים במעין אינקרסרון. אינקרסרון הוא למעשה קוביית כסף קטנטנה, שתלויה על שעון זהב. הכל בה מוקטן, עניין של עיוות מימדים.
כבר הוכח שכדור הארץ עגול ומרחף בחלל. אולי החלל הזה הוא למעשה דף נייר ביקום של מישהו אחר. אולי הוא סתם צבע שאיזה ילד משועשע מורח על קיר בעולם אחר.
מובן שאף אחת מההשערות הללו אינה נכונה, וברור גם שאני יודעת זאת - אך עצם העובדה שספר מצליח לגרום לי לפקפק בחוקי הפיזיקה ולתהות על טיבו של העולם אומרת משהו טוב עליו.

בכל אופן, יש לי עוד כמה דברים לכתוב.
יש בספר הזה אלמנטים ממוחזרים שמוכרים היטב לכל קורא פנטזיה מנוסה. אני קוראת ספרים מאז שאני בת שש. מתוך כל הספרים שקראתי, חלק נכבד למדי משתייכים לסוגת הפנטזיה, ובפרט פנטזיה לנוער.
לכן אפשר, למשל, לזהות כאן את הזירה מ"משחקי הרעב" עם קברניטי המשחק, את המבוך מ"פרסי ג'קסון והקרב על המבוך", אותו מבוך כל יודע שמייצר את עצמו מחדש בהתאם למחשבות המחפשים בו.
אפשר לזהות גם את הממלכה הישנה מ"מחוננת".
אפשר לזהות כאן עוד הרבה ספרי נוער.
אבל זה לא משנה לי. זה לא משנה לי, מפני שכל כך הרבה דברים בספר הזה מקוריים, ומפני שלא משנה לי מה אני מזהה בספר, משנה לי איך הוא מציג את הרעיונות הממוחזרים הללו מחדש. איך הסופר מציג אותם כמקוריים.
זו גם אמירה חדה בנוגע לכל האנשים שאומרים על ספרים ש"הם דומים למשחקי הרעב". משחקי הרעב נגמרו. סוזן קולינס אמנם בראה עולם נפלא, אבל היא לא הראשונה ולא האחרונה שבנתה זירות.
- לא גמור. הולכת לאכול וחוזרת.-
-חזרתי. אני שבעה.-
אז בואו נדמה את זה לגלגל. כן, קשה להמציא את הגלגל מחדש. גם לא הוגן מצידנו הקוראים לצפות מכל מי שכותב ספר פנטזיה להמציא את הגלגל מחדש. גלגל מרובע זה אולי מאוד מקורי, אבל הוא לא יעיל. הוא לא מתגלגל כמו גלגל עגול. כך גם יש רעיונות שפשוט עובדים ורעיונות מקוריים שאולי נכשלים.

בנוסף, הערה בנוגע לבניה של אינקרסרון. אינקרסרון מאוד מעניין אותי, מפני שהוא לא שותק ופסיבי. יש לו מחשבות. יש לו חלומות. חלומות עצובים.
ומעל הכל, אינקרסרון לא חושש להתערב בעלילה.

ספר טוב. חסרים לי אמנם קצת פרטים משלימים, כמו למשל עוד אודות המפתח המסתורי ואודות הסוהר, עוד אודות ההיסטוריה של הממלכה. אבל החוסרים האלה זעירים ביחס להנאה הגדולה שחשתי בקריאת הספר. ועל כך אני מעניקה לספר ארבעה כוכבים. המחזור אמנם ניכר, אבל המקוריות גדולה.

אני משתוקקת לבקר באינקרסרון. ולא רק לבקר בו, לדבר איתו.

"זו שאלה שלא נשאלתי בעבר .אני רוצה שתספרי לי מה נמצא בחוץ.סאפיק הבטיח שהוא יחזור לספר לי ,אבל לא עמד בדיבורו .אביך לא מוכן לדבר על זה.אני מתחיל לתהות בעומק לבי אם יש בכלל משהו בחוץ,או שאולי סאפיק לא עבר החוצה אלא אל ארצות המוות ,ושאת חיה במקום שאני לא יכול לזהות .יש לי מיליארד עיניים וחושים ואף על פי כן אני לא מצליח לראות מה יש בחוץ.לא רק האסרים חולמים על בריחה,קלאודיה,אבל איך אוכל להימלט מעצמי?"

