שנת 2026 בספרים

אין לי אפילו מושג כיצד הגיע הספר הזה אליי אבל עובדה שהיה לי את העותק הזה ואפילו במצב חדש לגמרי!
והעובדה השניה שאכן קראתי אותו שזה כבר הישג בפני עצמו!
כי אמנם הסופר מוטי פוגל יודע לכתוב ובהחלט אפשר לומר לו זאת לזכותו
שפתו קולחת ו"זורמת" אבל אנחנו עוסקים כאן בעלילה! ולא בסגנון הסופר ויש לי לומר על כך רק דבר אחד: "אוי"...
על כריכת הספר הזה היה צריך להיות כתוב באותיות קידוש לבנה: "לדתיים בלבד!" או לחילופין "הקריאה אסורה לחילוניים!"...
כי למרות שכאמור הנ"ל יודע לכתוב מבחינתי הדמויות של גיבוריו הן כל כך הזויות עד שאינני מאמין להן ואף לא לשום מילה שיוצאת מפיהן!
החלום של אהליאב גיבור הספר בוגר הישיבה הוא לכתוב מחזה ולא סתם מחזה אלא מחזמר שנושאו, תאמינו או לא
"בית המקדש והעלאת הקורבנות שבו"... נדמה לי שנושא הזוי מזה קשה למצוא...
תוך כדי הקריאה באמת תהיתי עבור מי כותב מר פוגל את הדברים הללו? הרי עבור חילוני (כמוני) זה נשמע פשוט קישקוש שאין בו טיפת היגיון
וההתלבטויות של אותו אהליאב... הרי אם זה מחזמר צריכה להיות בו "שירת נשים" רחמנא ליצלן, כך שבשלב מסוים נידונה בו האפשרות
שבובות ישחקו את את תפקידי הנשים או שבכלל ישחקו שם רק בובות! השד יודע איך. ועל כל דבר הוא צריך לשאול את ראש הישיבה שבה למד
אז הוא מתלבט בעזרת שותפו ה-דתל"ש יוני שעוסק בצד הכלכלי של המיזם ההזוי הזה. וגם כאן בולט חוסר ההיגיון כי מדוע שאותו יוני יסכים לשתף איתו פעולה
שהרי מראש ברור שמדובר בהבלים בלתי מציאותיים ללא סיכוי!
בנוסף לכך מר פוגל מכניס לכאן כל מיני הערות שוליים ומראי מקומות כשהוא מצטט ציטוטים מספרי קודש למיניהם. ולא ברורה לי בכלל הסיבה לכך
מה הוא מנסה להראות פה? ולמי? שיש לו ידע והשכלה דתיים? באוניברסיטה כשמגישים עבודה אקדמית יש צורך בהערות שוליים כדי לאשש את המידע
אבל כאן הרי מדובר בספרות יפה אז מה זה קשור? למר פוגל הפתרונים לכך...
בקיצור, יכול להיות שדתיים מאוד או חרדים ימצאו עניין בעלילה הזאת. אבל קשה לי להאמין שחילוני ימצא פה אפילו שמץ של עניין. וגם אני שמסוגל
לקרוא את ספר הטלפונים, שאלתי את עצמי באמצע הקריאה, אם לא כדאי להפסיק לקרוא! כי זה הרי עוד מאותו הדבר ובאמת חבל על הזמן (במשמעותו המקורית...)

ספר שנותן לך כמה כפות לפרצוף ואז מלטף - התרגשתי מאוד וממליץ בחום

ברוח התקופה ושבוע הספר אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

ציפיתי ל״הלילה הארוך ביותר״ של אשכול נבו תקופה ארוכה והוא הגיע בדיוק בזמן לשבוע הספר.

