אל המדף (הצנוע?) של ספרות ווידוי בשפה העברית מתווסף ספרה של ליאת פלדמן. זו סיפור המעקבים של פלדמן אחר אהובה שעזבה אותה, חשבון נפש שאינו נמנע מתיאור של התבזות ושל התנהגות שלרגעים גובלת בסטוקינג. המעקבים האובססיביים נושאים בכל פעם משמעויות אחרות, הם מבטאים נסיון לעבד את האבל, וגם התפלשות בסבל, או פורקן עבור תשוקה מייסרת, אך לא פחות הם מבטאים את התקווה שנשארת גם כשאין לה שום סיבה. אפילו בדרך לבית החולים, כשהיא עומדת ללדת, אפילו שהיא יודעת שאהובתה עזבה לאוסטרליה, פלדמן מבקשת לעצור את הרכב תחת אותו החלון אליו היא חוזרת יום אחר יום. מי שקורא מאמין למחברת שזה סיפור אמיתי – מונחת לפנינו חתיכה קרועה ומדממת של תולדות חיים. אני אומרת חתיכה משום שהיא לא מסוגננת יותר מידי.
קראתי ונזכרתי בווידויים של אוגוסטינוס. "כך התענתי בייסורי מחלתי, מאשים את עצמי במרירות גדולה מן הרגיל, מתחבט ומתלבט בשלשלאותי עד שתישברנה לגמרי. עתה הייתי אסור בהן רק במעט, אבל עדיין הייתי אסור... אמרתי בליבי, שיקרה עכשיו, שיקרה עכשיו – ובדברי כבר התקדמתי אל מחוז חפצי. כמעט כבר עשיתי את הצעד אבל לא עשיתיו, ובכל זאת, לא הדרדרתי מחדש אל מצבי הקודם, אלא עמדתי מקרוב ושאפתי רוח. שוב ניסיתי והקטנתי מעט את המרחק, ושוב הקטנתי אותו, עד שכמעט הגעתי והשגתי את מבוקשי אבל לא הייתי שם ולא הגעתי ולא השגתי." (אוגוסטינוס, ווידויים, ידיעות אחרונות 2001, עמ 203) כמו אצל אוגוסטינוס גם אצל פלדמן, האני הוא נקודת המוצא וגם הכתובת, שאר העולם נמצא באיזו פריפריה מרוחקת (לא מפתיע שהלידה מכריחה אותה להתאפס). הכתיבה עשויה מרשימות קצרות שאינן מסודרות כרונולוגית, לעתים אין בה צורה לבד מחזרתיות, לעתים אין בה תוכן לבד מתפילה.
זה לא רק ספר אמיץ ומיוחד אלא גם ספר חשוב משום שיש בו עדות על החוויה הלסבית באופן שאינו מקובל כיום. פלדמן מתעדת את יחסיה בלתי פתורים עם הזהות המינית שלה. הקנאה שלה בגברים מובילה לרצון להיות אישה שהיא יותר מגבר. תיאור של לסביות כהעדר וחסך, מפרק את הנירמול שמבקשת הקהילה הלהט"בית בעידן הנוכחי. אבל כשחוזרים לפרויד, כפי שעושה פלדמן, חוזרים אל מיניות שאיך שלא תסתכל עליה, גם עבור מי שמכונים סטרייטים, היא אף פעם לא נורמלית או ישרה.

שאלה: ספר מאד מאד טוב ומאד מאד מדכא, כדאי לקרוא? כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם הספר הזה בראש, מאז שסיימתי אותו לא בא לי להתחיל ספר אחר. ככל שאני חושבת עליו יותר, אני מתפעלת ממנו, מלאכת מחשבת ממש, ובמקביל הוא יותר מדכא אותי. ממש משפיע לי על מצב הרוח. יצירה יפה אמורה לגרום להתרוממות רוח אף אף אם היא עוסקת בנושא קשה. אבל איכשהו זה לא עובד עלי כאן.
אישיגורו הוא מהסופרים האהובים עלי. בשנים האחרונות הוא עשה תפנית למד"ב. יש דמיון בין "קלרה והשמש" ו"לעולם אל תאמר לי ללכת". גם כאן הדמות הראשית ומוקד ההזדהות היא יציר מלאכותי שנועד לשימוש בני האדם ב"לעולם" היא שיבוט וב"קלרה" זו אינטיליגנציה מלאכותית. בשני הספרים מתוארים בני האדם מאד רגילים שמנהלים חיים רגילים ובעצם הם רעים. ממש. חסרי לב. בשני הספרים הדמות הראשית מתוכנתת להיות תמימה וטובה ולהשתוקק לעזור -כפי שמפתחים זנים של כלבים שהם פשוט נשמה- ככל שהיא מוצלחת יותר בתור נשמה, ככה זה יותר מגעיל להיות בן אדם.