בחרתי לצטט את הקטע הזה , מאחר ואני חושבת שלפעמים כולנו מרגישים כלואים בצורה כזו או אחרת .
אנחנו בוחרים את הכלא שלנו ואנו משאירים את עצמנו שם .
המפתח לצאת החוצה הוא הבחירה שלנו .

לכולם מגיע חופש ותחושת שלווה גם לאינקרסרון.

אני לא יודעת מה אני יכולה לחדש בביקורת שלי שאחרים לא כתבו ,אז אני פשוט אספר את התחושה שלי ממנו.

כבר הרבה זמן שמתי עין על הספר הזה (בגלל הכריכה והתקציר המעניין )ואחרי שקראתי כלכך הרבה ביקורות נהדרות סוף סוף מצאתי את הזמן לקרוא אותו.

הספר מתחיל קצת בצליעה ,אבל מהר מאוד שקעתי בעלילה ועולם של אינקרסרון .
הסיפור באמת סוחף .

הדמוית מגוונות וכתובות בצורה נהדרת ,
אולי אני היחידה שחושבת שכך אבל אני התחברתי לאינקרסרון עצמו.אני חושבת שהדמות שלו כוחנית ועוצמתית אבל על אותו משקל הוא בודד.
הוא נוצר למטרה לשמור על האסירים ולייצר תרבות חדשה
כולם שם ילדיו . עם הזמן הוא פיתח מודעות ולדעתי הוא בודד, ממש הרגשתי צער כלפיו ברגע שהוא אמר שהוא לא יכול להימלט מעצמו.
אומנם אני בטוחה שהוא היה יכול לבחור בדרך אחרת ולא להתעלל בתושבים שבו , אבל אולי הסיבה שהוא כזה היא כי הוא אסף את כולם לתוכו ?
הרבה רגשות שלילים המון כעסים ? ואין לו אם מי לחלוק את הצער שהוא חש.


הדמות שאהבתי אחריו היא כמובן פין :) הוא פשוט דמות מקסימה .במציאות שהוא חי בה למצוא מידת רחמים זה נדיר .
ולא סתם הוא הרואה בכוכבים עתיד לצאת מהגיהנום שאינקרסרון יצר .
בדימיון שלי הכלא הוא למעשה יצור אורגני חי ענק שהחיים בו הם קשים,פין מצליח לנווט את דרכו , תמיד שהוא על סף איבוד תקווה ,הוא מצליח למצוא ניצוץ של אור שמחזיר אותו למסלול הנכון .

וכמובן שהדמות הבאה בתור הוא קיירו!!! הוא כזה דמות מגניבה , אהבתי מאוד את המשמעות של אחים בדם , ואני מאמינה שמרבית הקוראים בתחילה חושבים שהוא שחצן ומעצבן .אבל אני חושבת שהוא פחד לאבד את פין
הרי רואים שהוא אוהב אותו :) הוא קצת אנוכי אבל בינינו גם אני הייתי כזו אם הייתי תקועה בגיהנום.
הוא עוקצני,ושחצן וזה בדיוק מה שאהבתי בו - הוא בהחלט הוסיף עניין לעלילה(וכמובן שבדימיון שלי הוא הכי נאה שם :))

וסאפיק , הדמות שלו כלכך מעניינת
אני חושבת שהוא היה כמו פין , רואה בכוכבים .הוא הצליח לעשות את מה שאיש לא עשה לפניו ובכך נטע תקווה בלבבות האחרים :)
ואני ממש סקרנית לקרוא על המסע שלו יותר :)

הספר גרם לי לחשוב(שזה כבר דבר טוב >.<)
אנחנו יוצרים את המציאות שלנו ,
לכן אנחנו יכולים להחליט עם אנחנו נשארים בכלא או יוצאים לחופשי .
כלא יכול להתבטא בכלכך הרבה צורות זה לא רק תא עם סורגים.
כלא יכול להיות עבודה שאנחנו שונאים אבל פוחדים לעזוב
או קשר לא בריא שפוחדים לצאת ממנו כי לא רוצים להיות לבד .