זהו רומן על שיבוש, על המתנה, ועל אנשים שמגלים שהדרך הביתה כבר אינה הדרך שתכננו. דרך שלוש דמויות שנקלעות ללילה אחד שבו המציאות זזה ממקומה - טיסה שמופנית, דלת שננעלת, מסע שנכפה כמעט בעל כורחו - נבו כותב על רגע ישראלי שבו החיים הפרטיים וההיסטוריה הלאומית שוב מתנגשים זה בזה.

יש בספר הד תנ״כי עדין, בעיקר סביב רעיון הלילה כזמן מעבר. במסורת היהודית, לילה הוא לא רק חושך אלא גם זמן שבו משהו משתנה: יעקב נאבק עד עלות השחר, בני ישראל יוצאים ממצרים בלילה, יונה נבלע אל תוך התהום לפני שהוא חוזר אל שליחותו. גם הדמויות של נבו אינן יוצאות למסע מתוך רצון להשתנות, אלא מפני שהמציאות דוחפת אותן לשם - ורק תוך כדי תנועה הן מתחילות להבין מה באמת נשבר ומה עוד אפשר להציל.

כמו ברבים מספריו, נבו מצליח לכתוב ישראליות בלי להכביד עליה בסמלים גדולים מדי. שדה תעופה, בית קפה לילי, מילואים, געגוע לילד, חוסר יכולת להיכנס הביתה - כל אלה הופכים אצלו לסימנים של תקופה שלמה. זה ספר על אנשים שמחפשים בית, אבל מגלים שבית הוא לא תמיד מקום. לפעמים הוא אדם, לפעמים אחריות, לפעמים רק האפשרות להמשיך ללכת עד הבוקר.

הכוח של ״הלילה הארוך ביותר״ הוא בכך שהוא משתמש בסיפור קטן יחסית כדי לגעת בתחושה רחבה מאוד: שהשחר מתעכב, שהמסלולים המוכרים השתבשו, ושכולנו מנסים להבין איך חוזרים לעצמנו אחרי לילה ארוך מדי. זהו רומן ישראלי, אנושי ומדויק, שמחזיק בעדינות את המתח בין חושך לתקווה.

ממליץ מאוד לקרוא.

ברוח התקופה וחודש הספר העברי אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

אחת השכבות המעניינות במתיר אסורים החדש והמדובר היא הדרך שבה מתחת לרומן המודרני, הצבאי, המודיעיני והמאוד ישראלי הזה, רוחשים כל הזמן הדים תנ״כיים. התחושה שהסיפור הישראלי של אחרי השבעה באוקטובר אינו מתחיל רק במערכות מודיעין - אלא נטוע עמוק בתוך סיפורים עתיקים של הקרבה, בכורה, מלכות, מלחמה, אשמה ותיקון.

יפתח, למשל, הוא אחד השמות שאי אפשר לברוח מהם בקריאה כזו. יפתח המקראי הוא גיבור מלחמה שנדרש לשלם מחיר נורא בתוך ביתו שלו כדי לנצח במערכה. בספר חוזרת שוב ושוב השאלה מה אדם מקריב כשהוא נקרא למלחמה: לא רק זמן, שינה או קריירה, אלא גם חלקים מהבית, מהמשפחה, מהנפש ומהיכולת לחזור להיות אותו אדם שהיה לפני כן.

גם השם אבנר מקבל עומק מעניין. אבנר בן נר הוא גיבור מלחמה, איש צבא ותיק, אדם שמכיר כוח, נאמנות ומחיר דמים - אבל בערוב ימיו הוא נע יותר ויותר אל הפוליטיקה, אל הבריתות, אל ההישרדות בתוך מערכת משתנה. ב״מתיר אסורים״ יש הרבה אבנרים כאלה, במובן הרחב: לוחמים, מפקדים ואנשי מעשה, אבל בתוך המלחמה מתברר שהם פועלים ולמעשה חייבים לפעול גם בזירה של אגו, יוקרה, יחסים, נאמנות, חשדנות ופוליטיקה ארגונית. מלחמה אינה מתנהלת רק מול אויב אלא גם בתוך מערכות של בני אדם.

