אני אוהבת סיפורים המאפשרים לי לדמיין מסע לארצות אחרות.
בפרט כעת, כשהקורונה מתפשטת כמו שריפה בשדה קוצים והנסיעות שלנו מוגבלות: אני זוכרת שמאוד נהניתי למשל מהקריאה במגילת סן מיקלה שכן תיאוריו של הסופר היו מוחשיים כל כך עד כי רציתי לבקר בקאפרי: להריח את הים, לחוש את הרוח על פני ולטעום את השפה המתגלגלת והיפה הזאת: האיטלקית.
כשאני נשאבת למקומות רחוקים, ליישובים נִדַּחים באמצעות הקריאה אזי יודעת אני ש

כככן.... זה בהחלט ספר מרשים שראוי לביקורות הטובות שנכתבו עליו. זה ספר שעובד, הוא לוקח אותננו איתו למסע שלו הייחודי, הוא מאפשר הזדהות, מצליח לברוא עולם, ולהחזיק מתח. אין בו רגע אחד שהוא בנלי, הוא לא מעליב את הקורא בהבחנות שטחיות והוא עקבי, הוא יוצר צורה משלו ונותר נאמן לה.
ניקח למשל את שתי הפסקאות הפותחות. הפתיחה היא כותרת משנה לפרק, שהיא תאריך שאליו נלווית המשמעות של התאריך בלוח השנה הקתולי המקו