הספר הוא אחד מטובים שקראתי לאחרונה :)
ואני כבר בתחילת השני :)

ממש נהנתי ממנו , ואני חושבת שגם אתם

אז קדימה , למה אתם מחכים רוצו לקרוא ~.~

ספרות מזוקקת-אין מילה אחרת.
אני יכולה להגיד בלב שלם כי ספר שכזה עוד לא קראתי,ספר שנגע בכל נים מנימי נפשי בצורה חזקה כזו.
חיפשתי כל כך הרבה אחרי ספר שיגע בי בצורה משמעותית,וכבר קראתי ספרים כאילו או אחרים,ישנם כאלה שנגעו בי חזק יותר וכאלה שפחות,לרוב הכתיבה השוטפת והשפה היא שחיברה אותי לספר,כי מעטים הספרים שתוכנם ומשמעותם הם שנגעו בי באמת.

כל כך הרבה פעמים יוצא מפינו המשפט "אילו הייתי יכול..." או "לו רק היה אחרת.." או "הלוואי והיה כך וכך.."
וכשספר מצליח בצורה כל כך נהדרת להשים את המציאות במקום אחר,או להפעיל את החיים כאילו הם קורים בעוד מאות שנים ולהראות לנו מציאות שהייתה אמורה להיות מושלמת אבל היא איננה כזו גם כשהאדם מתאמץ בכל כוחו לשנות ולשפר אותה.
אנחנו לומדים לאהוב את חיינו ולהיזהר ממשאלות,כי לפעמים החיים המושלמים נמצאים ממש פה ליד.

קתרין הצליחה לתאר את נפש האדם בצורה מהממת כשהיא מתוארת לא אחרת מאשר-בכלא.
הספר נע בין תשוקה לתקווה,המאמץ לשינוי והדחיפה הבלתי פוסקת לממש את הבלתי אפשרי.

בספר מתואר אדם בשם פין שלכאורה נולד בתוך כלא,הכלא קיים כבר מאות שנים הוא יצור בעל תבונה והוא נוצר בשביל להכניס את כל אנשים פנימה וליצור עולם מושלם בתוכו-גן עדן,רק אדם אחד הצליח לצאת ממנו-והוא הפך לאגדה,כך שאפילו הצלחה זו הינה בגדר מעשיה.
כל האנשים בכלא נולדו שם,מבחינתם אין עולם חיצוני-זהו עולמם וחייהם הם לא מכירים משהו אחר והם לא חושבים שיש בכלל משהו אחר,רק גיבורינו,פין,חושב שהוא נולד מחוץ לכלא,יש לו הבזקי זכרונות מחייו בחוץ והם שדוחפים אותו למסע החוצה-כשלמעשה אין אף אדם שהיה בחוץ ולא ברור כלל שיש משהו כזה.
כל המסע הזה הוא לא רק מסעו של פין-הוא מסע של כל אדם ואדם בעולם הזה-הוא שלי וגם שלך,הוא עוטף את חיינו כשאנחנו מנסים לפרוץ הלאה ולחיות,להאמין לטוב יותר,להדוף את היאוש ולהמשיך הלאה.

אני מנסה לתאר פה עד כמה הספר מושלם-ואני לא מצליחה-אין מילים לתאר את החוויה שהספר הזה מעניק,עד כמה הוא ממלא את הנפש-קראתי הרבה ספרים,ומעולם לא נתקלתי בספר כזה.
אני מתחננת לכל אחד שקורא את הביקורת הזאת שינסה להשיג את הספר בכל מחיר-כי ספר כזה שמדבר אליך ככה-הוא לא סתם עוד ספר.
חבל שישנם רק חמישה כוכבים,במחשבה שניה,גם מיליון לא היו מספיקים.

"אני עושה את זה למען החירות," אמר בשקט. "בעולם שבו אין חירות."


