הגישה לטקסט העוסק במאמצים להשבת החטופים לאחר השביעי באוקטובר אינה חוויה תרבותית רגילה; היא נושאת עמה משקל סגולי של קודש קודשים. ניגשתי אל ספרו של יאיר מירון מתוך תחושת חובה מוסרית עמוקה והערצה עצומה לאנשים שהקדישו שנתיים שלמות מחייהם, ללא הפסקה, למען המטרה הנעלה הזו. מול הרצון המובן להגן על הנפש מפני חומרי הנפץ הרגשיים של התקופה, קיוויתי למצוא יצירה שתשכיל לתווך את גודל השעה ואת תעצומות הנפש האנושית, ותייצר את אותה תהודה פסיכולוגית עמוקה שמאפשרת לקורא לגעת בפצע בצורה מכבדת ומבינה.
תמצית העלילה:
הספר מגולל מבט מבפנים על החמ"לים, המבצעים הדרמטיים והעשייה הסיזיפית של החזית האזרחית שנרתמה למאבק המורכב והממושך להשבת החטופים הביתה. הוא משרטט את הדינמיקה הניהולית והמבצעית מאחורי הקלעים של אחד המאבקים הגדולים והכואבים בתולדות המדינה.
גוף הביקורת:
הספר נפתח בצורה מבטיחה, זורמת, המשרה חמימות ישראלית מוכרת שמצליחה לרתק את הקורא בדפיו הראשונים. אולם, ככל שהקריאה מתקדמת אל עבר עמוד המאה, חל שינוי ניכר באטמוספירה ובקצב של הטקסט. התיעוד הספרותי נכנע בהדרגה למציאות המבצעית הלוחצת, והנרטיב הופך למסמך טכני מאוד. במקום לשהות במרחב הרגשי ולפרק את הניואנסים הפסיכולוגיים של הדמויות הפועלות, הספר עובר לפורמט של דיווח כרונולוגי – משימות טכניות הרודפות זו את זו, ואירועים שקורים בשרשרת מהירה ללא השתהות או העמקה בנפש האדם.
אין ספק לגבי האותנטיות והערך ההיסטורי המוחלט של הדברים; המחקר והעשייה המתוארים כאן מבוססים על אמת צרופה ועל מסירות נפש שאין שנייה לה, ולא על "תפאורה" או קישוטיות חלולה. עם זאת, הבחירה הסגנונית הזו מייצרת חומת הפרדה רגשית עבור קורא המחפש בשר ספרותי. הדמויות הופכות לפונקציונליות בתוך מערך המשימות, והיעדר הליטוש הפסיכולוגי מונע מהספר לייצר את אותו ריסוק רגשי או תהודה פנימית גבוהה. בשל הדומיננטיות של הפן הדיווח-טכני על פני העומק האנושי, חוויית הקריאה הופכת למתישה נפשית עבור מי שמבקש דרמה אנושית מעובדת, והדבר הוביל להחלטה המודעת לנטוש את הספר בעיצומו.
שורה תחתונה:
מסמך אנושי והיסטורי בעל חשיבות עליונה וקדושה מוסרית שאינה מוטלת בספק, אך כזה שנוטה לדיווח טכני וסיזיפי על חשבון העומק הרגשי והספרותי; מתאים למי שמחפש תיעוד כרונולוגי יבש של המאבק, ופחות לקוראים המבקשים דרמה פסיכולוגית נוקבת עם נשמה.