על העטיפה האחורית כתוב שזה הספר השלישי של פטריק וויט שיוצא בהוצאת ספרייה לעם. מה שלא כתוב, וכנראה לא הייתי קונה את הספר אם הייתי יודעת, שזה הספר הראשון שהוא פרסם ומאוחר יותר הוא לא אהב אותו. עד יום מותו וויט סרב להדפיס אותו מחדש. לגבי השאלה איך הספר, התשובה היא, ככה ככה, עזבתי באמצע. בעצם הוא צדק וויט. פה הוא עוד לא מגובש. לפעמים מרגישים צרימות חורקות, כמו העברת מהלכים בלי קלאץ' במקומות שהוא עובר לכתוב זרם תודעה. יש לו ספרים אחרים שהם נהדרים, גדילי עלים ויורדי המרכב הם השניים שקראתי ואהבתי מאד. חבל על הקוראים שזה הפגש הראשון שלהם עם וויט כי קרוב לודאי שהוא יהיה גם האחרון. העורכים מתבקשים לא לגרד את התחתית, הפיח שעולה עלול לזהם את טעם התבשיל כולו. ועוד הערה לעורכים וגם היא קשורה בתחושה של עצלות ושמץ רמייה. בתוך הטקסט השם של המקום הוא הפי ואלי, ואילו על העטיפה מופיע עמק האושר. שתי האפשרויות הן לא אידאליות, אבל לא הגיוני לא לבחור.

הספר הזה הוא מאד woke, כלומר הוא שטוף בפוליטיקה של מיעוט אתני. לא בטוח שבאווירה תרבותית אחרת הוא היה זוכה בפוליצר. זה לא הפריע לי בקריאה. להפך. מתי בספר הייתה לי הזדמנות להכיר את ההיסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית ואת עולמם של המהגרים הדומיניקנים בארצות הברית? מבחינתי רק פה. דווקא אהבתי את כל הערות השוליים ועצרתי לפעמים לחפש עוד פרטים באינטרנט. אם אתם רוצים עוד ספר כלל אנושי אז באמת יש פה סיפור יפה עם אלמנטים חיצוניים שמפריעים לשטף הקריאה, אבל העושר של הסיפור הזה והיופי שלו, וגם האהבה שלו, הם לתרבות אותה הוא מתאר לא פחות מאשר לסיפור שלו. בעיני זה אחלה ספר.

אני מאד מזדהה עם הביקורת של דן פרת על הספר. מדובר ביצירה כיפית, קלילה, מלאת הומור ועם זאת קורים כאן דברים בכלל לא פשוטים ומאד מעניינים. דן פרת כתב היטב על חילופים בנקודות ההזדהות, עמדות כוח, פמיניזם, מיניות ודתיות. אהבתי מאד גם את ההצצה אל עולמה של בת שרות, וכמו שהוא כתב, זה רחוק ממני כמו שבט הזולו. אוסיף שאהבתי גם את היכולת של קגן לברוא עולם באמצעים חסכוניים. למשל, דוס עם שקית פלסטיק גדולה של קופת חולים כללית. אני כבר יכולה לראות את הציור על השקית ואת הדמות של הדוס כולה. גם התיאורים של ליפתא וצפת וגשר המיתרים וים המלח היו משובבי נפש. עם זאת יש גם משהו קצת נעורי בספר, האבק לא לגמרי שקע על ההתחבטויות של גיל 16. הרבה חן יש בכתיבה הזו, המון פוטנציאל, לא תמיד יש מספיק עומק ומחויבות. אני אחכה לראות את הכותבת המוכשרת הזאת מתפתחת אבל כבר עכשיו - שאפו!

