"אם לא אמרתי זאת עד כה בספר הזה אומר עכשיו: היזהרו מנקיטת הצד שלי, מן הטעויות העובדתיות והעיוותים שנגרמו בהכרח מפני שראיתי רק פינה אחת של המאורעות. והשמרו לכם מאותם דברים בדיוק כשאתם קוראים כל ספר אחר על התקופה הזאת במלחמה בספרד". כך, בעמוד הלפני אחרון של ספרו, מתריע אורוול מפני קבלת "אמת" כלשהי לגבי המלחמה הזו. קו זה עובר כחוט השני בניתוחיו את הדיווחים בעיתונות הספרדית וגם הבינלאומית אודות המלחמה – קקופוניה של דיווחים, חלקם הגדול מוטה ואף שיקרי במכוון. התרשמתי שבעיניו זו מלחמה, שהאמת בה תשאר חבויה מתחת למאות אלפי גופות, הרס נורא ואובדן הסיכוי לתמורה של ממש במצבם של הפועלים והאיכרים בספרד. עם זאת, וזו כמובן חכמה של בדיעבד, אורוול היה אופטימי יחסית - וטעה, עת כתב את הספר, באשר לסיכוי להבסת הפשיזם לאחר הצלחותיו בגרמניה ובאיטליה.
בדומה למאלרו, שכתב את הספר "התקווה", לאחר שנלחם לצד הרפובליקאים נגד פרנקו, אורוול הגיע למען אותה מטרה. תודה ל-PULP_FICTION שבזכות הערתו הגעתי לספר של אורוול. הספר מחולק לשני חלקים: האחד, האירועים בחזית ובעורף במהלך שהותו של אורוול שם והשני, הרקע הפוליטי (המסובך להפליא) להתנהלות הכוחות שנלחמו נגד הפשיזם. אורוול עצמו מציע לקורא בתחילת הפרקים הפוליטיים לדלג על חלק זה אם אינו מגלה עניין בהיבט זה. אני ממליץ להתעלם מהצעה זו.
אורוול מקדיש את ספרו לתיאור המתרחש בחזית וזו בעורף, בברצלונה, העיר בעלת האופי המהפכני ביותר, ובקטלוניה. אורוול הגיע לספרד דרך המלצה של מפלגת הפועלים הבריטית לאחר שהמפלגה הקומוניסטית דחתה את בקשתו משום שנחשב כמי ש"אינו מהימן פוליטית"....לאחר הגעתו הוא הצטרף למליציה של PAUM – מפלגת הפועלים של האיחוד המרכסיסטי זו אינה המפלגה הקומוניסטית של ספרד. האחרונה ראתה בראשונה יריב מר שזכה לכינוי "ארגון טרוצקיסטי" וגיס חמישי של פרנקו.
בשונה ממאלרו והכתיבה הפומפוזית שלו, אורוול דבק בדיווח ענייני על האירועים ובלא מעט המקרים ב-UNDERSTATEMENT ובהומור דק בריטי טיפוסי. כך, בדווחו על ניסיונו בחזית אורוול מציג את האתגרים עימם מתמודדים החיילים: "חמישה דברים חשובים בלוחמת חפירות: עצי הסקה, מזון, טבק, נרות והאויב...האויב אכן היה במקום האחרון הלא חביב...האויב לא היה אלא שורה של חרקים שחורים במרחק, שמפעם לפעם נראו מקפצים הנה והנה. את עיקר מאמציהם יחדו שני הצבאות לחימום הגוף". האויב קיים והמלחמה מתנהלת, אך זו נעדרת בדרך סממני גבורה. אורוול מיטיב לתאר את הנשק העלוב שברשותם, האימון הלקוי של המגויסים, שירותי הרפואה העלובים וכמובן גם עבודתם של הקומיסרים הפוליטיים המנסים לגרום לעריקות בשורות האויב (גם למשפט כגון "אצלנו החיילים אוכלים כל יום לחם וחמאה", שהיה רחוק מאד מהמציאות, היה הצלחה בעניין זה...). אורוול שירת בדיביזיה ה-29 שהיתה למעשה מליציה של PAUM.