ומנצור - ששמו הפרטי ראובן - הוא אולי הדוגמה היפה ביותר למהלך הזה. ראובן המקראי הוא הבכור, מי שהיה אמור לשאת את הסדר, האחריות והמנהיגות, אבל דמותו בתנ״ך מלאה החמצות, ניסיונות תיקון, חולשה אנושית והתעסקות בדברים צדדיים בשעה שההיסטוריה זזה סביבו. גם הדודאים של ראובן הם סמל כמעט מושלם לעיסוק בכוחות קטנים, משפחתיים, פוליטיים ואינטימיים בתוך סיפור גדול בהרבה. מנצור של ״מתיר אסורים״ נושא משהו מהמתח הזה: אדם של מערכת, בכיר, מנוסה, לעיתים גיבור ולעיתים לכוד בתוך פוליטיקות, הרגלים וסדרים ישנים. הוא מוצא את עצמו בעולם שהשתנה אל מול עיניו וכבר דורש ממנו סוג אחר של פעולה.

זה בעיניי הכוח של הרומן. הוא מספר סיפור עכשווי מאוד, מלא טכנולוגיה, מודיעין, יזמות, ציניות תל אביבית ושפה צבאית, אבל מתחת לכל אלה הוא מתנהל כמעט כמו מדרש מודרני. הדמויות אינן רק “קצין”, “מפקד”, “חוקר” או “יזם במילואים”. הן נושאות על עצמן שמות, תפקידים וצללים עתיקים. לפעמים הן יודעות זאת, לפעמים לא. אבל הקורא מרגיש שהן פועלות בתוך סיפור גדול מהן, סיפור שבו אנשים מודרניים מאוד נדרשים להכרעות קדומות מאוד: את מי מצילים, את מי מסכנים, מתי שותקים, מתי מורדים, ומה המחיר של נאמנות.

״מתיר אסורים״ הוא לכן לא רק רומן על השבעה באוקטובר ולא רק ספר על יחידת השו״ן. הוא ספר על ישראל ארצנו האהובה כמרחב שבו התנ״ך אף פעם לא באמת נגמר - הוא רק מחליף מדים, מסכים, חדרי דיונים וכוסות קפה שחור. בתוך כל אלה, הספר מצליח להזכיר שהסיפור שלנו הוא תמיד גם חדש לגמרי וגם עתיק מאוד.

"לי-היא בריקוד מרצפות" הוא ספר מרגש ומעצים שמאפשר לנו לצלול לעולמה הפנימי של נערה שמאובחנת על הרצף האוטיסטי המגלה את ליבה - מנעד שלם של רגשות, ידע עשיר ותובנות שלא תמיד מתבטאים כלפי חוץ בשל הקושי התקשורתי והחברתי. החלום לרקוד על הבמה בשורה הראשונה בלהקת הבלט, והשאיפה להיות מקובלת ואהובה, ליצור קשרים של ידידוּת וחברוּת, להרגיש כשווה בין כולם, להצליח וגם לתרום לחברה בדרך ייחודית ומקורית משלה.
האם זה יתממש?
האם דווקא מתוך הקושי תצמח הזדמנות חדשה ומפתיעה?
סיפור נוגע ללב וכל כך אקטואלי, שמבטא זווית אחרת של הסתכלות על כל הקשור ברצף, ועל השוני שמול התיוגים והסטיגמות מביא איתו יצירתיות ומקוריות ייחודית. כדאי מאוד להכיר!!!
ממליצה בחום!!!

כמו לכל דבר, גם למדע בדיוני יש מנעד. מההארד קור בסגנון אנדי וייר, ועד למד״ב רך שבו הטכנולוגיה משמשת בעיקר כדי להגיד משהו על החוויה האנושית, כמו סולאריס. ״מרחב ביניים״ שייך לסוג השני, והוא מעניק מבט מעניין על התודעה האנושית, עם נגיעות פילוסופיות ופסיכולוגיות מרעננות, ואיזו אופטימיות נדירה על הפוטנציאל האנושי.

