“אני עוד לא מעכל לגמרי את מה שקראתי עכשיו. אוסף רב של מלל שרוי לי בתוך הראש, בבלאגן ובאנדרולומוסיה שלמה, מסרב להתחבר בקלות לכדי ביקורת קונקרטית ומסודרת. היחידים שהספיקו לקרוא את הספר הנ"ל, וודאי יודעים שהעולם הבדיוני שבו מתרחש הספר, עם שלל חוקיו ומאפייניו, עמוס במידע שלא תמיד קל לכתוב עליו בקצרה בסקירה, שמא ייחשב בתור ספויילר.
אז אתחיל מההתחלה. מהחלק הראשון של הספר.
החלק הראשון כאילו לקוח מתוך סצנה מ"צעצוע של סיפור" - חנות. בחנות יש מכונות תבוניות הנקראות ח"מים (חברים מלאכותיים). המכונות האלה נראות כמו בני אדם, הן יכולות ללכת, לדבר, לתקשר עם בני אדם. אל תוך החנות נכנסים הורים עם ילדיהם, שמצביעים על הח"ם שאותו הם מעוניינים לקנות. לכל ח"ם יש תקווה למצוא בית חדש ולעזוב את החנות עם המשפחה שבחרה אותו. ממש כמו בצעצוע של סיפור, עם הצעצועים שם אשר לובשים תכונות אנושיות ומתעוררים לחיים, ורוצים למצוא לעצמם משפחה שתרכוש אותם מהחנות.
אבל עד מהרה הספר לובש צורה אחרת. בוגרת יותר. פילוסופית יותר. מדעית-בדיונית יותר. אפלה יותר (שלולא השמש, מוטיב חוזר ומסקרן בספר, הייתה אולי אף אפלה כמעט לחלוטין).
זהו ספר על עולם עתידני. עולם ללא שיוויון בין אנשים, המחולק לאנשים שעברו שידרוג גנטי ולכאלו שלא, לכאלו שלקחו סיכון למות או להיות חולים למען האפשרות שיזכו לעתיד טוב יותר ולכאלה שלא בחרו לסכן את חייהם אך בידיעה שיחיו חיים פשוטים ולא יזכו להטבות שזכו להן חבריהם (מזכיר קצת את מקרה החיסונים, לא? אין כאן חלילה ביקורת מרומזת, אני עצמי התחסנתי).
זהו ספר על חברות/קשר בין אדם למכונה תבונית, שהיא מעבר לסתם עוד קשר חברי, אלא עם ייעוד שנחשף רק לקראת סוף הספר, אך בינתיים נועד להפיג את הבדידות ואת העצב והחולי של בעל המכונה. זהו גם ספר על אהבה בין נער ונערה, שהחיים עשו הכל כדי להפריד ביניהם ולתת להם את ההרגשה שהם שונים אחד מהשניה. זהו ספר על הדבר הפלאי הזה שנקרא "שמש", המסמל את בריאת העולם ואת החיים והחיות ואת גירוש כל הדברים שמסמלים את החושך וביניהם חולי ועצב וחורבן העולם. ואולי אף יותר מהכל, זהו ספר שבוחן עד כמה אנחנו מיוחדים, ושאולי לכל אחד מאיתנו יש בעצם תחליף אי שם בעולם הזה.
מצטער על המידע המעומעם, ואולי הפואטי מדי משהו, אך הרגשתי שלחשוף יותר מזה יעשה לספר, ולכם, עוול.
הכתיבה של קאזואו אישיגורו פשוטה, טהורה ונקייה מכל ציניות או התחכמות. יש בה משהו תמים ומקסים אפילו. הדרכים שבהן מדברות דמויותיו, הזכירו לי את הסגנון המוצג בסרטים של הבמאי וס אנדרסון, מן סגנון המזכיר חלום, עירבוב של מציאות עם דמיון, כתוב בסגנון חופשי ועמוס במקוריות ובטאץ' אישי וייחודי של הסופר. העולמות שבורא אישיגורו בספריו, ובמיוחד בספר הנוכחי, מסקרנים ומרתקים במקוריותם, שואבים אותי הקורא אל תוכם. בעיניי, הספר הזה טוב בהרבה מ"הענק הקבור" החביב והנחמד וטוב במעט מ"לעולם אל תיתן לי ללכת" שגם היה מצויין אך הספר הזה אף עולה עליו. בחלקו הראשון של הספר התלבטתי קלות לגבי הדירוג, אך בהמשך הספר מקבל תפנית וצובר תאוצה, ומספר חלקים מתחברים ויוצרים משהו ברור ושלם, והדירוג הסופי היה חד משמעי וברור ושלם גם הוא.
התחברתי לדמותה של קלרה הח"מית, שמצד אחד היא תבונית וחכמה מאוד, אך מצד שני לא תמיד מצליחה לקלוט לגמרי עד הסוף את הניואנסים הקטנים בקשרים עם בני האדם, ונאחזת בשמש כמו ילד שנאחז במשהו ולא מוכן לשחרר ממנו, דבר שגורם לה להיראות תמימה אך בהחלט בעלת טונות של קסם אישי. ובכלל התחברתי לשאר הדמויות, שאישיגורו שפך עליהם טונות של רגש ואנושיות, ועם המתחים ביניהן והרגשות שאותן דמויות חוות בצל הדרמה המתרחשת בספר. הרגשתי כאילו אני צופה בסרט דרמה מסעיר, שהשחקנים המשתתפים בו עושים את תפקידם על הצד הטוב ביותר, כשהם נותנים את משחק חייהם, וזה מוזר כי זה בכלל ספר ולא סרט, אך הרגשתי לגמרי בתוך הסיפור, מאמין לכל מילה שלו על אף המעטפת הבדיונית והמוזרה.
בקיצור, אני ממליץ עליו בחום השמש. יצירת מופת מודרנית של סוגת המדע הבדיוני, ללא ספק. אני לא מתחרט שקניתי אותו...”