קרה לכם פעם שהרגשתי שאתם כלואים? שאין לכם דרך מילוט?
ולא אני לא מדברת על להימחץ בתור לקופאית, להיתקע חצי שעה במעלית, או כשהמנעול בשירותים בבית ספר מחליט להיתקע...
אני מדברת על להיות כלוא בלי אפשרות לצאת. מצב שבו השעות הופכות לימים והימים הופכים לשנים.....
הסיפור הזה נגע לי בכל נים בגוף ופשוט גרם לי לרעוד מרוב פחד. הוא פשוט לקח את המציאות והטיח לי אותה בפרצוף.
כי בסופו של היום - כולנו כלואים.
אנחנו מוקפים בחומות שאנחנו אפילו לא מסוגלים לראות אותם! כלא של נורמות והתנהגויות מצופות שהחברה הכתיבה לנו... והנורמות האלו היו מוכתבות עוד הרבה לפני שנולדנו, אז מי אנחנו בכלל שנמחה עליהם? אנחנו כלואים בתוך כלא מלא ברגשות, כאב, זיכרונות שאנחנו רוצים לשכוח, מחשבות שגורמות לנו לשנוא את עצמו - אנחנו כלואים בתוך עצמנו.
וכן אפשר לעזוב בית. ואפשר לעזוב משפחה. ואפשר לעזוב מדינה גם - אבל אי אפשר לעזוב את עצמך, אין לאן לברוח.

אינקרסון מציג שני עולמות מקבילים - באחד האנשים כלואים בכלא אמיתי ממנו הם לא יכולים לצאת פיזית, ובשני האנשים כלואים בתוך חומות שהם בעצם לא יכולים לראות, כלא שבו נמצאת נפשם וחירותם להיות מי שהם רוצים.
מה יותר גרוע? זה סובייקטיבי. ובתוך העולמות האלו, אנשים קטנים עם בעיות גדולות נאחזים בתקווה. התקווה לנפץ את חומות הכלא.
הספר כתוב בצורה זורמת, הדמויות מעניינות ונוגעות, הציטוטים בתחילת הספר הם רעיון מעניין, לוקח קצת זמן להיכנס לספר ולהבין מה קורה שם אבל ברגע שנכנסים כבר אי אפשר להניח את הספר מהידיים...

לפני זמן מה גיליתי על מותו של אדם יקר לליבי, שהיינו קשורים ביננו בקשרי דם. הכאב אכל אותי מבפנים. החרטה על כל הדברים שיכולתי לעשות. ואתם יודעים מה הרגשתי בתוך תוכי? הרגשתי שאני הכלא של עצמי. הייתי כלואה בתוך סערת רגשות וכאב. הרגשתי רע מזה שאני פה והוא לא כאן.
עד שלמדתי לשחרר. נתתי להכל ללכת והמשכתי הלאה.
ופרצתי מתוך הכלא של הכאב שהייתי נתונה בו.
אני עדיין אוהבת לבקר את הכלא הזה מדי פעם, לחמש דקות לשבע דקות... זה בסדר. זה אנושי, כל עוד אני זוכרת לצאת ממנו אל העולם שבחוץ. כי החיים לא עוצרים.

אירוני אבל נכון, אנחנו הסוהר של עצמו - רק אנחנו מחזיקים במפתח לפריצת הכלא בו אנחנו כלואים.

לכולם יש גבולות.
וכולם הם כלא.
כלומר, כולנו כלואים במשהו וכולנו כולאים משהו. רגש או מחשבה עצורה, אנחנו כולאים אותה.
ולכולנו יש גבולות שאסור לנו לחצות. משהו שאסור לנו לעשות.

וגם לדמויות בספר הזה יש גבולות, הם כלא והם כלואים בתוך משהו שאסור להם לצאת ממנו:
יש לאטיאה גבול.
יש לקיירו גבול.
יש לגילדאס גבול.
יש לקספר גבול.
יש לג'ארד גבול.
יש לסוהר גבול.
יש למלכה גבול.
יש לקלאודיה גבול.
יש לפין גבול.

וגם לאינקרסרון עצמו יש גבול. הוא כלא.
והוא כולא את עצמו.

אבל לעומת השאר, לו אין אפשרות להתחמק מעצמו.


הדבר שאני הכי אוהבת בספר הזה זה שהספר משלב פנטזיה מיושנת עם טירות וכפרים ואמונות טפלות לבין טכנולוגיה מתקדמת.
זה גם הדבר שאני אוהבת בספרים: הם יכולים לשלב דברים מנוגדים ולחבר אותם ולהפוך אותם לדבר הגיוני שאתה יכול לחשוב שאתה שם.
אני הרגשתי שאני בטירה ובכלא ובמערות. שאני צועדת במרתף הטירה וגם ביערות וכפרים מסוגרים.