ספר מעולה, קראתי אותו במכה אחת.
מעניין ומיוחד, כקורא קבוע של מדע בידיוני נחמד לראות תת-ז׳אנר מקורי

בכל שנות הקריאה שלי, לא זכור לי שקראתי ספר מתח יפני. כבר מהעמודים הראשונים היה ברור לי שמדובר בחוויה שונה מזו שאני רגילה אליה.
הקצב כאן אחר. אין אקשן מהיר או מרדפים נוסח המתח האמריקאי. הכול נבנה בהדרגה, בשקט ובסבלנות, כשהאווירה הולכת ומתהדקת לאט־לאט ומחלחלת אל הקורא.
גם שם הספר נשמע לי בתחילה מעט ביזארי, כמעט סוריאליסטי. אבל מאחר שאני אוהבת מדי פעם לצאת מאזור הנוחות שלי ולנסות משהו שונה, החלטתי לתת לו הזדמנות.
אני עדיין לא יודעת עד כמה הקריאה בספר הזה תשפיע על הטעם הספרותי שלי בעתיד, אבל אין ספק שמדובר בחוויה יוצאת דופן.
הכתיבה של אוקטסו שקטה, מאופקת ומנומסת, בניגוד גמור לספרי המתח המערביים שאני רגילה לקרוא. לכן, גם לאחר שסיימתי את הספר, התקשיתי להגדיר במדויק את התחושה שהוא הותיר בי.
אין כאן מתח במובן המקובל של המילה, וגם לא רצף של תפניות חדות שמטרתן להדהים את הקורא. במקום זאת, הסיפור מתקדם דרך שאלות, רמזים ופרטים קטנים. חלק מהשאלות נותרות פתוחות לאורך זמן, והמחבר אינו ממהר לספק תשובות. הוא מאפשר לקורא לשהות בתוך אי-הוודאות, ולעיתים אף בתוך תחושת אי-נוחות.
אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא השילוב בין הטקסט לבין התמונות המופיעות בו. התמונות אינן רק קישוט או המחשה, אלא חלק בלתי נפרד מהעלילה ומהדרך שבה נחשפים הרמזים. הן מזמינות את הקורא להתבונן, לפרש ולנסות לחבר בעצמו את חלקי הפאזל.
כקוראת שמורגלת למתח מערבי, שבו הסופר מחזיק אותי דרוכה כמעט בכל רגע, החוויה כאן הייתה שונה ולעיתים אף מתסכלת. ובכל זאת, יש בספר משהו מסקרן, כזה שגורם להמשיך לקרוא גם כשלא תמיד מבינים לאן הסיפור מוביל.
הספר יתאים בעיקר לקוראים ולקוראות שמוכנים לצאת מעט מאזור הנוחות שלהם ולהתנסות בסגנון אחר של ספרות מתח. מי שמחפש קצב מהיר, אקשן ותפניות בלתי פוסקות, עשוי להתקשות להתחבר אליו.
בשורה התחתונה:
יש ספרים שמספרים סיפור, ויש ספרים שמשנים את הדרך שבה מסתכלים עליו. תמונות מוזרות שייך לסוג השני – ספר מיוחד, שונה ומעורר מחשבה, גם אם לא תמיד קל להתחבר אליו.
לי יניני
הוצאה: אחוזת בית – ידיעות ספרים | מתח ופעולה | עריכת תרגום: יערה מוקי | 253 עמודים | 2026

ממליץ בחום.
קראתי והזדהיתי עם המון קטעים בתור לוחם בעצמי.
הקטע "אם תחזור" גרם לי לחשוב על החברים שאיבדתי בדרך.
הוא, כמו קטעים אחרים, כתוב בצורה יותר ישירה- דוגרי על הרגשות בסיטואציה.
לעומת זאת יש גם קטעים ציוריים בדימויים שלהם שמאוד אהבתי, כמו-
"הייתי דג אבל שכחתי".
בקיצור אני ממליץ בחום, ואולי תזדהו איתו גם.

