שנת 1988 בספרים

בתור התחלה, חשוב לי לציין שאין לי הרבה ניסיון עם סטיינבק.
לפני שנים קראתי את ענבי זעם, זכרתי שאהבתי את הספר, אבל כמעט לא זכור לי ממנו דבר פרט לקווי מתאר כלליים של העלילה.
את הספר הזה מצאתי מונח עזוב בכניסה לבניין ברחוב שבו הלכתי, והוא היה קצר ומורכב מנובלות אז התאים לי לתקופת המלחמה, שבה לא יכולתי להתחייב לספר ארוך וכבד.

(אזהרת ספווילרים להמשך)

הספר הנ"ל הוא למעשה שילוב של שתי נובלות, שונות מאוד באופיין. מתברר שאת "הפוני האדום" כתב סטיינבק לאורך מספר שנים, כל פעם פרק עבור מגזין שפירסם את סיפוריו, ורק מאוחר יותר אוגדו הקטעים לספר שלם.
על כן, הסיפור למעשה אינו מכיל קו עלילה יחי עם התפתחות דרמטית הדרגתית בין פרק לפרק, אלא כל פרק מהווה אנקדוטה נפרדת, מין פיסת חיים ותובנה שניתן ללמוד ממנה בפני עצמה. הסיפור מתמקד בחוויתיו של נער בשם ג'ודי בחווה בקליפורניה שבבעלות הוריו, ובו עובד פועל החווה בילי באק שאין בקיא ממנו בכל הקשור לסוסים ולמעשה מהווה מודל לחיקוי עבור הנער. הפרק הראשון מתחיל כאשר אביו של ג'ודי מסכים לתת לו לגדל פוני אדום. ג'ודי מתרגש נורא, אבל הוא ילד והוא לא מבין את הקושי בגידול יצור חיי שיש לו צרכים ויש לדאוג לבריאותו. העלילה איננה דרמטית יותר מדי, ועדיין, הספר מציג לטעמי משהו שאין לנו היום: איזו מין פשטות, חיבור לחיי ולטבע. מעניין לראות איך הנער ג'ודי מתבגר, בצורה השקטה והרגישה שלו, עם חוויות דיי טראומטיות כמו לחזות בטיפולים לא נעימים בכלל של חיות ולראות את מותן. מלבד זאת, יש איזו מין אנושיות מופלאה בסיפור. סטיינבק נותן מקום לדמויות שקל להניח בצד כמו האיכר המקסיקני הזקן שמגיע לחווה או סבו שמגע לביקור ומלאה את כולם מלבד ג'ודי בתיאור חוויותיו עם האינדיאנים. זה מקסים שהספר, וגם ג'ודי, מצליח להתחבר ולתת מקום לאנשים שונים ולחוויות עולם אחרות.

הסיפור השני הוא "ג'וניוס מאלטבי". מאלטבי הוא גיבור הסיפור, שעוזב את עבודת הנהלת החשבונות בעיר הגדולה סן פרנסיסקו עקב בריאות לקויה ועובר לחווה בקליפורניה. שם הוא הופך לאיש עצלן שזונח את כל צרכיו בארץ - כולל לבוש ומזון ופרנסה - כדי לקבל את החופש בטבילת רגלים בנהר ובשיחות פילוסופיות על ספריו של סטיבנסון. אבל חייו בטבע עם חברו ובנו מציגים בו צד נוסף: הוא נטול דאגות ולמעשה משוחרר מכל מה שכולם חושבים עליו, וזה מה שמקנה לו סיפוק ואושר בפיסת עולמו הקטנה (אין שכל אין דאגות? כלומר בערך, הוא לא טיפש, אבל הוא לא מודע בכלל לסביבה). הסיפור לדעתי מרתק כי מצד אחד דמותו של מאלטבי היא בהחלט ניתנת לגינוי, הוא עצל, הורס את האדמות של אשתו המנוחה, ומגדל את בנו בעוני. אך מצד שני, הוא חי באיזה מין חופש כמעט אידיאלי שבו רק הנפש והטבע הם חשובים. מעין שחרור מהעולם הגופני ויותר מהכול, שחרור מהמגבלות החברתיות שמאלצות אדם להשתעבד לעבודה לא מתגמלת רק כדי "לשרוד עוד יום". השינוי של מאלטבי בסיום מטיל ספק בחופש הזה שאדם מנסה לרכוש לעצמו. עם קריאת הסיפור עלתה בראשי השאלה: האם חוסר המודעות הוא תנאי הכרחי לאושר?