יש לספר הזה קסם שגם שהעלילה לא התקדמה במיוחד, לא רציתי להניח את הספר, למרות שהיו לי כל כך הרבה עיסוקים מעצבנים של החופש לעשות (תקולל העבודה במתמטיקה).
וכן, היו באמת רגעים שהעלילה לא התפתחה והיתה די תקועה, אני זוכרת את זה. אבל הרגעים האחרים, אלו ששאבו אותי, הם אלו שאני זוכרת. אינ לא זוכרת שישבתי מיואשת מחכה לאיזשהו רגע מיוחד, אלא שכל הזמן ישבתי דרוכה ומוכנה שיקרה משהו. וזה קרה באמת.

אני אוהבת את הספר גם בגלל הדמויות שלו. הדמויות האנושיות שלו ומלאות הפגמים.
הדמות האהובה עליי, ששמתי לב שיש כאלו שממש לא אוהבים, זו קלאודיה.
היא אדישה וקרה אבל גם אמיצה ומתוחכמת. אבל לעומת זאת, גם אנוכית לפעמים.
ובגלל חוסר האיזון שלה היא אנושית והיא טובה והיה לי קל להתחבר אליה.
גם הרגעים שלה היו הרגעים שהכי אהבתי לקרוא. אהבתי את חלקי הפנטזיה, שמקום שיש בו טכנולוגיה אבל אסור להשתמש בה.
גם את קיירו אהבתי. וזה מאוד מפתיע אותי, כי הוא שחצן מגעיל.
אבל איכשהו, כבר מאחד המשפטים הראשונים שלו בספר, ואני מצטטת: "אני יוצא דופן, פין, גנב-אמן, חתיך הורס, אכזרי ללא גבולות וחסר פחד." כבר מהמשפט הזה אהבתי אותו ועלה לי חיוך על הפנים.
כי הבנתי שזו דמות טובה.
דמות שהיא כמו כולם, שוויצרית, אנוכית ומעט נרקיסיטית שדומה להרבה אנשים ומסתירה את הכאב שלה במשטח הזה שהיא מייצגת של "חוסר פחד, חתיכות ואכזריות". כי כמו שאמרתי, בעצם מתחת לחוסר הפחד הזה יש פחד ואולי מתחת לאכזריות יש גם טוב שמתחבא ולא רוצה לצאת.

שאר הדמויות היו טובות ביותר, למרות שהיו רגעים קלים שרציתי לצעוק על דמות אחת או שתיים (ההם-ההם פין ואטיאה המעצבנים מעט. אטיאה היא הדמות שהחסרונות שלה זו בעצם הבעיה שלה!), אבל בגדול הדמויות לא היו בעיה.

ולדמות החשובה מכולן, אינקרסרון.
זו פשוט מחשבה גאונית. כי זה מזכיר לי את המטאפורה הזו שרשמתי למעלה, שאדם הוא בעצם כלא שכולא בתוכו רגשות ואנשים ולא נותן להם לצאת ממנו. וזה הי פשוט מסקרן ללמוד על הדמות הזו, הייתי שמחה לשמוע עליה עוד בספר הבא.

דבר נוסף שאהבתי בספר זה הציטוטים של השירה, המכתבים והיומנים. קתרין פישר הזו ממש יצירתית עם שירים, היא כותבת אותם מעולה! הקטעים האלה שנמצאים בתחילת כל פרק, גרמו לי להעביר עמודים שלמים רק כדי לראות מה כתוב בהם. וזה מאוד מעניין כי במלאך מכני הציטוטים של השירה קצת הציקו לי.

אני לא חושבת שיש לי סיבה לציין את העלילה המפותחת הזו. לא, זה ייתן ספוילרים ואני מנסה שלא לתת מהם.
רק הסוף: ברור שיש המשך, כולם יודעים וכולם קראו. אבל הסוף שם נשאר יותר מידי פתוח או משהו אחר. לא יודעת, היה בו משהו רע. אבל עדין, זה לא מונע ממני לקרוא את הספר הבא-סאפיק, שבו נדע באמת האם סאפיק, הישות שסביבה סובבת חצי מעלילת הספר בשאלה אם היא קיימת או לא. בספר הבא נדע את התשובה.

אז אני ממליצה לכם על הספר הזה. הספר הזה הוא לא כולא אלא משחרר. ככיף לקרוא אותו.


