כל הזמן שקראתי את הספר (בעיקר בזכות הביקורת של dushka, תודה) הייתי עסוקה בניסיון ללא הצלחה לפצח את הקסם של סטיבן פריי. הקסם הזה נמצא בכל ספריו שקראתי אבל אי אפשר להסביר אותו במלים. הסיפור חמוד ומענג וביזארי, ובסופו של דבר מובן לכל אדם שהיה פעם מתבגר, ולכל מי שתקווה בתקופה גרועה במיוחד שינתה את חייו.
טד וואלאס הוא משורר בעל שם. הוא גם שיכור גס רוח, גרוש בפעם השלישית, שמן ומזדקן, שדעתו על עצמו טובה בהרבה מדעת אחרים עליו (מה שנכון, כנראה, לכולם, כולל אמא תרזה...) הוא מזדמן לאחוזתו של ידידו משכבר המיליארדר כדי לחקור סיפור שלא יעלה על הדעת.
הכתיבה של פריי היא מלאכת מחשבת. נראה כאילו היא פשוט נשפכה, בלי שמץ של מאמץ, ומצליחה להגיע ישירות אל זרם הדם של הקורא. הוא שנון, לא תקין פוליטית (ומינית...), וטווה עלילה בלתי אפשרית, שמתחברת בסוף למשהו כמעט הגיוני. הוא מדבר על דברים רציניים בצורה שנונה ומצחיקה, ונותן לקורא להחליט האם לצחוק או לבכות, להזדעזע או לקבל.
הספר הזה נפלא, שנון וחכם ומעורר מחשבה. יאהבו אותו חובבי הספרות הבריטית - המופיעה פה במלוא הדרה - וחובבי שנינות על גבול הביזרי. המסר של הספר הזה הוא פחות או יותר - יש נסים אבל דרושה השקעה ואהבת אדם כדי שיקרו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
