לקח לי די הרבה זמן לקרוא את הספר - אולי שבועיים - ואחרי שסיימתי אותו הייתי צריכה עוד כחודשיים כדי לגבש את דעתי עליו.
שלא תבינו אותי לא נכון: שלום עליכם הוא סופר מופלא. לא דומה לשום סופר אחר שקראתי, ולדעתי קראתי די הרבה. כמו כולם קראתי את מה שמלמדים ממנו בתיכון וכמו כולם חשבתי שהוא "מצחיק" (אמנם יש לו חוש הומור יוצא דופן, אך היום אני כלל לא חושבת שהוא מצחיק.)
כשאני קוראת את הסיפורים האלה היום אני מבחינה בתיחכום יוצא הדופן שמאפיין את הסופר: השפה המפותלת, בה הוא מאפיין את גיבוריו, שבה הוא מכניס לכל משפט (ארוך!) הרבה משמעויות, הנימה הכאילו מגחכת המסתירה מאחוריה טרגדיה ענקית, הסיפורים המסופרים כאילו בתום לב, כאשר הקורא נשאר בפה פעור ואומר לעצמו "זה מה שהוא סיפר לי?, הוא באמת התכוון לזה?" ומה שהוא מספר הוא כה טרגי, באריזה כה "מצחיקה" שקשה לקרוא את זה.
הסיפורים הם סיפורים על אבותינו וסבינו שנעלמו כאילו לא היו. הם נעלמו לא רק בגלל השואה, גם אנחנו השמדנו אותם ואת מה שייצגו: הם היו "הגלות" ולא היה נאה לנו להיות המשכם. ואמריקה, כמובן, מציעה לנו תרבות כה מושכת, שהם, אבותנו, הפסידו במאבק.
אני קוראת את סיפוריו של שלום עליכם ואומרת לעצמי - לכבוד הוא לי להתייחס אליכם, אבותי. אפילו שהייתם עניים מרודים, אפילו ששפתכם היתה מוזרה ומשובצת ניבים ופתגמים לרוב, אפילו שלא הבנתם את נפלאות ה"מרקטינג" ויופיו של ה"נגושיאיישן". אפילו שרק שרדתם וגידלתם ילדים על דיסה של דוחן, ותיקנתם כל בגד שיספיק לדורות של ילדים. אתם הסיבה למעט שנשאר לנו משאר הרוח. וגם המעט הזה הוא סיבה טובה להמשיך.
*


