הסיפור השישי הוא "הפנינה" שמבוסס (לפי ויקיפדיה) על סיפור עם מקסיקני (שגם מוזכר בתחילת הסיפור). הסיפור מתחיל כאשר קינו מוצא פנינה עצומה בגודלה. משם באות הצרות על ביתו: מנסים להתגנב אליו הביתה, הרופא החמדן מנסה לנצל את קינו ואשתו לאחר שהביאו את תינוקם לטיפולו, ובכללי נדמה שכל אסון פוקד אותם. קינו שהוא כאמור אינדיאני, נאחז בפנינה הזו כמו בחייו. מבחינתו זה לא רק פנינה אלא כרטיס יציאה מהכלא. בעזרתו הוא ואשתו יוכלו להתחתן בכנסייה, ומעבר לכל בנו יזכה להשכלה ולחיים טובים הרבה יותר מהוריו. סטיינבק מראה בצורה יפה מאוד את הכוח הדו-קוטבי של הכסף. מצד אחד הוא יכול להציל חיים של אדם עני שבאמת צריך אותו, ומצד שני הוא מעורר תאוות בצע ולכן הכסף הוא גם מקור לסכנה ולאסון. השאלה שעומדת על הפרק היא: האם הסיכון של העושר שווה את התמורה? ולמעשה לדעתי יש אפילו שאלה עמוקה יותר: האם הכסף באמת יכול לשנות את מזלו של אדם? או שהכסף מסיר צרות מסוג אחד רק כדי להביא על האדם צרות אחרות, גרועות בהרבה?

אהבתי לקרוא את הסיפורים, רק חשוב מאוד לבוא אליו בידיעה מקודמת על הסגנון: זה לא סגנון עכשווי. הספר (לדעתי) לא סוחף, לא מהיר בקצב, הוא לא מאכיל את הקורא בכפית לגבי הרגשות, האמונות והמחשבות של הדמויות. הספר מסופר על ידי מספר כל יודע, מרוחק מהדמויות אך יודע את רחשי ליבן, את העתיד ואת העבר, וכחלק מסוג המספר יש הרבה קטעים של תיאורי טבע שעשויים להיראות משמימים לקורא המודרני. למדנו שכל מילה בספר חייבת להיות מעניינת, אבל הספר הזה איתגר אותי מהבחינה הזו. עדיין מצאתי את עצמי מדי פעם מרחפת ומדלגת על תיאורים (לצערי הרב הקשב שלי לא ברמה הכי גבוהה), אבל זה לא אומר שסגנון הכתיבה גרוע, אלא זה פשוט חלק מהאווירה ומהעולם של הגיבורים, בואופן כללי מאפיין של התקופה שבה נכתב. ייאמר לזכותו של סטיינבק שהתיאורים בכלל לא סתמיים, אלא מראים שקליפורניה באמת הייתה חלק מליבו ומקום שהכיר מילדות כמו שמכירים חבר ותיק.

אז אני כן ממליצה על הספר, אבל חשוב להבין שהעלילה מתקדמת לאט, ושקצב הקריאה עלול להיות איטי יותר, ותהיה התקלות בהרבה תיאורים ארוכים בדרך. בנוסף לקוראים שרגילים לחוש את הקישקע של הדמויות, זה פחות הסגנון לדעתי, אבל יש גם משהו יפה במספר כל יודע שמאשפר לנו לחוש בצורה מקיפה את התקופה והחברה שהוא מתאר.

קריאה ב־מרכבות האלים של אריך פון דניקן, במיוחד לאחר מותו לא מזמן הציבה אותי בעמדה כפולה: חשתי מעין דחייה אינטלקטואלית אינסטינקטיבית לבין משיכה עיקשת לשאלות שהוא מעלה. קשה להיכנס לטקסט הזה בתום לב מוחלט, שכן שמו של פון דניקן כרוך במשך עשרות שנים בטענות על סילוף, פרשנות מגמתית ולעיתים אף הונאה. ואף על פי כן, הקריאה בו אינה מתפוגגת כלאחר יד, חשתי מעין כוח משיכה מסוים, אולי דווקא משום שהיא פועלת במרחב שבין ידע לדמיון. מה שבטוח, הוא כתב יפה.

מה שמתגלה די מהר הוא שאין זה ספר של תשובות, אלא של שאלות ושאלות אינטליגנטיות יש לומר. פון דניקן כמעט ואינו טורח לבסס טיעון שיטתי במובן המדעי או ההיסטורי המקובל. למעשה הוא פורס רצף של תהיות: כיצד נבנו מבנים מונומנטליים בעת העתיקה שהיום לא בטוח שניתן להסביר אותם או לבנות? כיצד ניתן להסביר מיתוסים דומים בתרבויות רחוקות זו מזו בתקופה שהיה על גבול הבלתי האפשרי להגיע ממקום למקום? מה מקורם של ציורים עתיקים, סמלים או סיפורים שנראים בעיני דניקן כחריגים ביחס לידע הטכנולוגי של זמנם? אלא שהשאלות אינן מוצגות כנקודת מוצא לחקירה למרות שאפשר ורצוי לחקור את הנושאים הללו.
כאן מתגלה האסטרטגיה הרטורית המרכזית של הספר: דניקן לא מבקש להוכיח, אלא לערער את הקורא. הוא לא בונה טיעונים שיטתיים אך הוא בהחלט מייצר תחושה של אי-נחת ביחס להסברים המקובלים. כך מצאתי את עצמי נע בין אפשרויות מרתקות וגירויים מחשבתיים כיפיים. השורה התחתונה מובילה שוב ושוב לאותה מסקנה סמויה: ייתכן שההיסטוריה האנושית אינה מספיק ידועה לנו עד היום עם כל הקדמה.
ובכל זאת, יהיה זה פשטני מדי לדחות את הספר רק בשל כשליו פשוט משום שאין להתייחס אליו כתוכן קונספירטיבי או נראטיבי אלא יותר כאופציה על גבול המדע הבדיוני שיכול לעורר מחשבה. יש בספר איכות מסוימת, כמעט ספרותית אפילו וזו, מחפשת סדר בעולם עתיק ומסתורי. פון דניקן נוגע, גם אם באופן בעייתי, בצורך האנושי הבסיסי להבין את מקורותיו, לגלות סדקים בנרטיב ההיסטורי הרשמי, לשאול האם מה שנדמה כמובן מאליו אכן כזה. במובן זה, כוחו של הספר הוא בכך שהוא מעורר את הדמיון, ולעיתים אף את הספק הבריא, בטח בתקופה שיצא הוא גרם ללא מעט קוראים לחקור את הדברים יותר ומתוך סקרנות בריאה.

