הכריש מתאר תרחיש דיסטופי של מלחמה כוללת נגד מדינת ישראל, שבה האיומים מתלכדים, בעלות הברית אינן ממהרות להתייצב, והמערכת המדינית־ביטחונית נאלצת להביט אל התרחישים הקיצוניים ביותר שלה. במרכז העלילה נמצאת גם צוללת ישראלית בלב ים, הנושאת בתוכה יכולת שמעמידה את מפקדיה ואת מקבלי ההחלטות מול שאלות כמעט בלתי אפשריות על הישרדות, אחריות והרתעה. הספר יצא ב-2017, אבל לאחר השבעה באוקטובר חלקים ממנו נקראים פחות כמו דמיון פרוע ויותר כמו אזהרה מוקדמת שנכתבה בשפה ספרותית.

מזווית של איש מודיעין, כוחו של הספר אינו רק בעלילה. כוחו הוא בכך שהוא מבין היטב כיצד קונספציות לא קורסות ברגע אחד - הן נשחקות לאט, מתוך נוחות, הרגל, ביטחון עצמי ומערכות שמעדיפות לעיתים את התרחיש הסביר על פני התרחיש המסוכן. בן־דוד יודע לכתוב מערכת. הוא מבין איך נראית מדינה כשהיא עוברת ממסמכי הערכת מצב למציאות שבה כבר אין זמן לתקן את ההנחות. הוא מבין שהשאלה האמיתית אינה רק “האם צפינו את האיום”, אלא האם באמת בנינו את עצמנו, נפשית ומבצעית, לאפשרות שהוא יתממש.

יש בספר משהו מטריד דווקא משום שהוא אינו נשאר רק ברמת הפעולה. הוא לא מסתפק במרדפים, מבצעים וסודות, אלא מציב את הקורא מול לב השאלה האסטרטגית: מה עושה מדינה קטנה, מוקפת אויבים, כאשר כל שכבות ההרתעה שלה נבחנות בבת אחת. מה קורה כשהדיפלומטיה אינה מספיקה, כשהמודיעין מאחר, כשהלחץ הבינלאומי מתהפך, וכשהדרג המבצעי נדרש לשאת בידיים שלו החלטות ששום נוהל לא באמת מכין אליהן.

בן־דוד כותב מתוך היכרות עמוקה עם עולם הצללים, אבל היתרון שלו הוא שהוא לא מתאהב בטכניקה. יש בספר מודיעין, מבצעים, תרחישי קיצון ותנועה בין דרגים, אבל מתחת לכל זה יש הבנה שהמערכת הביטחונית אינה מכונה. היא מורכבת מאנשים - מפקדים, לוחמים, קברניטים, אנשי מודיעין - שכל אחד מהם מביא איתו אופי, פחד, יוהרה, אומץ, עייפות ושיקול דעת. בסוף, גם המערכות המתוחכמות ביותר קמות ונופלות על איכות האנשים שמפעילים אותן.

בעיניי, הקריאה ב״הכריש״ חשובה במיוחד אחרי השבעה באוקטובר. לא משום שהספר “חזה” בדיוק את העתיד, אלא משום שהוא מזכיר את החובה המקצועית הבסיסית ביותר של כל קמ״ן, מפקד וקברניט: לקחת ברצינות גם את מה שנראה קיצוני מדי, מורכב מדי או לא נעים מדי לעיכול. לא כל תרחיש אימים יתממש, אבל מערכת שאינה מסוגלת לחשוב אותו עד הסוף - לפרק אותו, לתרגל אותו, להתווכח איתו ולהיערך אליו - עלולה לגלות מאוחר מדי שהמציאות אינה מחויבת לקונספציה שלנו.

מישקה בן־דוד כתב ספר שמאלץ את הקורא הישראלי, ובוודאי את איש המערכת, לשאול לא רק מה יקרה אם האויב יעשה את הבלתי נתפס - אלא מה יקרה אם אנחנו שוב לא נאמין שהוא מסוגל לכך.

״מתיר אסורים״ הוא לכאורה רומן. בפועל, הוא אחד הטקסטים החשובים שנכתבו עד כה על אמ״ן של אחרי השבעה באוקטובר.

