#
קראתי את הספר ממש מזמן. ולא אהבתי. למה לא אהבתי? יכול להיות שלא הצלחתי להבין על מה הוא מדבר. אולי סגנונו המפותל של שָלֵו לא התאים לי. אולי הייתי במצב רוח אחר והתקשיתי לקרוא ספר שתבע ממני ריכוז? לא יודעת. לא אהבתי. בערך באותו זמן נסיתי את עֵשָו . אולי קראתי, אולי זנחתי אותו. לא זוכרת. ומאז נמנעתי מספריו של שָלֵו, עד שנתקלתי ב"תנ"ך עכשיו" ו"בעיקר על אהבה". נהניתי, התעניינתי ולאט לאט התחלתי לקרוא את הפרוזה שלו ונשביתי. כאשר פגשתי את הספר שנית על הספסל, החלטתי שאולי הגיע הזמן לקרוא שוב ואולי לשנות את דעתי עליו.
הסיפור דומה מאד לסיפוריו האחרים של שָלֵו, והיותו הראשון אינו ניכר ואינו מבדיל אותו מהבאים אחריו. הוא דומה בתכנים, בדרך סיפור הסיפור, בדמויות, במסקנות. ברוך הוא גבר גדול ומגושם, שגודל על ידי סבו, בכפר בעמק. אצל שָלֵו כמו אצל שָלֵו: לא חשוב שם הכפר והעמק הוא תמיד אותו עמק. הוא מספר על האיכרים שהגיעו ארצה צעירים מאד, והאריכו את גיל ההתבגרות שלהם עד זיקנה ושיבה. כמו מתבגרים הם התלהבו מרעיונות שנשמעים נכונים כשכותבים אותם, וכמו מתבגרים הם סירבו לאפשר לחיים ולניסיון לשנות את האידיאולוגיה. "יקוב הדין את ההר"? "ייקוב החלום את החיים"!. מתבגרים כמו מתבגרים –חיים עם התלהבויות, צחוקים, מעשי קונדס, וגם עלבונות אמיתיים או מדומים. הם מתפעלים התפעלות גדולה מילדיהם, שנולדו בכפר ואין עליהם עול המסורת שהוריהם מרדו ונטשו. מתפעלים מהנס שהולידו אבל מאפשרים לילדים להסתכן והיום היו מזמינים להם משטרה (לא המשטרה של היום, מן הסתם) בתור הורים מזניחים.
הסיפורים של שָלֵו כוללים נושאים קבועים, שחוזרים שוב ושוב. העיקרי שבהם הוא חברת האיכרים ההומוגנית. כולם הגיעו פחות או יותר באותו גיל, האמינו פחות או יותר באותם דברים, הולידו פחות או יותר אותו מספר ילדים וציפו מהם פחות או יותר אותן ציפיות. חברה הומוגנית זקוקה לאיזה זָרָז כמו שינאה, חולי, כאב, שלא תתנוון. להפריח שממות, לייבש ביצות, לעבוד את אלוהי העבודה זה לא מספיק. קורט מהסיפורים שהוא מספר, בלולים היטב בכל השאר, הם אגדה. מתקיימים במחוז ה"לא יכול להיות". ועוד משהו שעמדתי עליו בקריאה הנוכחית: יש מידה לא מבוטלת של אכזריות בכתיבה של שָלֵו. זה בולט בהתייחסות לבעלי החיים, אבל לא נחסך גם מבני האדם בסיפור.
כל השנים חשבתי ששכחתי לגמרי את הספר. בקריאה עכשיו הבנתי שזכרתי בבהירות את עיקר הסיפורים והאווירה. לרוב הוא מספר את אותו סיפור בסיסי, מתאר את אותן דמויות בסיסיות, כאשר תכני הספורים משתנים אבל לא מהותם. הוא מזכיר לי את פוקנר, שגם הוא עושה דבר דומה במחוז שהמציא עם דמויות וסיפורים שלא נגמרים. ואני – מכורה לסיפורים שכמוני – קוראת בשמחה את מה שכתב סופר שיודע לספר לי סיפור.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