הספר אינו מבחין בבירור בין שאלה לגיטימית לבין ספקולציה פרועה ולכן הוא עלול לטשטש עבור הקורא את הגבול בין חקירה ביקורתית לבין אמונה לא מבוססת. במקרים רבים, תופעות שניתן להסביר באמצעות ידע ארכאולוגי, אנתרופולוגי או היסטורי מוצגות כאילו הן דורשות הסבר חיצוני וחריג, ובכך נוצרת אשליה של מסתורין במקום שבו כבר קיימת סוג של הבנה.
יש כאן גם ממד כמעט אירוני: ספר המבקש לערער על סמכות הידע המדעי, אך עושה זאת תוך שימוש בכלים רטוריים שמדמים סמכות — ציטוטים, הפניות, טון בטוח ואין לי ספק שדניקן ידע שהוא יעורר פולמוס ורעש אקדמי משום שלומר שיש פסל עתיק עם סממנים של אסטרונאוט או שמבקרים מעולמות אחרים הזדווגו עם בני אדם לא מפותחים וכך הגענו להיות מפותחים זו השערה בדיונית לחלוטין ללא שום תימוכין. מובן מסוים זה חיקוי של שיח מדעי שמוותר על אחריותו ומדבר על אופציות וכאלו יש כיד הדמיון.

ובכל זאת, הקריאה במרכבות האלים אינה חסרת ערך בעיני. להפך, היא עשויה לשמש תזכורת חשובה לאופן שבו הידע נבנה, לאופן שבו טיעונים יכולים להישמע משכנעים גם כאשר הם חלשים, ולכוחן של שאלות לעצב תודעה. היא גם מדגישה עד כמה חשוב להבחין בין סקרנות לבין קבלה, בין פתיחות מחשבתית לבין ויתור על ביקורת.
בסופו של דבר, ייתכן שהערך האמיתי של הספר אינו במה שהוא מגלה על העבר, אלא במה שהוא חושף על הקורא עצמו. עד כמה אנו נוטים להימשך אל הלא-נודע? עד כמה אנו מוכנים להטיל ספק בנרטיבים מקובלים אם בכלל ומתי הספק הזה הופך לפיתוי להאמין בכל אפשרות, גם כשהיא נשענת על קרקע רעועה?
מרכבות האלים כבר לא טקסט פרדוקסלי: זה ספר שכוחו בשאלותיו, אך חולשתו בדרך שבה הוא מציע לענות עליהן (לא קראתי את ספרי ההמשך של דניקן). זו יצירה שמעוררת מחשבה, אך גם מחייבת זהירות מתמדת שלא להסחף אל הרעיונות. אני לדוגמא חזרתי לגלגמש דרך הספר הזה, ולו עבור כך היה שווה. לא יודע עד כמה הספר נקרא היום אבל אני נהניתי ממש לקרוא אותו תוך כדי חיוכים של אבסורד, תמיהה לא הייתה שם.

הציון שלי 7 מתוך 10
ספר שהוא סוג של ספר פולחן שמצליח איכשהו לשרוד בעיני. אולי היום הקורא פחות נרעש מהכתוב אבל בהחלט עלול להנות מאוד.

ספר שהוא חוויה בלתי נשכחת. מסע לתוך מהות הייאוש, לתוך הכאב שביושרה, ולחוסר הפשר של מושגי ״האמת״ ו״הצדק״, מסע סוחף. ספר נדיר, ולצערי לא מוכר מספיק. התרגום של אהרון אמיר הוא ללא ספק דבר שיש לציין כיוצא דופן ומיוחד ביותר, לא הרבה ספרים מתורגמים כך בטוב טעם.

רוצה לקרוא את הסיפור על אלפי מכתבי אהבה, שאף אחד לא נפתח?

כרוניקה של מוות ידוע מראש – גבריאל גרסיה מארקס

הגורל הופך אותנו לבלתי נראים.

עלילה:
עיתונאי בעיירה קולומביאנית מנסה לשחזר כיצד עיירה שלמה אפשרה לרצח להתרחש לאור היום.

