“בסוף, יש היום לקמ״נים יעדים ודמויות מופת אחרות מפעם - יותר לעבוד במיקרוסופט ופחות לאתגר את המערכת. יותר אסף רפפורט ופחות יואל בן פורת.”

יש משפטים בספר שמצליחים לגעת לא רק בסיפור שהם מספרים, אלא במשהו עמוק יותר בתרבות הישראלית. המשפט הזה, מתוך ״מתיר אסורים״, הוא דוגמה מצוינת לכך. הוא חד, כמעט אכזרי, אבל לא ציני. הוא מצליח לתפוס במילים ספורות את אחד הכאבים הגדולים שהשבעה באוקטובר הציף: לא רק כשל מודיעיני. כשל של שפה, של היררכיה ושל היכולת של אנשים חכמים מאוד לומר את הדבר הלא נוח בזמן אמת.

וזה בעיניי הכוח הספרותי של הספר. זה אינו רק רומן על יחידת השבויים והנעדרים או ניסיון לספר על החטופים מאחורי הקלעים. זהו רומן שמבין שהשבעה באוקטובר לא התחיל רק באותו בוקר. הוא מנסה לגעת בשכבות העמוקות יותר שהובילו אליו: הקונספציות, השאיפה להשתייך, הפחד להיות החריג, הפיתוי של הקריירה, והמערכת שמעדיפה לעיתים אנשים מבריקים שמבינים את הקוד על פני אנשים שמוכנים לשבור אותו.

הבחירה לכתוב את זה כפרוזה ולא כמאמר עיוני היא בעיניי החלטה חשובה. מאמר על תרבות אמ״ן היה יכול להישאר בתוך מעגל מצומצם של אנשים שכבר מכירים את הבעיה. רומן מאפשר למחשבה הזו להפוך לחוויה. הקורא לא רק מבין שיש כאן מערכת עם כשלים. הוא מרגיש איך מערכת כזו נראית מבפנים. איך נשמע חדר שבו אנשים חכמים שותקים. איך נראה אדם שרוצה גם לעשות את הדבר הנכון וגם להישאר חלק מהקבוצה. איך החלטות גדולות נולדות לפעמים לא מתוך רוע או טיפשות, אלא מתוך נוחות, פחד, עייפות ורצון להשתייך.

הספר מצליח להיות נגיש, מותח ולעיתים אפילו שנון מאוד, בלי לוותר על העומק. הוא רואה את כל הטוב שבאנשים שבמערכת. את המסירות, החריצות, הכישרון והציונות שלהם - ובדיוק משום כך הביקורת שלו מכאיבה יותר. היא לא באה מבחוץ כדי להרוס, אלא מבפנים כדי לשאול איך מערכת טובה יכולה לאבד את היכולת לשמוע את מי שמזהיר אותה.

במובן הזה, זה אינו ספר על מה השבועות שאחרי השבעה באוקטובר. זהו ספר על מה שיהיה חייב להשתנות מכאן והלאה.

הגעתי למתיר אסורים אחרי שראיתי אותו ברשימת רבי המכר בלי לדעת הרבה מעבר לזה. מהר מאוד הבנתי למה הוא תפס כל כך הרבה קוראים.

זה ספר שנקרא בקצב של מותחן, אבל נשאר איתך בגלל המשמעות שלו. הוא מצליח לפתוח צוהר לתקופה בלתי נתפסת, להכניס אותך אל הדילמות והאנשים שמאחורי הכותרות, ולעשות את זה בלי להפוך את המציאות לפשוטה מדי.

הוא גם משאיר אותך עם הערכה עצומה לאנשים שהיו שם, ולמה שהם עברו כדי לשאת את המשימה הזו.

מתיר אסורים מצליח להיות גם סוחף מאוד כסיפור, וגם עמוק ומטלטל בתור הצצה לאחת התקופות הרגישות ביותר שעברנו כאן.

מה שהכי הרשים אותי הוא שבניגוד לכל כך הרבה תיאורים של הנושא הספר לא בורח מהמורכבות. הוא מציג את הדילמות, האחריות, הכאב והאנשים מאחורי הכותרות, בלי להפוך אף אחד לגיבור מושלם או לאשם פשוט. סיימתי אותו עם הערכה עצומה לכל מי שהיה שם, ועם תחושה שהסיפור הזה היה חייב להיכתב.

קראתי את ״מתיר אסורים״, ואני חושבת שזה אחד הספרים החשובים שנכתבו כאן על התקופה הזאת.

לא רק בגלל הנושא, אלא בעיקר בגלל הבחירה הספרותית. מירון לא כתב תחקיר עיתונאי, לא מסמך פוליטי, ולא ספר זיכרונות שמנסה לקבע גרסה אחת של המציאות. הוא בחר בדרך מורכבת ועדינה בהרבה: רומן פרוזה שנולד מתוך אירועים אמיתיים וכבדים מאוד, אבל מצליח לעטוף אותם בצורה שמכבדת את המעורבים, שומרת על ריחוק נכון, ועדיין מאפשרת לקורא להתקרב אל הלב הפועם של הסיפור.

