הביקורת האהובה של קרן
נוילנד
לפני מספר שבועות קראתי את ״נוילנד״ של אשכול נבו, ונזכרתי כמה ספר טוב יכול להיות גם מסע גיאוגרפי וגם מסע פנימי.
זה ספר על אנשים שנוסעים רחוק כדי להבין משהו על הבית. על ישראלים שמחפשים מקום אחר, שפה אחרת, התחלה אחרת - ובסוף מגלים שהדברים שמהם ניסו לברוח נוסעים איתם במזוודה.
מה שיפה ב״נוילנד״ הוא שהוא לא רק סיפור על מסע בדרום אמריקה. הוא סיפור על געגוע, אובדן, משפחה, חברות, אהבה, ועל השאלה הישראלית המאוד עמוקה: האם אפשר באמת להמציא את עצמנו מחדש, או שאנחנו תמיד חוזרים לאותו כאב, לאותה היסטוריה, לאותו בית.
אשכול נבו כותב ברגישות גדולה, עם יכולת נדירה להחזיק יחד אינטימיות וסיפור רחב. הדמויות שלו אנושיות מאוד - פגועות, מצחיקות, מבולבלות, מחפשות. ואף אחת מהן לא באמת יודעת אם היא בדרך החוצה או בדרך חזרה.
בעיניי, ״נוילנד״ הוא ספר יפה ומרגש על החלום הישראלי לברוח לרגע מהכול - ועל ההבנה שבסוף, גם בקצה העולם, אנחנו עדיין מחפשים דרך לחזור לעצמנו.
10 אהבו