אז לכולנו יש גבול שאסור לצאת ממנו. וכולם הם כלא וכולנו כלואים.
כולנו נשתחרר ממנו יום אחד בטח.
כמו שהדמויות בספר השתחררו.


חוץ מאינקרסרון עצמו שיהיה כלוא לנצח.

לפני הכל זהו סיפור מדע בדיוני. הסיפור מתחיל בעולם עתידני שבו השולטים החליטו לעצור את התקדמות המין האנושי ולהפוך את העולם למקום בטוח יותר, אבל מה שהם לא יודעים, זה שהם עשו בדיוק את ההפך.
העולם האנושי מחולק לשני חלקים, העולם שבפנים והעולם שבחוץ. אלו שבפנים נמצאים בתוך אינקרסרון - כלא מתוחכם ששומר על הנמצאים בתוכו לעד, ואלו שבחוץ מאמינים כי הפרוייקט אינקרסרון הוא גן עדן שנוצר בשביל האנושות.
יש רק אדם אחד שיודע בדיוק מה קורה, הוא היה בפנים והיום הוא נמצא בחוץ, אבל הסיפור שלנו לא מתמקד בו כלל.
הסיפור מסופר מנקודת מבטם של פין וקלודיה, האחד בפנים והשנייה בחוץ, כל אחד מהם חי בעולם שלו אבל חושב על העולם השני.
הסיפור משלב מתח, אהבה, רעות, ידידות, אגדה, תככים ומדע, כל אלו מתחברים יחד לסיפור מעולה, מעניין וסוחף לעולם שבו הקורא נשאר במתח במהלך קריאה קולחת ואפילו בתרגום טוב.
חבל שהספר כ"כ קצר ומזל שיש המשך...

סורי, אני הולכת לקטוע את רצף המחמאות הניתכות על הספר.

הספר הזה בעיני הוא כמו מנה במסעדה המורכבת מחומרים יקרים שלא מצליחים להתחבר אחד עם השני, או כמו צבר של חרוזים יפים שלא מצליחים להתחבר לשרשרת מעבר לחיבור האקראי והבנאלי ביותר .
לכאורה יש בו פוטנציאל – האנלוגיה לחיים ככלא, האם ניתן להתרומם (או לצאת) מהשגרה, מהרוע, מהאלימות, מהחומרנות, האם יש משהו מעבר? האם יש, רחמנא ליצלן, אי שם ישות שמכוונת (לטוב או לרע)?
אבל,
גם אם הדמויות (או לפחות בחלקן) מסקרנות, הרבה קצוות פרומים. הסופרת משתמשת בכוחה של המילה הכתובה בלי לגבות אותה לכל אורך הדרך ברצף הגיוני (או בלי לבנות אצלנו הקוראים שפה, רצף לוגי כלשהו) ואותי היא מאבדת.
אומרים שאם מופיע אקדח במערכה הראשונה, יעשו בו שימוש במערכה האחרונה. במקרה זה הצפייה נבנתה, אבל לא קרה דבר. לדוגמא – המפתח. מאיפה בא? מה הקונטקסט שלו? מה משמעות "הדלתות" שפתח בדרך? איך הוא כמפתח (מלבד ההתאמה הצורנית הבנאלית) מתחבר לאותן מכשלות או לחילופין לאדם או הקבוצה שעושים בו שימוש? או "המאסטרה" - דמות נפלאה שהתמוססה לה: מאיפה באה, מה המשמעות שלה, איך היא מתחברת? ...עלום... לצערי לא חסרות עוד דוגמאות וקצרה היריעה מלהכיל. גם השילוב המבטיח (לחלק מהאנשים(: ) של עבר- עתיד טופל בצורה מרשימה יותר לטעמי הן בספרים של קוני ויליס "יום הדין" ו"מלבד הכלב" ובספר של קארד "תצפית עבר" .
ולסיום, גם עיצוב העטיפה שיש בו משהו מושך (ואולי זה תפקידו היחיד), החיבור שלו לספר מילולי, בנאלי ובדיעבד מאכזב.
לסיכום, הספר מתיימר מאד, אבל בלי שום גיבוי. בהחלט אפשר לוותר. יש הרבה ספרים אחרים טובים ממנו.