משקל: בינוני

מניעים את הסיפור: בעיקר רקע, פחות עלילה, בקושי דמויות

דמויות מעוררות: היקשרות-טראגית, אמפתיה-כואבת, דחייה-ערכית, כעס-ותסכול

וייב: מלנכולי, מותח, נוסטלגי

טון: רשמי, מנותק, בוגר

חקירת פשע הפוכה; הרצח מוכרז בשורה הראשונה, הרוצחים ידועים, והקורבן הולך עיוור לקראת מותו בעיירה שהייתה לה שעות להצילו ובחרה שלא. דיוקן של קריסה מוסרית קולקטיבית; מנגנון הבלתי-נמנע: קודי כבוד, מאצ'ואיזם ושתיקה קהילתית מתחברים לייצר אסון שנראה בו-זמנית ניתן למניעה ובלתי-אפשרי לעצירה.

אהבתי

מבנה מופנה כנגד הקורא; הידיעה שהגיבור ימות אינה משחררת את המתח אלא מגבירה אותו; העניין נוצר בתצפית על כל הזדמנות להתערבות, שמתמוססות אחת-אחת. פרוזה עיתונאית, שטוחה ויבשה מתארת את הזוועה ואת האדישות; הופכת את המאורע ליעיל יותר ולא פחות נורא.

אבל

המבנה האנסמבלי ואורך הסיפור גורם לזה שאף דמות אינה מקבלת עומק פסיכולוגי ממושך; הנובלה חוקרת את הקהילה ולא מתעכבת בצורה אינטימית על אף דמות בודדת.

שורה תחתונה:

הקריאה משאירה אי-נוחות מסוימת, קלאוסטרופובית, מתוחה ומבשרת רעות; כישלון קולקטיבי שנובע מחוסר רצון להתערב, מתוך הנחה שמישהו אחר יפעל, ציות לנוהג החברתי מפני שמחיר ההתנגדות נראה גבוה מדי. הנרטיב על אחריות חברתית ועל האופן שבו מערכות מייצרות תוצאות שאף יחיד לא תכנן במלואן, רלוונטי לאורך כל ההיסטוריה, בקהילות שונות, בתקופות שונות, ועם ערכים שונים. חווית הקריאה מדויקת, מערערת ומטרידה. ספר מצוין.

פורסם במקור: אנטומיה של סיפור - כרוניקה של מוות ידוע מראש https://atazur.co.il/?p=1359

הצהרת ב.מ.:
בִּי-מָא לא כתבה את הטקסט, אבל שאלתי אותה אם הנובלה מתארת את הפשע המושלם, והיא אמרה לי שהוא אנטי-פשע מושלם, כי אף אחד לא רוצה אותו, כולל הרוצחים.

עוד:
- עוד אנסבל דמויות סביב מוות - בבוא מותי מאת ויליאם פוקנר: https://atazur.co.il/?p=757
- ציטוטים שאהבתי: https://atazur.co.il/in-a-sentimental-mood-by-book/?post-id=1359
- (עד) עשר קלאסיקות לשנת 2026: https://atazur.co.il/?p=952

הספר נותן מידע מקיף על השיטה. כתוב בצורה ברורה וקריאה.
מסביר את מקור המחלות ומציע דרכי טיפול. מתאים למי שמתחבר לשיטה.

קראתי את הספרים כרך א' ו ב' לפני הרבה שנים. כך שאני לא זוכר הרבה מלבד את הרושם הכללי. והכרך השלישי לא קראתי כך שאין לי עליו ביקורת.
אתגר ההתבגרות כרך א' יחסים וחברים הוא ספר טוב. מי שמחפש תשובות על קשרים וסיבות להיווצרות חברויות ימצא אותו מועיל ומעניין.
אתגר ההתבגרות כרך ב' לעומת זאת איכזב. הוא לא מספק תשובות רציניות והוא יותר ספר פוליטי, כשההסברים בו על יחסים בין המינים הם אידאולוגים פמניסטים.
לסיכום כרך א' מועיל. כרך ב' הוא לפי מישנה אידאולוגית ואין בו תועלת.

אגב בסימניה כתוב שהספר מכיל 5 עמודים. יש בו הרבה יותר עמודים :). כנראה התכוונו ל 5 כרכים.