קראתי אותו לא רק כקורא, אלא כאדם שהעביר הרבה שנים בתוך המערכת המודיעינית. ולכן בעיניי כוחו של הספר אינו רק בסיפור שהוא מספר על יחידת השבויים והנעדרים, אלא במה שהוא מצליח להציף מתחת לפני השטח: את השאלה מהי עבודת מודיעין אמיתית, מה קורה לה כשמערכת שלמה נשחקת תחת הנחות יסוד, ואיך חוזרים ממנה אל המלאכה הבסיסית ביותר - להטיל ספק, לחפש סימנים חלשים, להחזיק מורכבות, ולא להתאהב בתמונת המצב של עצמך.

אחרי השבעה באוקטובר נכתבו לא מעט מאמרים חשובים על הצורך לתקן את צה״ל בכלל ואת אמ״ן בפרט. על קונספציה, על תרבות ארגונית, על הערכת חסר, על עודף ביטחון ועל כשלי מערכת. אבל דווקא משום שהם נכתבו כשפה מקצועית, הם נשארו לא פעם בתוך המעגל שכבר הכיר את הבעיה. ״מתיר אסורים״ עושה דבר אחר: הוא מתרגם את הדיון הזה לסיפור אנושי, נגיש, מותח, ולעיתים אפילו שנון ומחוספס. כך הוא מצליח להעביר רעיון עמוק באופן שאנשים - במערכת ומחוצה לה - באמת יכולים להרגיש.

הספר אינו מתנצל בשם המערכת - אבל גם אינו שורף אותה מבחוץ - וזה בעיניי ההישג הגדול שלו. המחבר מגיע מתוך המערכת וניכר שהוא מבין אותה היטב: את הכשלים, את העיוורון, את האגו, את הפערים בין דרגים, את התלות באנשים יוצאי דופן, וגם את המסירות, המקצועיות והאחריות הכמעט בלתי אפשרית של מי שנשארו אחרי האסון וניסו לתקן תוך כדי תנועה. הוא לא כותב כתב הגנה, אבל גם לא כתב אישום פשטני. הוא כותב מתוך היכרות עמוקה עם החומר האנושי והמקצועי (הנפלא) שממנו אמ״ן עשוי.

בעיניי, הקריאה החזקה ביותר בספר היא הקריאה לחזור לעבודת המודיעין הטהורה. לא למצגות. לא למנגנוני ביטחון עצמי. לא לשפה ארגונית שמחליפה מחשבה. אלא לאיסוף מדויק, פרשנות צנועה, עימות אמיתי עם נתונים סותרים, והבנה שכל הערכת מודיעין היא תמיד הזמנה להטלת ספק נוספת. דווקא דרך רומן, דרך דמויות, דיאלוגים, הומור שחור ורגעים של מתח מבצעי, המסר הזה עובר בצורה חדה יותר מהרבה מסמכים עיוניים.

״מתיר אסורים״ הוא ספר חשוב משום שהוא לא מסתפק בלספר מה קרה. הוא שואל מה צריך להשתנות. והוא עושה זאת בשפה שיכולה להגיע גם למפקדים, גם לקציני מודיעין צעירים, גם לאזרחים, וגם למי שמבקש להבין איך מערכת גדולה יכולה להיכשל - ואיך, למרות הכול, אפשר להתחיל לבנות אותה מחדש.

זהו ספר קריא מאוד, ישראלי מאוד, לא מתנצל, לא מתיפייף, אבל גם לא ציני. ספר שמביט למערכת בעיניים, מזהה את הסדקים, ועדיין מאמין שיש בה אנשים ומקצוע שראוי להציל. בעיניי, כל מי שעוסק במודיעין, פיקוד וקבלת החלטות אחרי השבעה באוקטובר צריך לקרוא אותו.

ספר שמתחיל כסיפור על חברות, זהות ונעורים, אבל מתפתח למאבק עמוק בהרבה בין נאמנות אישית לנאמנות לאומית, בין זיכרון משותף למציאות מדממת, ובין האפשרות להכיר את האדם שמולך לבין הרגע שבו הוא הופך, בעל כורחו, לצד השני של המתרס. הספר מספר על סער הישראלי ועלי הפלסטיני, שנולדו משני צדי הגבול ונפגשים במחנה קיץ של ״מנהיגי המחר״, ובהמשך נקרעים בין חברותם לבין המציאות הפוליטית והביטחונית שסביבם.