בעיניי, זה סוד הכוח של הספר.

כי יש דברים שאי אפשר באמת לספר אותם ישירות בלי לפגוע, בלי לחשוף יותר מדי, בלי להפוך אנשים אמיתיים לדמויות חד-ממדיות או אירועים כואבים לכותרות. דווקא הבחירה לכתוב רומן מאפשרת למירון לדבר על אחריות, אשמה, כאוס, נאמנות, חברות, פחד, שירות, משפחה ומדינה - בלי לרדד את זה לוויכוח של בעד ונגד.

במובן הזה, ״מתיר אסורים״ מרגיש כמו ספר ראשון מסוגו. הוא לא מנסה “לסכם” את 7 באוקטובר או את משבר החטופים. להפך. הוא מבין שאי אפשר לסכם. שהפצע עדיין פתוח. שהאנשים שחיו את התקופה הזאת מבפנים עדיין נושאים אותה בגוף. ולכן הוא לא בא לתת תשובות קלות, אלא להכניס את הקורא אל תוך המורכבות עצמה.

יש בספר משהו נדיר: מצד אחד הוא נקרא כמו רומן סוחף, כמעט כמו מותחן. מצד שני, הוא לא מנצל את הדרמה של המציאות. הוא נזהר בה. הוא מכבד אותה. הוא נותן מקום לכאב, אבל לא עושה ממנו הצגה. הוא מביא ביקורת, אבל לא מתענג עליה. הוא מדבר על כישלון, אבל לא בורח מהאהבה לאנשים שניסו לפעול בתוך מציאות בלתי אפשרית.

והעובדה שמירון בחר לתרום את כל הכנסותיו מהספר לנפגעי המלחמה רק מחזקת את התחושה שיש כאן משהו אחר. שזה לא פרויקט שנולד מרצון “לעשות רעש”, אלא מניסיון אמיתי לעבד, לזכור, לגעת, ואולי גם להחזיר משהו קטן למי ששילמו את המחיר הכבד ביותר.

״מתיר אסורים״ הוא ספר חשוב כי הוא מצליח לעשות את מה שקשה מאוד לעשות עכשיו: לדבר על התקופה הזאת בלי לצעוק. להכאיב בלי לפצוע. לבקר בלי לבטל. ולספר סיפור ישראלי עמוק, חשוף ומורכב, בזמן שבו כולנו עדיין מנסים להבין מה בדיוק קרה לנו.

בעיניי - זה ספר שצריך לקרוא.

ברוח התקופה וחודש הספר העברי אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

אחת השכבות המעניינות במתיר אסורים החדש והמדובר היא הדרך שבה מתחת לרומן המודרני, הצבאי, המודיעיני והמאוד ישראלי הזה, רוחשים כל הזמן הדים תנ״כיים. התחושה שהסיפור הישראלי של אחרי השבעה באוקטובר אינו מתחיל רק במערכות מודיעין - אלא נטוע עמוק בתוך סיפורים עתיקים של הקרבה, בכורה, מלכות, מלחמה, אשמה ותיקון.

יפתח, למשל, הוא אחד השמות שאי אפשר לברוח מהם בקריאה כזו. יפתח המקראי הוא גיבור מלחמה שנדרש לשלם מחיר נורא בתוך ביתו שלו כדי לנצח במערכה. בספר חוזרת שוב ושוב השאלה מה אדם מקריב כשהוא נקרא למלחמה: לא רק זמן, שינה או קריירה, אלא גם חלקים מהבית, מהמשפחה, מהנפש ומהיכולת לחזור להיות אותו אדם שהיה לפני כן.

גם השם אבנר מקבל עומק מעניין. אבנר בן נר הוא גיבור מלחמה, איש צבא ותיק, אדם שמכיר כוח, נאמנות ומחיר דמים - אבל בערוב ימיו הוא נע יותר ויותר אל הפוליטיקה, אל הבריתות, אל ההישרדות בתוך מערכת משתנה. ב״מתיר אסורים״ יש הרבה אבנרים כאלה, במובן הרחב: לוחמים, מפקדים ואנשי מעשה, אבל בתוך המלחמה מתברר שהם פועלים ולמעשה חייבים לפעול גם בזירה של אגו, יוקרה, יחסים, נאמנות, חשדנות ופוליטיקה ארגונית. מלחמה אינה מתנהלת רק מול אויב אלא גם בתוך מערכות של בני אדם.

