“"אם לא אמרתי זאת עד כה בספר הזה אומר עכשיו: היזהרו מנקיטת הצד שלי, מן הטעויות העובדתיות והעיוותים שנגרמו בהכרח מפני שראיתי רק פינה אחת של המאורעות. והשמרו לכם מאותם דברים בדיוק כשאתם קוראים כל ספר אחר על התקופה הזאת במלחמה בספרד". כך, בעמוד הלפני אחרון של ספרו, מתריע אורוול מפני קבלת "אמת" כלשהי לגבי המלחמה הזו. קו זה עובר כחוט השני בניתוחיו את הדיווחים בעיתונות הספרדית וגם הבינלאומית אודות המלחמה – קקופוניה של דיווחים, חלקם הגדול מוטה ואף שיקרי במכוון. התרשמתי שבעיניו זו מלחמה, שהאמת בה תשאר חבויה מתחת למאות אלפי גופות, הרס נורא ואובדן הסיכוי לתמורה של ממש במצבם של הפועלים והאיכרים בספרד. עם זאת, וזו כמובן חכמה של בדיעבד, אורוול היה אופטימי יחסית - וטעה, עת כתב את הספר, באשר לסיכוי להבסת הפשיזם לאחר הצלחותיו בגרמניה ובאיטליה.

בדומה למאלרו, שכתב את הספר "התקווה", לאחר שנלחם לצד הרפובליקאים נגד פרנקו, אורוול הגיע למען אותה מטרה. תודה ל-PULP_FICTION שבזכות הערתו הגעתי לספר של אורוול. הספר מחולק לשני חלקים: האחד, האירועים בחזית ובעורף במהלך שהותו של אורוול שם והשני, הרקע הפוליטי (המסובך להפליא) להתנהלות הכוחות שנלחמו נגד הפשיזם. אורוול עצמו מציע לקורא בתחילת הפרקים הפוליטיים לדלג על חלק זה אם אינו מגלה עניין בהיבט זה. אני ממליץ להתעלם מהצעה זו.

אורוול מקדיש את ספרו לתיאור המתרחש בחזית וזו בעורף, בברצלונה, העיר בעלת האופי המהפכני ביותר, ובקטלוניה. אורוול הגיע לספרד דרך המלצה של מפלגת הפועלים הבריטית לאחר שהמפלגה הקומוניסטית דחתה את בקשתו משום שנחשב כמי ש"אינו מהימן פוליטית"....לאחר הגעתו הוא הצטרף למליציה של PAUM – מפלגת הפועלים של האיחוד המרכסיסטי זו אינה המפלגה הקומוניסטית של ספרד. האחרונה ראתה בראשונה יריב מר שזכה לכינוי "ארגון טרוצקיסטי" וגיס חמישי של פרנקו.

בשונה ממאלרו והכתיבה הפומפוזית שלו, אורוול דבק בדיווח ענייני על האירועים ובלא מעט המקרים ב-UNDERSTATEMENT ובהומור דק בריטי טיפוסי. כך, בדווחו על ניסיונו בחזית אורוול מציג את האתגרים עימם מתמודדים החיילים: "חמישה דברים חשובים בלוחמת חפירות: עצי הסקה, מזון, טבק, נרות והאויב...האויב אכן היה במקום האחרון הלא חביב...האויב לא היה אלא שורה של חרקים שחורים במרחק, שמפעם לפעם נראו מקפצים הנה והנה. את עיקר מאמציהם יחדו שני הצבאות לחימום הגוף". האויב קיים והמלחמה מתנהלת, אך זו נעדרת בדרך סממני גבורה. אורוול מיטיב לתאר את הנשק העלוב שברשותם, האימון הלקוי של המגויסים, שירותי הרפואה העלובים וכמובן גם עבודתם של הקומיסרים הפוליטיים המנסים לגרום לעריקות בשורות האויב (גם למשפט כגון "אצלנו החיילים אוכלים כל יום לחם וחמאה", שהיה רחוק מאד מהמציאות, היה הצלחה בעניין זה...). אורוול שירת בדיביזיה ה-29 שהיתה למעשה מליציה של PAUM.