ספר נהדר בכל הרובדים האפשריים.
שני כותבת ״בגובה העיניים״ של הקורא ומאפשרת הצצה אל החיים שלה כבחורה ולוחמת ועל ההתנגשויות והמורכבויות שהחיים האלה מזמנים לנו.
כקורא מהצד, המילים בספר נוגעות בך וגורמות לך להזדהות עם דברים מסויימים בחיי היום יום.
ממליץ על הספר בטירוף. כתיבה נהדרת, ותוכן מעולה שמתחבר ישר ללב.

גם אני סבור שחיים באר הוא מן הסופרים המעולים שלנו, וידיעתו בנבכי המסורת היהודית על כל שנותיה ותהפוכותיה מדהימה. ספרו: "אל מקום שהרוח הולך" הוא מן הספרים הטובים שקראתי בכלל. בשמחה גדולה ובצפייה גדולה חיכיתי לחוויה ורכשתי את ספרו החדש: "לווייתן ברוח". אך לצערי, ולאכזבתי הרבה נאלצתי לנטוש אותו לאחר כ 50 עמודים, למרות כל המאמצים להמשיך, בצפייה שאולי ישתנו דברים.
הספר גדוש במקורות יהודים לעייפה, והם כיסו על ייעודו - סיפורה של קהילה יהודית בעיר הגרמנית רגנסבורג. אני מכיר ומוקיר את התרבות היהודית לדורותיה, אך בספר הזה המלל על אגדות ומדרשים הלך ותפח עד שהתעייפתי. צר לי, אלא לאמר, שהספר אולי נועד ליחידי סגולה בלבד. וחבל. כי כגודל ציפייתי כך גודל אכזבתי.

אחרי שסיימתי לקרוא, הבנתי שהספר הזה הוא לא רק ספרות, הוא קליניקה פסיכולוגית מבריקה ואכזרית של הגבר הישראלי הבורח מעצמו. עזבו עלילה, הנה מה שקורה שם באמת מבחינה נפשית:🔹 הגוף כזירת חרדה (היפוכונדריה כמסך עשן): הגיבורים עסוקים באובססיביות במצב הבריאותי ובכדורים שלהם. למה? כי קל יותר לפחד מהתקף לב מאשר להתמודד עם האימה האמתית: ריקנות קיומית וכישלון יצירתי. המחלה המדומה היא מנגנון הגנה שנותן להם תירוץ לא לפעול בעולם.🔹 האגו הפצוע והרעב להכרה: הכותרת המרירה אומרת הכול. הגיבורים תופסים את עצמם כגאונים, ומולם עומד עולם מנוכר שמעדיף ארוחת בוקר יקרה בבית קפה על פני שירה עברית. במקום לבדוק את עצמם, הם מסתגרים בבדידות מזהרת של "לא מובנים". קומפולסיית הבריחה: הנדודים בספר הם לא טיול, הם בריחה כפייתית מטראומות וחרדת נטישה. הם מנסים לברוח מהמחנק התל-אביבי למקומות "פראיים" כדי להיוולד מחדש, אבל המבנה הנפשי שלהם מקובע. הם משחזרים את אותו הרס עצמי בכל מקום, וחוזרים חפויי ראש.
שורה התחתונה: אצל צימר, השירה היא לא כלי לריפוי – היא עוד מנגנון הגנה מתוחכם שנועד להגן על אגו שברירי מפני מפגש אמתי עם המציאות.
מומלץ בחום למי שמחפש כתיבה חשופה בלי פילטרים.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.