ומנצור - ששמו הפרטי ראובן - הוא אולי הדוגמה היפה ביותר למהלך הזה. ראובן המקראי הוא הבכור, מי שהיה אמור לשאת את הסדר, האחריות והמנהיגות, אבל דמותו בתנ״ך מלאה החמצות, ניסיונות תיקון, חולשה אנושית והתעסקות בדברים צדדיים בשעה שההיסטוריה זזה סביבו. גם הדודאים של ראובן הם סמל כמעט מושלם לעיסוק בכוחות קטנים, משפחתיים, פוליטיים ואינטימיים בתוך סיפור גדול בהרבה. מנצור של ״מתיר אסורים״ נושא משהו מהמתח הזה: אדם של מערכת, בכיר, מנוסה, לעיתים גיבור ולעיתים לכוד בתוך פוליטיקות, הרגלים וסדרים ישנים. הוא מוצא את עצמו בעולם שהשתנה אל מול עיניו וכבר דורש ממנו סוג אחר של פעולה.

זה בעיניי הכוח של הרומן. הוא מספר סיפור עכשווי מאוד, מלא טכנולוגיה, מודיעין, יזמות, ציניות תל אביבית ושפה צבאית, אבל מתחת לכל אלה הוא מתנהל כמעט כמו מדרש מודרני. הדמויות אינן רק “קצין”, “מפקד”, “חוקר” או “יזם במילואים”. הן נושאות על עצמן שמות, תפקידים וצללים עתיקים. לפעמים הן יודעות זאת, לפעמים לא. אבל הקורא מרגיש שהן פועלות בתוך סיפור גדול מהן, סיפור שבו אנשים מודרניים מאוד נדרשים להכרעות קדומות מאוד: את מי מצילים, את מי מסכנים, מתי שותקים, מתי מורדים, ומה המחיר של נאמנות.

״מתיר אסורים״ הוא לכן לא רק רומן על השבעה באוקטובר ולא רק ספר על יחידת השו״ן. הוא ספר על ישראל ארצנו האהובה כמרחב שבו התנ״ך אף פעם לא באמת נגמר - הוא רק מחליף מדים, מסכים, חדרי דיונים וכוסות קפה שחור. בתוך כל אלה, הספר מצליח להזכיר שהסיפור שלנו הוא תמיד גם חדש לגמרי וגם עתיק מאוד.

מתיר אסורים הפך בתוך ימים לאחד הספרים הכי מדוברים באמ״ן ובצה״ל. אני מרשה לעצמי להניח שבקרוב גם הרבה מעבר לזה.

מירון לוקח את הקורא למסע עמוק אל הקרביים של אחת היחידות החשובות במלחמה, ומצליח להפוך את הסיפור לדיון מרתק על כוח ומגבלותיו, על מערכות מורכבות, ועל דילמות שאין להן תשובה נקייה. כשכל זה קורה מסביב לאחד האירועים הרגישים בהסטוריה של מדינת ישראל, זה כבר עונה להגדרת ״ספר חובה״.

כמי ששירת באזורים אחרים אבל מכיר מתחים דומים, הספר אפשר לי להיחשף ולהבין טוב יותר את המורכבויות שעמדו בבסיס התפקיד ההיסטורי שמילאו אנשי יחידת השבויים והנעדרים ועל כך ברצוני להוריד את הכובע בפניהם.

הכתיבה מעולה - מתאימה לסגנון ,מוגשת בשפה שמכניסה לאווירה. הרבה הומור, הרבה רגש ובעיקר הרבה נקודות לחשוב עליהם. זהו סיפור שכולנו (כל מי שלא היה שם ממש) ידענו שקורה, אבל הספר חושף לשם שינוי את הנקודות הכואבות שנוח לנו להתעלם מהם, אבל חייבות לקבל יחס ומציג המון פרטים שלא ידענו. ההברקה לכתוב את הספר כרומן מאפשר גם לקורא ש״בא מבחוץ״ לקנות מספר משובח, אך לקורא הישראלי הוא מהווה גם מסמך היסטורי.

לסיכום - הספר מרתק, וסיימתי אותו ב״שלוק״ אחד. תנו לנו עוד כאלה!

כשראיתי את ״מתיר אסורים״ ברשימת רבי המכר הופתעתי שלא שמעתי עליו קודם. זה ספר שקשה להכניס לקופסה אחת: מצד אחד הוא נקרא כמו רומן מותח וסוחף, ומצד שני ברור שהוא נוגע בחומרים אמיתיים מאוד - אנשים כאב ודילמות.
הספר הזה הוא אחד החלוצים של ז׳אנר שעוד ילך ויתפתח כאן: רומנים תיעודיים על המלחמה, שמנסים לספר את מה שאי אפשר תמיד לספר ככתבה או כתחקיר. קצת כמו ש״אור ראשון״ עשה בטלוויזיה - לקחת אירוע לאומי עצום ולהפוך אותו לסיפור אנושי נגיש (לא אתפלא אם גם הוא ימצא את דרכו לגרסה טלוויזיונית).
בנוסף הרגשתי לאורך הקריאה שיש כאן אדם אמיתי מאחורי הספר. לא רק סופר שמנסה לספר סיפור טוב, אלא מישהו שהיה קרוב לדברים, שאכפת לו מאוד מהאנשים, מהמערכת, מהחטופים ומהמחיר.