באשר למתרחש בעורף, אורוול כותב על שתי תקופות שונות לחלוטין בברצלונה ובקטלוניה בהפרש של 4 חודשים ברצלונה של ינואר, תחת שלטון מהפכני ובכלל זה תפיסת רכוש בעיר והחרמת קרקעות מעשירים וחלוקתם לכפריים. בחיי היומיום הוא מתאר חברה נעדרת גינונים מעמדיים – הפניה לזר בגוף שלישי רבים – לשון נימוס נעלמה, החנופה של נותני השירותים נעלמה יחד עם תרבות התשר. מעמד הכנסיה התרסק כמעט לחלוטין בקטלוניה ובאראגון. במליציות המהפכניות הכל היו שווים מבחינת תנאים, ציוד ומשכורות. לעומת זאת ברצלונה של אפריל היתה שונה. הממשלות הרפובליקאיות, בתמיכת הקומוניסטים ובלחצם – על פי הוראות ממוסקבה - העדיפו להתמקד ביצירת חזית רחבה ככל האפשר כדי להלחם בפרנקו ונושא המהפיכה נדחק לקרן זוית. אורוול רואה הגיון מסוים, מסיבות מעשיות, ליצירת מכנה משותף נמוך ככל האפשר כדי לאחד את כל המתנגדים לפרנקו, אך גם בהמשך מבין שהכוונה היתה לחסל את המהפיכה ולא רק לדחותה לאחר הנצחון המיוחל. מפלגות מהפכניות הפכו למטרה משום שהן סירבו לוותר על עניין המהפיכה. אורוול היה עד להתנגשויות הדמים בברצלונה בין תומכי הממשלה למפלגות המהפכניות ולתוצאה העגומה של ההתנגשויות - החלשת הגוש המהפכני וחזרת שגרת החיים הטרום-מהפכנית.

הניתוח של אורוול את המאבק בספרד מעניין במיוחד (עמ' 44): ראשית, פרנקו אינו תואם היטלר או מוסוליני – הוא עלה לשלטון בהפיכה צבאית בתמיכת האריסטוקרטיה והכנסיה (השילוש הלא קדוש הזה מופיע גם אצל מאלרו). לפחות בתחילת הדרך פרנקו ניסה להחזיר את הפיאודליזם ולאו דווקא ניסה לכפות פשיזם. שנית, לא רק מעמד הפועלים התייצב נגד פרנקו אלא גם מגזרים בבורגנות הליברלית. שלישית, מעמד הפועלים לא התנגד לפרנקו בשם הדמוקרטיה וקיום סטטוס קוו (כפי שמן הסתם היה קורה באנגליה), אלא זו היתה התפרצות מהפכנית: להלחם בפרנקו וגם לשנות מן היסוד את תנאי החיים של האיכרים ושל הפועלים באמצעות מהפיכה.
יש לזכור שבעוד שאיטליה וגרמניה תמכו באופן מסיבי בפרנקו, הממשלה השמרנית בבריטניה ואף זו הסוציאליסטית בצרפת, שמרו על אי מעורבות. נראה כי החשש מ"מהפיכה אדומה" הדיר שינה אצל מקבלי ההחלטות. לכן המדיניות של מוסקבה, להוריד את המהפיכה מסדר היום, לא היתה בלתי הגיונית גם במישור הבינלאומי.

אורוול נפצע בקרבות וחזר לבריטניה לאחר לא מעט קשיים בשל שייכותו ל-PAUM. את הניסיון שלו בספרד סיכם כך: "יש לי זכרונות רעים ביותר מספרד, אבל רק מעט זכרונות רעים מספרדים".

השורה התחתונה: ספר מרתק, כתוב מצוין. ממליץ שלא לוותר על החלקים הפוליטיים משום שהם חיוניים להבנת המניעים של עשרות אלפי מתנדבים מחו''ל ורבים מבניה ובנותיה של ספרד שיצאו להלחם נגד הפשיזם, גם במחיר הקרבת חייהם.”

“איש רוח פוגש מציאות פוליטית

יש לי פטיש לתולדות ספרד, ולמלחמת האזרחים בפרט, יש לכך מספר סיבות, אך המשמעותית ביותר, היא פרופסור שלמה בן עמי שהיה המורה שלי לתולדות ספרד בעת החדשה.

עינו הכחולות, הביטו הרחק מאיתנו, כאילו הוא כעת בספרד. על פניו תמיד היו נסוך חיוך של אופטימיות, למרות שהוא עסק באחת מהמלחמות הקשות של המאה העשרים - מלחמת האזרחים בספרד. בשקט ובשלווה הוא הרצה, או שוחח על הוגי דעות, אידיאולוגיות, תהליכים היסטוריים, ואישים, ולרגע חשבתי שכול דמות או אירוע הוא ממש הכיר באופן אישי. הרצאותיו בלטו בתבונה, בראייה כוללת של תרבות אירופית, ובהבנת תהליכים פוליטיים.