כל ישראל חברים? לא. כל ישראל קבצנים!
מנדלי מו"ס, אחד הסופרים העבריים הראשונים של תקופת התחייה, היה 'רשע' גדול. מי שקרא את "מסעות בנימין השלישי" שלו, נדהם מהארסיות שבה תיאר את יהודי עיירות תחום המושב שחיו בגבול רוסיה-גליציה-פולין. יהודי השטעטלים העניים המרודים, מקבצי הנדבות, הגנבים והפושעים, המאכערים ובעלי המומים, כולם מופיעים גם כאן, ברומן הזה.
את "פישקה החיגר" שנכתב במקור ביידיש, פרסם מנדלי מו"ס (הוא שלום יעקב אברמוביץ') בסוף שנות השישים של המאה ה-19. ב-1912 הוא סיים את גרסתו העברית (גרסה, ולא תרגום!) עליה עבד קרוב לחמישים שנה וקרא לה, "ספר הקבצנים". הספר נחשב לרומן העברי הראשון, והוא פלא פלאים של עברית מתהווה, של שפה ענייה שמגששת את דרכה חזרה מעולם הקודש לעולם החול. חשבו כמה קשה היה באותה תקופה לקבץ את המילים (נו, עוד משמעות לשמו של הספר) מכל רבדיה של השפה העברית שקפאה על שמריה, ולצקת בהם חיים חדשים ומשמעות חדשה, יומיומית וחילונית. היום לא קל לקרוא את השפה הזו, אבל בעיניי היא יפיפיה, 'טעימה' ושווה את המאמץ.
מנדלי מו"ס מגיש לקורא סאטירה חברתית מצחיקה ומרירה. המספר מגולל את סיפורו העצוב של פישקה (פישל, 'דג' ביידיש), נידח ישראל נכה-רגליים שנעקר מבית המרחץ של העיירה כסילון ונגרר לנדודים של קיבוץ נדבות בחברת אשתו העיוורת. סיפורו נתון בתוך סיפור מסגרת שמתערב בו עד לגילוי מלודרמתי בסיומו; ודמותו של המספר, הוא מנדלי מו"ס עצמו, מופיעה בו כדמות משנית שעורכת ומשפרת בזמן אמת את סיפורו של פישקה, שאינו אדם רהוט. במהלך סיפור המעשה, מתוודע הקורא לעוני המנבל של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19, לשנאה המרה, לפשיעה, לאלימות ולפשיטת הרגל המוסרית בתוך החברה היהודית, הרחק הרחק מסיפורי הצדיקים החסידים, שראשי הקהילות אהבו להאדיר ולפרסם. לא פלא שהספר בגרסתו היידית התקבל ברגשות מעורבים על ידי הקהילה, שחיצי הביקורת האכזריים שמנדלי מו"ס נהנה כל-כך לנעוץ בה, לא עברו בקלות בגרונה.
למרות זאת, ובניגוד ל"מסעות בנימין השלישי", ב"ספר הקבצנים" אפשר למצוא גם חמלה. דמויותיהם של פישקה ושל ידידתו הגיבנת ביילה, הם גילויים אנושיים ומרגשים של אהבה וידידות וערבות הדדית, רגשות נעלים ועדינים בסביבה גסה, שבה כולם דורסים האחד את השני ללא רחמים על מנת לשרוד.

בימים אלה אני מסיימת את מערכת החינוך כהורה, אחרי שישה ילדים שעברו בה במשך עשרים וארבע שנים, וזה בדיוק הזמן המתאים לדבר עליה קצת, או לפחות על חלק ממנה. יום אחד, בעת שביתי החמישית היתה בכייתה י"א ונדרשה להכין עבודה לכבוד הבגרות בהיסטוריה, גיליתי שסבתא שלי לא מספיק היסטורית. במהלך העבודה התלמידים התבקשו לראיין דמות "היסטורית" שעדיין בחיים, והוגדר בדיוק מה: ניצול שואה, אדם שלחם במלחמת השחרור, אדם שעלה לארץ באחת העליות של שנות החמישים, והיה עוד איזה פרמטר שמאפשר לבני העדה האתיופית להשתתף, עולים במבצע משה או משהו. טוב, יש לי סבתא, כלומר היתה לי באותו הזמן, היא היתה בת תשעים וחמש, רעננה וצלולה.

ולא היסטורית לחלוטין. סבתא שלי אמנם נולדה בפולין, אבל הוריה השכילו להגיע ארצה בשנת 1936, הרבה לפני שנות החמישים, ותודות להם היא גם לא ניצולת שואה. והיא לא לחמה במלחמת השחרור. מסתבר שלחיות כאן בתקופת המנדט הבריטי, כולל פרעות, להתחתן, ואז ללדת ילדה יומיים לפני קום המדינה, ולגדל אותה בזמן שבעלך משרת 14 חודש בצבא - ובכן, כל זה לא מספיק "היסטורי". סבא אמנם כבר מת באותה תקופה, אבל למזלנו מצאנו את סבתא רותי ששירתה בנח"ל, וכך היה מה לכתוב, כולל לראיין אישה. עם זאת, הקטע שבו גדול משפחה בתקופה סוערת לא נחשב היסטורי לא מרפה ממני עד היום.

עד כאן הבגרות בהיסטוריה, ועכשיו לבגרות בספרות. כבר כתבתי כמה פעמים בסקירות פה שהכללתו של ספר כחומר לימודי היא ערובה מלאה לכך שדורות של תלמידים יסרבו לקרוא אותו. ובכן גם כשלקחתי את הספר הזה ליד שאלו אותי הדור הצעיר למה אני עושה את זה אם כבר עברתי בגרות, והתשובה היא שבזמני (ההיסטורי!) זה לא היה לבגרות אלא סתם ספר נוער, ואני עכשיו חוזרת לחוויה.

פאניה מנדלשטם, בת 16, מוצאת את עצמה מוכה וחבולה, אחרי פרעות בעיירת המולדת שלה, אחרי אונס אכזרי, עם תינוקת קטנה, עם אח שהפך חולה נפש ובורח מאנשים, ובלי בית. היא מגיעה לגליל העליון, מתחתנת עם יחיאל סילס, אלמן שמבוגר ממנה בעשור ומטופל בשני ילדים קטנים, ומגיעה אליו למקום שהערבים קוראים לו ג'עוני והיהודים שמתיישבים בו קוראים לו גיא-אוני. במקום הזה פאניה מתמודדת עם עוני, רעב, חיים של חקלאים מחוסרי ממון, התמודדות עם מחלות קשות, פערים תרבותיים לא פשוטים ועם חיזורים של לא אחר מנפתלי הרץ אימבר. פאניה חרוצה ובעלת תושיה ולכן היא מצליחה במיני יוזמות כמו ללמד את הילדים באיזור, לסחור בתרופות ולהתמודד עם מציאות לא פשוטה. מצד שני היא עדיין ילדה, ולכן הקשר בינה ובין יחיאל מבולבל ומתערבב.