באשר למתרחש בעורף, אורוול כותב על שתי תקופות שונות לחלוטין בברצלונה ובקטלוניה בהפרש של 4 חודשים ברצלונה של ינואר, תחת שלטון מהפכני ובכלל זה תפיסת רכוש בעיר והחרמת קרקעות מעשירים וחלוקתם לכפריים. בחיי היומיום הוא מתאר חברה נעדרת גינונים מעמדיים – הפניה לזר בגוף שלישי רבים – לשון נימוס נעלמה, החנופה של נותני השירותים נעלמה יחד עם תרבות התשר. מעמד הכנסיה התרסק כמעט לחלוטין בקטלוניה ובאראגון. במליציות המהפכניות הכל היו שווים מבחינת תנאים, ציוד ומשכורות. לעומת זאת ברצלונה של אפריל היתה שונה. הממשלות הרפובליקאיות, בתמיכת הקומוניסטים ובלחצם – על פי הוראות ממוסקבה - העדיפו להתמקד ביצירת חזית רחבה ככל האפשר כדי להלחם בפרנקו ונושא המהפיכה נדחק לקרן זוית. אורוול רואה הגיון מסוים, מסיבות מעשיות, ליצירת מכנה משותף נמוך ככל האפשר כדי לאחד את כל המתנגדים לפרנקו, אך גם בהמשך מבין שהכוונה היתה לחסל את המהפיכה ולא רק לדחותה לאחר הנצחון המיוחל. מפלגות מהפכניות הפכו למטרה משום שהן סירבו לוותר על עניין המהפיכה. אורוול היה עד להתנגשויות הדמים בברצלונה בין תומכי הממשלה למפלגות המהפכניות ולתוצאה העגומה של ההתנגשויות - החלשת הגוש המהפכני וחזרת שגרת החיים הטרום-מהפכנית.
הניתוח של אורוול את המאבק בספרד מעניין במיוחד (עמ' 44): ראשית, פרנקו אינו תואם היטלר או מוסוליני – הוא עלה לשלטון בהפיכה צבאית בתמיכת האריסטוקרטיה והכנסיה (השילוש הלא קדוש הזה מופיע גם אצל מאלרו). לפחות בתחילת הדרך פרנקו ניסה להחזיר את הפיאודליזם ולאו דווקא ניסה לכפות פשיזם. שנית, לא רק מעמד הפועלים התייצב נגד פרנקו אלא גם מגזרים בבורגנות הליברלית. שלישית, מעמד הפועלים לא התנגד לפרנקו בשם הדמוקרטיה וקיום סטטוס קוו (כפי שמן הסתם היה קורה באנגליה), אלא זו היתה התפרצות מהפכנית: להלחם בפרנקו וגם לשנות מן היסוד את תנאי החיים של האיכרים ושל הפועלים באמצעות מהפיכה.
יש לזכור שבעוד שאיטליה וגרמניה תמכו באופן מסיבי בפרנקו, הממשלה השמרנית בבריטניה ואף זו הסוציאליסטית בצרפת, שמרו על אי מעורבות. נראה כי החשש מ"מהפיכה אדומה" הדיר שינה אצל מקבלי ההחלטות. לכן המדיניות של מוסקבה, להוריד את המהפיכה מסדר היום, לא היתה בלתי הגיונית גם במישור הבינלאומי.
אורוול נפצע בקרבות וחזר לבריטניה לאחר לא מעט קשיים בשל שייכותו ל-PAUM. את הניסיון שלו בספרד סיכם כך: "יש לי זכרונות רעים ביותר מספרד, אבל רק מעט זכרונות רעים מספרדים".
השורה התחתונה: ספר מרתק, כתוב מצוין. ממליץ שלא לוותר על החלקים הפוליטיים משום שהם חיוניים להבנת המניעים של עשרות אלפי מתנדבים מחו''ל ורבים מבניה ובנותיה של ספרד שיצאו להלחם נגד הפשיזם, גם במחיר הקרבת חייהם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