הרבה "אנשים טובים" שהכירו את שלמה חשבו, שראוי שאדם כול כך אינטלקטואלי וסובלני ימלא תפקדי מפתח בפוליטיקה הישראלית, מתוך תקווה ליצירת חזון ושיח פוליטי אחר.

להפתעת "האנשים הטובים", הוא מונה לשר לביטחון פנים, ומצא את עצמו כאדם הלא מתאים, בעיתוי הלא מתאים, מול התקוממות ערבית לאומית באינתיפאדה השנייה. האדם שהכיר התקוממות עממית כחוקר, ממש לא היה האדם שהשכיל להתמודד עם התקוממות ממשית. הסוף היה, כי תקוות "האנשים הטובים "התנפצה, כפי שקרה לרפובליקאים במלחמת האזרחים בספרד.

ג'ורג' אורוול, באמצעות סיפרו מחווה לקטלוניה, מספר לנו על תקוות " האנשים הטובים " שהתנפצה. הוא מאיר את עיננו לגבי המושגים, "הטובים" או "הרעים " של מלחמת האזרחים הספרדית.

אורוול, היה בשדות הקטל של מלחמת האזרחים בקטלוניה, תחילה כעיתונאי ובהמשך כחייל. הוא כתב את רשמיו, באופן מאופק, ואותנטי. זה לא רומן, או זיכרונות המבצעים גלוריפיקציה למלחמה. הספר הזה, הוא כמו מצלמה שהוצמדה לקסדתו של חייל, הקולטת תמונת אמיתיות - ממבט עיניו, וגם את תחושותיו, פחד, קור, תיעוב, רעב, חמלה, חברות של לוחמים, ושאלות יסוד, מה אני עושה פה לכל הרוחות, עבור מי ומה אני נלחם באמת ? כל אותן תחושות קטנות וגדולות המרכיבות את מציאות חייו של חייל פשוט.

מהו המראה והתחושה החזקים ביותר של חייל בחזית, מראה וריחה של צואה הממלאת כול חלקה טובה, ולעתים את החפירה עצמה. ומהווה חלק מהסתגלות למצב של שקיעה לתוך זוהמה.

אורוול הבריטי, היגיע לחזית ממניע אידיאולוגי, כמו חיילים רבים מרחבי העולם, שביקשו לעצור את הפשיזם, מבחינתו היו "טובים ורעים". מסתבר שהמציאות הייתה הרבה יותר מורכבת, טוב, צודק, נאמנות, אויב, ובן ברית, הם מושגים יחסיים וחמקמקים. מציאות שבה האמיתות של האתמול הפכו לשקרים של היום. עשרות ארגונים פוליטיים היו בתחילת המלחמה, בלטו האנרכיסטים שרצו מהפכה עכשיו, והקומוניסטים שרצו לדחות את המהפכה, והיו בורגנים שחברו למהפכנים, בחיבור מאולץ, מצב בלתי אפשרי לניהול מלחמה.

תחושת השוויון והאחווה של תחילת המלחמה, הייתה הדלק האידיאולוגי שהניעה את אחוות הלוחמים, ואת התקווה לכינון חברה שוויונית. אחר כך הכל השתבש, הפוליטיקה הקומוניסטית השתלטה על המלחמה, והפכה חלק מהלוחמים הנאמנים לאויבים נרדפים. תושבי הערים והממשלה התנתקו מהלוחמים, ברצלונה הזכירה את ג'וניה במלחמת לבנון הראשונה, עיר נהנתנית בתוך מלחמה. חוויות שגרמו לאורוול להבין את הציניות של פוליטיקת המלחמה, שבעצם הפסידה את עצמה לדעת.

מלחמתם של הרפובליקאים, הייתה מלחמה נאיבית וגם צינית בעת ובעונה אחת, שתוצאתה היא כישלון ידוע מראש, שהיווה פרולוג למלחמת העולם השנייה, ולמלחמה הקרה.

אורוול, הוא אחד מהסופרים בעלי המודעות הפוליטית המשמעותית של המאה העשרים, מי שחיבר מאוחר יותר את 1984, ספר אפוקליפטי, המהווה פרשנות נוקבת למשטרים טוטליטריים, כמו הקומוניזם. אורוול, כמי שהתוודע לאידיאולוגיות הקומוניסטית, והאנרכיסטית של המיליציות הלוחמות, מספק לנו התייחסות ביקורתית לאחד מהאירועים המכוננים של המאה העשרים, זאת זווית אישית להתבוננות במלחמת האזרחים, המשולבת בחשבון נפש. הספר הוא מסמך יוצא דופן, היסטורי ואנושי גם יחד.