באנוויל הוא בלי ספק כותב מיומן מאד, בעל יכולת התבוננות מופלאה וניסוחים מעוררי קנאה. הסיטואציה שהוא בונה בספר הזה מאפשרת לו להשתמש ביתרונות שלו. הדובר הוא אדם מבוגר שלאחרונה שכל את אשתו. בעקבות המשבר הנוכחי והוא חוזר לאתר נופש שבו חווה משבר קודם בנערותו. הנוכחות של האבל, כמלנכוליה וריקנות, מרכיבה את המסגרת לזכרונות העבר שהם מרבית הטקסט. יש מעט מאד מההווה של הדובר, ועד העמודים האחרונים נחשף רק שמץ מהיחסים שלו עם סביבתו הנוכחית. הוא עסוק באופן אובססיבי בזכרונות נעורים. כמעט שאין תיאור שלו. אבל באנוויל מוצא דרכים עקיפות לתאר אותו. למשל, מאחר שהוא מומחה להיסטוריה של האמנות הוא מכנה כחול קורן בשם "כחול טייפולו." אבל בעוד שאצלו הראייה מסמנת את המרחב האינטלקטואלי הנעלה, הבוז שלו כלפי עצמו, כמי שטיפס בסולם החברתי, מתבטא בחוש הריח, הוא למשל נזכר בריח העצי שעלה מריבועי העיתון בהם הוריו היו משתמשים כנייר טואלט.
הקצב הוא אטי מאד במכוון. באנוויל שולט באופן מוחלט במינון של התפתחות העלילה. בעמודים הראשונים התפעלתי מאד, אבל ההתלהבות שלי הלכה ודעכה ככל שהקריאה התקדמה. הרגשתי שבאנוויל משחק בי. הוא משהה יותר מידי את המידע החסר. בעצם המידע על ההווה הוא העלילה. זה לא טריק חדש. אבל פה הוא קצת מגזים. סיימתי בתחושה שקראתי יצירה מלאכותית. סלסולי בארוק של כותב מיומן מידי.

ספר אינפנטילי ופלצני ברמות-על. הגעתי אליו כי אני אוהבת את גלן גולד, פסנתרן גאון שהעניק לי הרבה רגעי אושר - עבורי זו ברכה לחיות בעולם שבו פעלו גולד ובאך הגאונים. אבל הספר הזה משתמש בגולד כדי לתאר כיצד אמן בעל כשרון אדיר מרעיל את סביבותיו, רק משום שאיש אינו יכול להתחרות בו. בעיני זה לא ספר על אמנות טהורה, או על האומן האולטימטבי או כל חרטה דומה, זה ספר על קנאה מהסוג שמלאני קליין תיארה בתור envy, שמקבלת איזה טוויסט. בקנאה קליניאית רגילה, המקנא הורס את מושא קנאתו מתוך מחשבה ש'אם לא יהיה לי גם לך לא יהיה'. ואילו כאן ההרס מופנה בעיקר כלפי העצמי, נוסח'אם לא יהיה לי אז אני לא אהיה'. כאן עושים לקנאה הרבה כבוד, כאילו מדובר בהישג אישיותי יוצא דופן שבני אדם רגילים אינם מסוגלים להתרומם אליו. כמובן שגם אין עלילה כי עלילה זה לא מספיק מנוכר בשביל הרמה האינטלקטואלית של הטקסט. קשה להאמין אבל חוץ משנאה וקנאה הספר מטוהר כמעט לחלוטין מכל רגש חי. שוב ושוב חוזרים אותם תיאורים של אותה הרסנות ופגיעה עצמית, אותו תיעוב, ואותה בחילה. מה לאמר, לבריאות למי שזו הדיאטה הספרותית שלו.

