“כל הזמן שקראתי את הספר (בעיקר בזכות הביקורת של dushka, תודה) הייתי עסוקה בניסיון ללא הצלחה לפצח את הקסם של סטיבן פריי. הקסם הזה נמצא בכל ספריו שקראתי אבל אי אפשר להסביר אותו במלים. הסיפור חמוד ומענג וביזארי, ובסופו של דבר מובן לכל אדם שהיה פעם מתבגר, ולכל מי שתקווה בתקופה גרועה במיוחד שינתה את חייו.

טד וואלאס הוא משורר בעל שם. הוא גם שיכור גס רוח, גרוש בפעם השלישית, שמן ומזדקן, שדעתו על עצמו טובה בהרבה מדעת אחרים עליו (מה שנכון, כנראה, לכולם, כולל אמא תרזה...) הוא מזדמן לאחוזתו של ידידו משכבר המיליארדר כדי לחקור סיפור שלא יעלה על הדעת.
הכתיבה של פריי היא מלאכת מחשבת. נראה כאילו היא פשוט נשפכה, בלי שמץ של מאמץ, ומצליחה להגיע ישירות אל זרם הדם של הקורא. הוא שנון, לא תקין פוליטית (ומינית...), וטווה עלילה בלתי אפשרית, שמתחברת בסוף למשהו כמעט הגיוני. הוא מדבר על דברים רציניים בצורה שנונה ומצחיקה, ונותן לקורא להחליט האם לצחוק או לבכות, להזדעזע או לקבל.

הספר הזה נפלא, שנון וחכם ומעורר מחשבה. יאהבו אותו חובבי הספרות הבריטית - המופיעה פה במלוא הדרה - וחובבי שנינות על גבול הביזרי. המסר של הספר הזה הוא פחות או יותר - יש נסים אבל דרושה השקעה ואהבת אדם כדי שיקרו.”

“כמעט ולא נתקלתי, עד כה, בספר שהכריכה שלו כל כך מתאימה לו. קוראים לו "היפופוטם" ועל הכריכה מצויר היפופוטם ענק ומיובל ישבן (וגם בחורה עירומה) אבל לא בגלל זה.
הציור הפלקטי של מל ראמוס מעורר (לפחות אצלי) את אותם רגשות שמעורר הסיפור.
אותו ציור, כמו שאר הציורים של האמן, די משעשע ולא מזעזע אותי ויש לי תחושה שזוהי כוונתו מלכתחילה (אשמח לתיקונים, אני לא מבינה כלום בתולדות האמנות) אם כי נכון לימינו הוא מוצג מחוץ להקשר של זמנו ואולי האנכרוניזם הופך אותו לחסר עוקץ. הוא כל כך לא פוליטקלי קורקט שזה פשוט מצחיק כמו טד וואלאס המספר העיקרי וכל עוזריו המספרים המשניים שמספרים את הסיפור הביזארי של "היפופוטם".
יחד עם זאת ישנו איזה אלטר אגו צדקני שגוער בי- לא צוחקים על מעמד האישה, לא צוחקים על שילוב של מיניות עם בעלי חיים. זה לא מצחיק.
תלוי מי מספר את זה וסטיבן פריי הוא איש מוכשר מאוד מאוד מאוד.

טד וואלאס, אלכוהוליסט מזדקן, גס רוח, שנון וחד כתער שבה את ליבי מיד.
אני לא יודעת מה יש לי אני מכל השיכורים הספרותיים האילה . במציאות, שהות ממושכת בחברת שיכורים היא בלתי נסבלת אבל כשהם כלואים בין דפי ספר ולא יכולים להקיא לרגלי הם מכמירי לב.
המינגווי, דונליווי וגם סטיבן פריי מצליחים ליצור דמויות ספוגות אלכוהול, פצצות של הרס עצמי וסביבתי ועדיין אטרקטיביות.
היחיד שכתב על חייהם הבלתי נסבלים של השיכור ומקורביו בלי לתת להם אפיל של אנדרדוג מודע לקסמו הוא מלקולם לורי ולכן יצירת המופת שלו "מתחת להר געש" קבורה אצלי אי שם במדף העליון וכנראה שלא אקרא בה שוב. הסבל רב מדי.

ואשוב להיפופוטם-
טד וואלאס השיכור, אוליבר מיילס ההומו המוחצן נוסח מיסטר המפריז, משפחת לוגאן – משפחת אצולה אנגליה - יהודית ועוד מבחר דמויות די מוקצנות חוברים יחד לסיפור פנטסטי שלא יעלה על הדעת שמסתיים כמו פרק של קולומבו עם טד וואלאס בתפקיד פיטר פאלק ז"ל, שעומד, מטה את ראשו ושופך איזה נאום רציונליסטי , סיום, שלי אישית לא ממש התאים כי אני חובבת ביזאריות לשמה.
לא ארחיב בדיבור כדי לא לקלקל יותר מדי.

ותהייה: אם כבר נולדתי לתקופה של קדמה טכנולוגית משתוללת למה אי אפשר להשתיל לי איזה צ'יפ של English- UK בראש כדי שאוכל להנות מהספרים הבריטיים האילה כמו שצריך בלי להתאמץ יותר מדי?
ותודות לסיום:
תודה לאנקה שהשאילה לי את הספר ובזכותה הגעתי עד הלום :-)”

“הגעתי אל הספר בעקבות הצהרה שאומרת שאקרא את כל הספרים של פריי אחרי "עושים הסטוריה" שלו. יש לי הרגשה שאחרי הספר הזה אנוח מעט.
אם יש ספר שבאמת מרגישים את המאניה דיפרסיה של פריי, זה אכן זה. אווירה משתנה, לעיתים הבוטות בלתי נשלטת, והקורא יכול להשתעמם ולחלופין לא להפסיק לקרוא ולצחוק בדיוק בהתאם.
היפופוטם זהו אחד הספרים היותר הזויים שיצא לי לקרוא לאחרונה. השנינות אינסופית והעלילה הולכת ומסתבכת בתוך גל של ביזאריות כמעט עד העמוד האחרון.
לא אגיד שלא נהנתי אך לא היה לי קל לסיים :)”

“אחד הספרים הכי מצחיקים שקראתי.
בספר יש קטעים שהם טאבו מוחלט (פעם הראשונה אי פעם שקראתי ספר ועשיתי הפסקה בגלל ההלם).
אהבתי בספר שהמחבר הוא חסר תקינות פוליטית לגמרי.
מאוד נהנתי לקרוא!”