בסוף זה ספר נעורים שמנסה לחשוף היסטוריה, אבל הוא גם בידיוני ולכן לא ברור מה מתוכו תיאור לא מסופר של יומיום נשי ולא היסטורי בעליל, ומה אנכרוניזם פמיניסטי שהמחברת מכניסה פנימה. וכן, אימה של סבתי היתה פמיניסטית בסוף המאה ה-19, אבל אני לא יודעת כמה זה היה מצב שכיח כפי שאולי היינו רוצות לחשוב.

ועם כל החולשות, הספר נעים לקריאה. כלומר למי שלא צריך לדעת אותו לבגרות.

לטעמי האישי בלבד. הספר עמוס בתיאורי טבע, 3/4 מהספר הוא פואטי ומסאי ורק הרבע האחרון ענייני. ממש נאבקתי ברובו להמשיך. הרבע האחרון היה שווה את זה ואכן יש תיאור די טוב להתפתחות שלילית של חברה אנושית, אבל חשבתי שהוא יהיה יותר מפורט ויתפרש לאורך זמן רב יותר.

כאוס מבריק שעובד נפלא

אם אתם אוהבים הומור בריטי מוזר, תעלומות לא שגרתיות וקצת פילוסופיה קוונטית על הדרך הספר הזה בול בשבילכם. דאגלס אדמס (יוצר מדריך הטרמפיסט לגלקסיה) מוכיח שוב שאין גבול לדמיון.

הסיפור נראה מבולגן בהתחלה, אבל כמו דירק ג'נטלי עצמו הוא מאמין בקשר ההוליסטי בין כל הדברים, ובסוף הכל מתחבר בדרך מפתיעה, מצחיקה ומבריקה. דמויות משוגעות, טוויסטים לא צפויים, ורוח שטות גאונית שמלווה כל עמוד.

זה לא עוד ספר בילוש זו חוויה סוריאליסטית, מצחיקה ומקורית, שלא דומה לשום דבר אחר. חובה לחובבי אדמס, וטעימה מושלמת למי שרוצה לצלול לעולם המשוגע שלו.
בקיצור – גאונות עטופה בגיחוך.

"מזימותיה של מילידי" הוא הכרך שלישי בספר "שלושת המוסקטרים" מאת אלכסנדר דימא (הוצאת זמורה ביתן, 1987), שסבתא ז"ל נתנה לי בכיתה ג', שעודנו אחד הספרים האהובים עלי ביותר ושבעקבותיו התמכרתי לקריאה. גיבוריו, חיילי גדוד המוסקטרים חיו ופעלו בהתאם לכלל: "אחד למען כלם, כלם למען אחד!". כבר בגיל 8 כשקראתי את עצת אביו של ד'ארטנין לבנו ידעתי שבידי ספר שלא אוכל להניח מן היד. בכרך השלישי מתואר המצור שערך צבאו של המלך, בפיקוד החשמן, על העיר לה־רושל, שמגיני ההוגונטים נתמכו על ידי האנגלים. "כל האחריות רבצה על כתפי החשמן, כי אין אדם יכול להיות שליט ללא־מצרים בלי לשאת באחריות" (עמ׳ 31), נכתב בספר. האמנם? 

כמו חבריו המוסקטרים, נשלחת פלוגת המשמר שבה שירת ד׳ארטנין לשדה הקרב. במקביל מבקשת מילידי, הסוכנת של החשמן והאויבת המושבעת של ד׳ארטנין, מהחשמן לסייע לה לחסלו. כשנשאל החשמן מה יהיה גורלו של ד׳ארטנין לאחר שיילקח לבסטיליה השיב "כשנמצאים בבסטיליה, אין אחר־כך" (עמ׳ 43). אך למרות מזימותיה של מילידי ד׳ארטנין וחבריו גוברים על מכשול אחר מכשול. פרשת סוללת מצודת סן־ז׳רבה במהלך המצור שערך צבאו של המלך, בפיקוד החשמן, על העיר לה־רושל, שמגיני ההוגונטים נתמכו על ידי האנגלים, היא אולי הקטע המלהיב ביותר בספר. כשאכלו ארבעת המוסקטרים פת שחרית במצודת סן־ז׳רבה ירו עליהם ארבעה ממגיני לה־רושל, אך החטיאו. "ארבע יריות השיבו להן בלי־דחוי, אך הללו היו מדויקות בהרבה מכדורי התוקפים; שלושה חיילים נפלו בלי רוח־חיים, ואחד הפועלים נפצע" (עמ׳ 63).