זה לא סתם ספר שאתם מחזיקים בידיים או על הטאאבלט. זאת חתיכת היסטריה. הוא יצא לפני שלוש שנים בערך, כשהסופרת הייתה בת 25, וכבר הוא מופיע ברשימת 100 ספרי הפנטזיה הטובים ביותר מאז ומעולם (ever) של המגזין טיים. באתר הבית שלה הסופרת מדגמת שמלה שלבשה בערב גאלה נוצץ של המטרופוליטן ומוכרת סויטשירטים עם הלוגו שלה. בסופו של הספר מופיעה רשימת התודות המצחיקה ביותר שפגשתי. אין סופרלטיב אחד שלא נשפך על כל מי שחלף במסדרונות של ההוצאה לאור ושל היח"צ. אכן חיי זוהר, היסטריה והיסטוריה.
זה ספר פנטזיה קצבי, קולח, פוליטי, עכשווי, פמיניסטי, זועם, וכמובן, תוסס מרוח נעורים ומתלהב עד הגג. הוא שייך לזרם שאפשר לקרוא לו פנטזיה צבעונית (כלומר פנטזיה שלא נכתבה על ידי לבנים) או פנטזית עולם (על משקל מוזיקת עולם). הפנטזיה שכיום נחשבת לקלאסית היתה שבויה בחלום אנכרונניסטי של ימי הביניים עם האביר והסוס והאציל (מי שתאר אותה היטב הוא הפילוסוף והמבקר המרכסיסט פרדריק ג'ימסון), ואילו הפנטזיה הצבעונית מחפשת את שורשיה מחוץ למרחב האירופוצנטרי. במולות העברית כמעט ואין ביטוי לזרם העדכני והמצליח הזה שביעיני הוא גם חשוב מאד. הנכונות של הוצאת כינרת לקפוץ על העגלה הוא מרחיב לב. עם זאת, בואו לא נגזים. גם בפנטזית עולם יש סופרים בעלי משקל סגולי גבוה יותר, וספרים תובעניים יותר, כאלה שהטקסט שלהם שוקע עמוק בנשמה. מעניין מתי יתרגמו את Broken Earth הטרילוגיה של נורה ק. ג'ימיסין לעברית.

כככן.... זה בהחלט ספר מרשים שראוי לביקורות הטובות שנכתבו עליו. זה ספר שעובד, הוא לוקח אותננו איתו למסע שלו הייחודי, הוא מאפשר הזדהות, מצליח לברוא עולם, ולהחזיק מתח. אין בו רגע אחד שהוא בנלי, הוא לא מעליב את הקורא בהבחנות שטחיות והוא עקבי, הוא יוצר צורה משלו ונותר נאמן לה.
ניקח למשל את שתי הפסקאות הפותחות. הפתיחה היא כותרת משנה לפרק, שהיא תאריך שאליו נלווית המשמעות של התאריך בלוח השנה הקתולי המקומי. אחריה תיאור של מקום: האזור, הבית, אחריו חזרה אל המיתולוגיה הקתולית, שנקטעת על ידי דלת הכניסה שנפתחת בבית. באופן הזה, בתוך כמה משפטים משורטטת תנועה. זו תנועה שתחילתה בעולם פנימי של דמות שמסתגרת בביתה ואין לה צורך ביותר מלוח שנה כדי לרקום לעצמה חיים אלטרנטיביים. אל העולם הסכיזואידי שלה חודר עולם החיצוני, כרוח סערה מישהו נכנס אל תוך הבית וקוטע את הפנטזיה. ההתקפות של העולם החיצוני על הדמות המספרת הולכים ותוכפים ומתעצמים ככל שהעלילה מתקדמת. האלימות הבלתי נמנעת שבחדירת העולם החיצוני הייתה עבורי הנושא המרכזי של הספר. חרגשתי שזה מאד מדויק שבגרנד פינאלה האלימות הזאת לובשת אופי מיני. אבל...
לטעמי יש משהו קצת קל מידי בייצוג של הדמות המרכזית, כמי שמדובבת את הסיפור שלה, מבלי להקלע לשום התבוננות עצמית. היא שלושת הקופים: לא רואה את האסון מתקרב, לא שומעת את סימני האזהרה, לא מדברת את מה שהיא מרגישה. ואילו הקוראת נבעתת למראה רמת ההרסנות והחבלה העצמית שבדמות. לא רק שברור לקוראת שזה הולך להגמר רע אלא גם ברור שהדמות הספרותית הזאת שואפת למשבר מפני שאין לה שום פתרון אחר. התוצאה היא מאד דרמטית ואלגנטית, החלל שלא מדובר יוצר מעורבות אצל הקוראת. הטקסט הופך רב משמעי, כמו כלי מיתר עם תיבת תהודה ענקית. לעומת זאת טקסט שמסביר את עצמו יותר מידי הופך שטוח, מאבד את תיבת התהודה. אבל אני נותרת עם הרגשה שזה לא אמיתי. יש פה איזו בריחה, נמנעות, חוסר אוטנטיות, ואפילו היאחזות בפטנט שעובד היטב. אני לוקחת בחשבון שאולי אני מחמיצה או מגזימה. הרי הנמנעות מהחיים של הדמות היא הנושא ומה יותר מתאים לה מלהמנע להיות בקשר עם עצמה. אני גם לוקחת בחשבון שאולי אני פשוט מקנאה כי זה ספר עתיר הישגים. אז בכל מקרה, חג המכשפה אחלה ספר. שאפו.