אני חוזר למרצה שלי, פרופסור שלמה בן עמי, שלבטח מכיר את הסיפור של אורוול, האם המקרה שלו הוא ביטוי לגישה נאיבית, לעומת פוליטיקה צינית, המפסידה את עצמה לדעת ? את הפרשנות אני משאיר לכם.”

“ברצלונה. מהן האסוציאציות שאזכורה של עיר נפלאה זו מעלה בנו? לה רמבלה המקסימה, גאודי עם פארק גואל ,קאסה מילה וסגרדה פמיליה שלו, הרכבל למונז'ואיק ... אולי זו קבוצת הכדורגל המהוללת שלה עם הכוכבים מכל רחבי תבל והאצטדיון היפה...
בכל אופן קשה לתאר את המקום הזה שופע המותגים, המסחר וריח הגלובליזציה הקפיטליסטית כעירם של פועלים הצבועה באדום בה פניות כמו "סניור", ו-"דון" נחשבות בזויות וארכאיות, בגדים פשוטים ומרופטים הינן הלבוש האופנתי והמקובל על כולם, אסור להשאיר תשר למלצר, ורוח של סולידריות אופפת את התושבים...

כן, הייתה תקופה כזאת. אך כדרכן של תקופות זהר תמימות המושפעות מרעיונות אידיאליסטיים, ימיה היו ספורים וסופה בהתנפצות על קרקע המציאות האנושית, בה תאוות הבצע, הישרדות ואינטרסים אישיים מכריעים כל כוונה, שנועדה לתקן את העולם.
אורוול היה עד לזמנים שכאלה . אולם הוא גם ראה ,למרבה האכזבה, כיצד זנחו הספרדים ערכים סוציאליסטיים בחיפושם אחר המוכר והמרגיע בתוך ים הבלבול אשר חוללה מלחמת האזרחים.

בספרו "מחווה לקטלוניה" מתאר אורוול את הציניות והאכזריות של אותה המלחמה בדרך ריאליסטית, מעט יבשה אך אמתית, הומוריסטית ומרתקת כשמזדמן לו. הוא לוקח אותנו למסע אל הערים ,השוחות המצחינות, שדות הקרב וכפרים הסובבים אותם. בולטת מאוד הזווית האנושית הן בגדולתה, הן בנבזותה . חוסר היעילות והניסיון, תחושת העייפות, והמאבקים הפנימיים של המיליציות הנלחמות בפרנקו מצד אחד וההתלהבות שבמאבק למען כינונו של עולם חדש ומופלא מצד שני, מופיעים בספר כסוג של ניגודים עד אשר הטמטום והרוע משתלטים על השיח במחנה האנטי-פשיסטי.

תוך כדי הקריאה ג'ורג' אורוול עצמו מצטייר כאדם משכמו ומעלה, אידאליסט ללא חת וחבר אמת לנשק ולעת צרה. על אף ניסיונו להצניע זאת, התרשמתי כי מדובר באדם אמיץ, בעל תושייה בשדה הקרב(שאף נפצע ושרד בדרך נס), איש עקרונות אשר מוכן לשים עצמו בסכנת מעצר ואף מוות בניסיון לעזור לחבר כלוא. רושם זה מוצא חיזוק באחרית דבר מאת אלי שאלתיאל, המתאר את דרכו של אורוול במלחמת האזרחים. איש שמוכן לזנוח חיי נוחות ועושר תוך מאמץ ניכר להגיע לארץ שסועה ולהשתתף בלחימה על מנת לעצור את נגע הפשיזם, שהשתלט אותה העת על חלקים נרחבים של אירופה, ראוי אפוא להערצה ושבח.

הספר נכתב ב-1938, כלומר לפני תומה של מלחמת האזרחים בספרד, כשעדיין המערכה לא הוכרעה על ידי אף צד. עם זאת נראה כי המחבר כבר מנחש כי ידו של פרנקו תהיה על העליונה והוא מסכם את יחסו לאנשים במדינה המדממת במילים מדהימות, בעלות יסוד נבואי:

" יש לי זיכרונות רעים ביותר מספרד, אבל רק מעט זיכרונות רעים מספרדים. פעמיים בלבד זכור לי שכעסתי באמת על ספרדי, ובשתיהן, בדיעבד, נראה לי שאני עצמי לא צדקתי. יש בהם נדיבות, אין ספק בכך ,מין אצילות שאינה שייכת באמת למאה העשרים. זה מעורר את התקווה שבספרד אפילו הפשיזם ילבש צביון רך ונסבל יותר. ספרדים מעטים בלבד ניחנו ביעילות ועקיבות המתועבת שמדינה טוטליטרית מודרנית זקוקה להם..."