בהמשך תקפו את ארבעת החברים למעלה מעשרים ממגיני לה־רושל. צריך, אמר אז ארמיס, "לגבש תכנית־קרב" (עמ׳ 69). אתוס, שהיה כתמיד המומחה בטקטיקה צבאית, השיב כי "ברגע שיגיע האויב לטווח הירי, נשגר בו מטח. אם יתקדם, נמשיך לירות בו כל עוד יהיו לנו רובים טעונים. אם יסתערו עלינו שרידי היחידה, נניח להם לרדת תחלה לתוך החפרה – ואז נגלגל על ראשיהם פסת־חומה, העומדת עדיין על תלה תודות לנס של שווי־משקל" (עמ׳ 69). פורתוס ציין מיד כי "אין ספק, אתוס, שנולדת להיות גנרל – והחשמן, החושב עצמו למצביא דגול, אינו מגיע לקרסוליך" (עמ׳ 69). משקרבו מגיני לה־רושל "ארבע יריות הרובה נשמעו כיריה אחת ויחידה, אך ארבעה אנשים נפלו ארצה" (עמ׳ 69). בהמשך הקרב "החלו הרובים לירות ללא סדר, אך באותו דיוק מופתי. ברם, כאלו ידעו את נחיתותם המספרית של חברינו, המשיכו חיילי לה־רושל להתקדם בצעדם המזרז" (עמ׳ 69). לאחר מכן "ארבעת הרעים, בסיועו של גרימו, החלו דוחפים בקני רוביהם קטע קיר ענקי, אשר נטה הצדה כאילו הדפה אותו הרוח" (עמ׳ 69). הקיר נפל "ברעש נורא לתוך החפרה. נשמעה זעקה אדירה, ענן אבק גדול התמר השמימה והכל תם ונשלם" (עמ׳ 70). המגינים הנותרים נמחצו למוות. 

בעקבות המעלל המרשים שביצעו הארבעה בהחזיקם במצודת סן־ז׳רבה במשך כשעה וחצי זכו הארבעה בהתערבות אך גם הוזכרו בפני המלך והחשמן. זה האחרון המליץ למלך כי ד׳ארטנין יתקבל סופית לחיל המוסקטרים. "היות שארבעה חילים אמיצים אלה כה אוהבים איש את רעהו, אין זה מן הצדק שישרתו ביחידות שונות" (עמ׳ 76). לשמע הבשורה, ללא ספק מרגעי השיא של הרומן, "ד׳ארטנין לא ידע את נפשו מרב שמחה. והרי אנו יודעים, כי חלום חייו היה להיות למוסקטר" (עמ׳ 77).

לאחר ההצלחה בקרבות התפנו ארבעת המוסקטרים להתמודד עם מילידי. לא נגלה איך נפתרה התמודדות זו, אך נציין שבסופה הוענק לד׳ארטנין "מנוי לדרגת סגן בפלגת המוסקטרים" (עמ׳ 259), ועוד כי בסוף הספר נכתב כי "ד׳ארטנין נלחם שלוש פעמים נגד רושפור, ובכל פעם פצעו" (עמ׳ 264). בסיום הפעם השלישית, רושפור היה שרוע פצוע על הקרקע. "בפעם הרביעית אהרג אותך, אין ספק בכך," אמר לו בהושיטו את ידו כדי לסייע לו לקום מהקרקע" (עמ׳ 264).

היה זה הרומן הגדול הראשון שקראתי וכאמור אחד הספרים האהובים עלי ביותר עד היום. הוא עסק בקרבות סיף, תככים ואחוות לוחמים. לא קשה להבין, אם כן, למה נשבתי בקסמו ואף חזרתי וקראתי אותו פעמים רבות.

יש שני סוגים של ספרים. טוב, למען האמת יש יותר משניים, אבל בהקשר שאנחנו מדברים יש שניים. ובכלל, זה ביטוי, אל תתפסו סתם לדברים קטנים.
בכל מקרה, יש שני סוגים - הספרים שנותנים לך עזרה, מזכירים לך כל רגע את הדמויות, מבהירים לך בצורה שתספק אפילו בעלי מוגבלות שכלית את העלילה, חוזרים על הנקודות החשובות עד שלא יישאר סיכוי שלא הבנת, ובאפון כללי - הופכים את חווית הקריאה לקלה יותר.
מאידך, יש את אלה שזורקים אותך למים.
והכי גרוע - יש את הסוג השלישי, שכל כך גרוע עד שהוא לא נכנס לשתי הקטגוריות הראשונות, ואלה הם הספרים שזורקים אותך למים, וצוחקים עליך כשאתה טובע.
כמו, למשל, דוגמא אקראית לחלוטין - הספר הזה.
לכן אתם מבינים כמה רבה הייתה גאוותי כשהצלחתי להבין אותו בכל זאת.
אפילו לפני שהסבירו את זה בספר.
באמת, זה כל כך לא מתחשב מצידו - עד שאני כן מבינה משהו, וגאה בעצמי שהבנתי את זה לבד, שורה אחרי זה אני רואה שמסבירים את זה.
ועל זה נאמר: נו באמת!