מזווית של איש מודיעין, כוחו של הספר הוא בכך שהוא לא מסתפק בשאלה מי צודק ומי טועה. הוא מתעניין במנגנונים שמייצרים הקצנה, נאמנות, נקמה ובחירה. עולם המודיעין והמלחמה בטרור מופיע כאן לא רק כתפאורה, אלא כמערכת שבה החלטות אישיות, יחסים, טראומות ותפיסות עולם הופכות בסוף למידע, לאיום, להזדמנות או לכישלון.

העובדה ששנער עצמו שירת בקבע בתפקידים מסווגים באמ״ן מורגשת לאו דווקא בפרטים טכניים, אלא בהבנה של האזור האפור: המקומות שבהם המציאות אינה מספקת תשובות נקיות, והאויב אינו רק יעד אלא גם אדם עם סיפור, בחירות וכאב. הספר אושר לפרסום לאחר דיונים מול הצנזורה וועדת שרים מיוחדת, וגם זה מעיד על האזור הרגיש שבו הוא נע.

זהו מותחן ישראלי סוחף, אבל גם ספר על הטרגדיה של המרחב שבו אנחנו חיים - מקום שבו אנשים שיכלו להיות חברים מוצאים את עצמם, לא פעם, משני צדדים של אותה כוונת.

אחד הספרים החזקים שנכתבו בעברית על החוויה הצבאית של דור שלם. לכאורה זהו סיפור על צוות לוחמים במוצב הבופור בשנים האחרונות של שהות צה״ל בדרום לבנון, אבל למעשה זהו ספר על בדידות פיקודית, על פחד, על רעות, על שחיקה, ועל הפער הבלתי נסבל בין מה שהעורף מדמיין לבין מה שהחיילים חיים בפועל.

זה ספר שמצליח ללכוד היטב את אחת התחושות הקשות ביותר במערכה מתמשכת: אתה נמצא על נקודה קטנה במפה, מוקף איומים, שגרה מבצעית ואובדן, ובו בזמן מרגיש שהסיפור הגדול מתנהל מעליך, רחוק ממך, בשפה אחרת לגמרי. לשם מצליח לתת קול לאנשים שבדרך כלל מופיעים אצלנו בדוחות כ״כוח״, ״צוות״ או ״עמדה״ - אבל בפועל הם נערים וגברים צעירים שמחזיקים עולם שלם על כתפיהם.

הכתיבה מחוספסת, ישירה, לפעמים בוטה, אבל דווקא לכן היא אמינה כל כך. הספר לא עושה רומנטיזציה לשירות ולא מחפש גבורה נקייה. הוא מראה את החברות, ההומור השחור, הפחד, העייפות והאומץ כפי שהם מתערבבים בשטח. בעיניי זה ספר חובה לכל מי שרוצה להבין לא רק מה היה בבופור, אלא מה קורה לנפש של לוחם כשהמציאות המבצעית נמשכת הרבה אחרי שההיגיון כבר נשחק.

תיאום כוונות הוא מן הספרים הנדירים שמצליחים לתאר מלחמה לא רק דרך הקרב, אלא דרך האדם שנשאר אחריו. חיים סבתו כותב על מלחמת יום הכיפורים מתוך זיכרון אישי, אמוני ולאומי, אבל עוצמת הספר היא דווקא באיפוק שלו. אין כאן ניסיון להאדיר את המלחמה, וגם לא לפרק אותה בסיסמאות. יש כאן ניסיון כן להבין מה קורה לאדם צעיר כשהעולם המוכר לו מתרסק בתוך שעות.

מזווית של מי שהעביר שנים בתוך מערכות ביטחוניות, זה ספר שמזכיר עד כמה קל לדבר על מלחמה במונחים של גזרות, כוחות, התרעות ותמונת מצב - ועד כמה קשה לתפוס את מה שקורה באמת בתוך נפשו של הלוחם. הטנק, הקרב, החבר שלא חוזר, הזיכרון שחוזר שוב ושוב - כל אלה הופכים אצל סבתו לסיפור על אחריות, אשמה, חברות ואמונה.

היופי הגדול של הספר הוא שהוא אינו צועק. הוא מדויק, שקט, לעיתים כמעט מתפלל. ומתוך השקט הזה עולה אמת חזקה מאוד: מלחמה אינה מסתיימת כשהאש פוסקת. היא ממשיכה לחיות בתוך האנשים שנשאו אותה על גבם. ספר חשוב, עמוק ומרגש, שכל קצין ומפקד צריך לקרוא.