פילוג ומאבקים פנימיים הן אלו שתרמו יותר מכל לעליית הפשיזם בספרד. במקביל ללחימה בחזית מול פרנקו, ניהלו הרפובליקנים בינם לבין עצמם מאבקים אידאולוגיים הזויים, התבצרו מאחורי בריקדות רעיוניות וממשיות, השמיצו והרגו יריבים פוליטיים.

בספר ניתן להתרשם בפעם נוספת מטירופו של המשטר הסטליניסטי שבדרך התנהלותו הפרנואידית, הטיפשית ושופעת רוע טהור קבר את הקומוניזם, שהוא למעשה אחד הענפים של ההומניזם האירופי במקורו , בכך שהפכו לידוע לשמצה בעיניי רבים. בעצם חלק ניכר מאלה, השונאים את השיטה הקומוניסטית כיום חשים כך, מכיוון שהם מקשרים את הקומוניזם לסטליניזם שהוא צורתו המעוותת והצינית . כל סטייה קטנה מהקו של ההנהגה המטורפת סומנה כעוינות שדינה מאסר ומוות. ומכיוון שמוסקבה הייתה הפטרונית העיקרית של הנלחמים בפרנקו, רוחה של ברית המועצות ריחפה מעל כולם ודרכיה הנלוזות אומצו על ידי הממשלה והמשטרה בספרד. מעצרים המוניים, פשעים כביכול, שמצוצים מהאצבע ומוות בייסורים רק על עצם ההשתייכות להתארגנות שלא לרוחה של המפלגה הקומוניסטית מכונים על ידי אורוול כ"רשעות עיוורת ומטומטמת". האשמות מופרכות ב"טרוצקיזם" רק מעצם היותו חבר המיליציה שסר חינה בעיניי הסובייטים, הביאו למותו בכלא של אחד מעמיתיו הבריטיים, שוויתר על קריירה באוניברסיטת גלזגו על מנת להילחם בפשיזם.

הספר לא כל כך קל לקריאה ויש בו קטעים מייגעים. למרות העובדה כי הוא מרבה לתאר אירועים אמתיים, נוקב בשמות ומציין תאריכים הוא אינו ספר עיון, אלא למעשה מעין חיבור עיתונאי שבוחר צד בבירור. בסך הכול מדובר ביצירה רבת עוצמה המאפשרת לקורא לצלול לתוך ההתרחשויות של המלחמה הנשכחת ההיא, שכולנו למדנו אודותיה בדרך אגב בתיכון, אך לא באמת נגענו בה והיא נותרה כאפיזודה מעורפלת בתודעתינו.
מומלץ לאוהבי היסטוריה מובהקים, חובבי ראשי תיבות, שמצויים בשפע בספר (PSUC, POUM, FAI,CNT וכו') ומעריצים 'שרופים' של אורוול.”

“כשמצאתי את הספר שמחתי שמחה גדולה. לא כל יום יוצא לך למצוא חוויות של סופר גדול באירוע גדול. לכן עטתי על הספר כמוצא שלל רב. ואולי בשל כך התאכזבתי.
הספר הוא ספר נכון למועד כתיבתו.
זו היא כתבה עיתונאית ברוח התקופה. אורוול מתווכח עם המערערים בצדקת דרכו ולא מתעלה לרמת ההומר הדק והציני, הרומזני הארסי של "חוות החיות". הכתיבה היא אישית מאד ואנושית מאד. קר לו, ורע לו. אין מלחמה יפה ואין מוות הירואי וחיי חייל מופלאים. כאן אנו רואים את אורוול העיתונאי בגדולתו - זה שאינו פוחד מאיש וחושף את פרצופה האמיתי של המציאות והחברה, גם אם חשיפה זו מציגה את המעריצים העיוורים של הדרך בה בחר הוא עצמו באור מגוחך. אז מצד אחד אתה תממלא גאווה ליושרו ויכולתו הספרותית, מצד שני הוויכוח הרדוד של "מי צודק" אולי היה נכון בתקופתו, אבל דווקא אצל אורוול ציפיתי למצוא משהו טוב יותר.
ספר מעניין מאד שהוא כתבה עיתונאית ארוכה בעיקר. שווה לקרוא ולהשוות לאחרים שחוו חוויות במלחמה ההיא כמו המינגווי. ואני מעולם לא אבין מה משך אותם להכניס את ראשם לתוך לוע הארי...”