הגעתי למסקנה שאני צריכה לקנות את הספר הזה. אחרי מה שנצחיה אמרה לי, החלטתי שהיא צודקת, ושאני חייבת לקנות את הספר הזה. אני אתקן את השגיאה של השאלה מהספרייה בפעם הבאה שאהיה בסטימצקי.
ואתם יודעים למה? כי זה ספר פאקינג נהדר!
אז אחרי שתיקצרתי את כל העלילה לאמא שלי בהתקף של fils, שמתי לב שהיא לא הקשיבה למילה ממה שאמרתי.
אני אומרת לכם, הורים שהם לא תולעי ספרים זו בעיה רצינית.


בכל מקרה, ההשוואה שלי בין הספר הזה לספר הקודם - רגע, הספר הבא, בעצם - היא די מתבקשת. בהתחלה חשבתי שהספר הבא טוב יותר, כי ההתחלה הייתה די משעממת, אבל ככל שהתקדמתי הבנתי שאין ספק שזה הספר שמוצא חן בעיני יותר.
למה? לא בטוחה. ככה.
כמו שאתם אולי רואים, עדיין יש לי הרבה fils. אני אנסה להתפקס.
הקטע הוא, שדירק פשוט כל כך... מדהים. הוא דמות מדהימה.
ויש משהו שפשוט שבה אותי לגמרי בו. כלומר, משהו ספציפי.
אהבתי את המקרה שתיארו, את מה שקרה באוניברסיטה עם מבחן הגמר. ברור שכעסתי על העוול שעשו לדירק, אבל משהו בתקרית הזאת כל כך גרם לי לאהוב אותו יותר ממה שכבר אהבתי.
זה כי, תראו - דירק הוא מישהו שמאמין בקלות רבה עד גיחוך במסעות בזמן, רוחות רפאים, אלים מיתולוגיים, חייזרים, ומכניקת הקוואנטים (הדבר הזה לא דורש דווקא אמונה, אלא הבנה. ברצינות. פעם החלטתי להבין את הדבר הזה סוף סוף, וישבתי עם אבא שלי החכם, ועם ויקיפדיה ה-מה לעשות, חכמה קצת יותר, ואחרי רפרוף על הדף בויקיפדיה ראיתי שהדבר הזה מפלצתי, ואחרי משפט אחד של אבא שלי הבנתי שאני לא מבינה מה הוא אומר, ו, איך נאמר? ויתרתי על זה.) הוא לא מסוגל להאמין, מתעקש בתוקף שלא להאמין, רואה את כל ההוכחות ומסרב כאילו חייו תלויים בכך להאמין בזה שיש לו כוחות על טבעיים.
עכשיו, בואו נודה באמת, אני די בטוחה שהבעיה שלו היא לא עם הכוחות. הוא האמין בדברים הרבה יותר הזויים בלי להניד עפעף. אני חושבת שהבעיה שלו זה עם העובדה שיש <B>לו</B> כוחות על טבעיים.
דירק הוא איש חכם. הוא גאון. הוא יצירתי. הוא מיוחד. הוא בעל אינטלקט יוצא דופן. הוא מדהים באופן אדיר. אבל עם זאת, אולי אני היחידה שחושבת ככה, אבל תמיד היה נראה לי שיש לו בעיה קלה בביטחון העצמי.
למה שמישהו יתעקש כל כך שלא להאמין במשהו? למה שמישהו יתאמץ כל כך להתמיד בחוסר האמונה במשהו? כי המשהו הזה מפחיד אותו. זו הסיבה. משהו במחשבה שיש לו כוחות כאלה מפחיד אותו עד מוות.
ועכשיו - למה שמישהו יפחד כל כך מדבר כזה? לא, רגע, למה ש<B>דירק</B> יפחד מזה כל כך?
ואני חושבת שזה בגלל שהוא חוקר כל חייו את הקשר בין הדברים, עומד מהצד. המחשבה שמשהו מיוחד בו, משהו ממשי, משהו שמאלץ אותו להיות אקטיבי במקום פסיבי, גורמת לו לחרדה.
כי כמו שמריאן משהו אמרה פעם (וסליחה שאני לא זוכרת את שם המשפחה) אנשים פוחדים מהאור שבתוכם, לא מהחושך. הם פוחדים מכך שהם יכולים לעשות הכול, מכמה שהם טובים.
תחפשו את זה. אתם כותבים בגוגל נלסון מנדלה ציטוטים ומגיעים לזה.
בכל מקרה, זה מה שהיה לי לומר על דירק. וגם שאני מזדהה מאוד עם ריצ'ארד. כל כך חבל עליו.

וחבל עליי, כי ברגעים אלו אני מעכלת שזה הסוף, ושלא יהיה יותר דירק ג'נטלי. היו רק שניים, אבל זה הספיק בשביל לשנות את צורת החשיבה שלי קצת. היו רק שניים, אבל זה הספיק כדי שהוא ייכנס לליבי.

העלילה מתחברת בצורה מושלמת. כל הקצוות נפתרים. העולם הוצל מכליה מוחלטת. דאגלס אכן גאון, כמו שכבר אמרתי ועוד אומר.
אני פשוט אוהבת את הספר הזה. אני אוהבת אותו כל כך.



אני פשוט כל כך עצובה שהם לא השאירו את הספה בחדר המדרגות. תחשבו על זה - זה הרי בדיוק המקום שאנשים צריכים ספה. ואולי גם כוס מים. ולטפס כל פעם מעליה זה למען האמת נשמע די כיף.