“הסיפור מתרחש בעיר אמסטרדם, החל מהשעות המוקדמות של בוקר ה-22 בדצמבר 1946 ועד שעה לתוך ה-1 בינואר 1947. במרכז הסיפור נמצאת דמותו של פריץ ואן אכטרס, בן ה-23. הוא לא בדיוק החלום של האמא היהודיה: הוא נשר מבית הספר, הנמנה עם אלה (גימנזיום או אנטניאום) שלבוגריהם צפויה קריירה אקדמית מבטיחה. הוא הצליח להגיע לשנה הרביעית רק בזכות המלחמה, שבעטיה ויתרו לתלמידים הנחשלים..... הבחור המלבב הזה עובד במשרד. לדבריו, עבודתו מסתכמת בהוצאת כרטיסיות מתוך קופסה והחזרתן לקופסה בסוף יום העבודה.

ומה הוא עושה בסוף יום העבודה? הוא מייחל למשהו שיקרה במהלך שעות הפנאי, אותן שעות ערב. הוא נודד בין חברים ומכרים וכן מבקר את אחיו יאפ ואת אשתו. כולם הופכים מטרות לשבט לשונו, ללעג מריר. הנושא החביב עליו הוא עניין ההתקרחות. הוא דן בנושא זה עם אלו מחבריו המתקרחים בשמחה רבה. במהלך הסיפור שהקורא נחשף לבני משפחתו של פריץ, ולחבריו, בנים ובנות. אלה הולכים לסרטים, קונצרטים וגם לפגישת מחזור. באחת הפעמים הם משתכרים כלוט, שומו שמיים.

הצרות של פריץ המשועמם מתחילות בלילה ובשעות בהן הוא מנמנם. חלומות אימה וביעותי זוועה תוקפים אותו. רווה מפרט אינספור חלומות כאלה.
פריץ, החי עדיין עם הוריו, מתעב אותם ואת מנהגי היומיום שלהם. דוגמה? הגמיעה הרעשנית של המרק, בה חוטאים הוריו. הוא מתעב את מראיה של אימו ואת החרשות של אביו ונהנה להתל בו. בקצרה, הוא מייחל ליום בו הם ימותו. אל להוריו לחוש מיוחסים בעניין זה: פילוסוף הבר שלנו מתעב את הזקנים באשר הם: "בלי רחמנות מיותרת. זה טפשי. זקנים הם מטרד. ברגע שהם מתקשים בהליכה, מטנפים את עצמם, מתחילים להתלונן או מלכלכים כאשר הם אוכלים – גמרנו! מכה מאחורי האוזניים במוט כבד, ואחר כך לבור הסיד".

ומה אפשר לומר על הספר הזה? אחרית הדבר של המתרגם רן כהן היתה, בעיני, החלק היותר מעניין בסיפור. הוא מתמקד בעיקר בחפיפה שבין חייו של הסופר לדמות הגיבור.

הספר בעיקר שיעמם אותי. עם זאת, לזכותו של הסופר יאמר, שדמותו של פריץ משכנעת ובנויה באופן מרשים. הוא עורר אצלי דחיה. הרי הצלחת הסופר אינה תלויה בזה האם הקורא יחוש אמפתיה כלפי הגיבור. די בכך שהוא מעורר רגש כלשהו. לי זה קרה, אך עבורי זה לא הספיק כדי להחזיק סיפור.

מעלה נוספת היא שהסופר בהחלט מצליח להכניס את הקורא לעונת החורף המדכדכת בהולנד. ואכן כותרת המשנה של הספר היא "סיפור חורף". הספר רווי תיאורי מזג אוויר קודרים למיניהם, אלה הולמים היטב את הסיפור עצמו. עם זאת, אני מתקשה להאמין שהגיבור הופך לדמות נסבלת יותר בקיץ....
ולסיום הערה שולית: המתרגם כותב את שם המשפחה של הגיבור כפן אכטרס. למיטב ידיעתי קידומות אלה נכתבות כ-VAN ומבוטאות כוָאן. אפשר לחיות עם זה, אבל בכל זאת.

השורה התחתונה: ספר בינוני. יש לו החוזקות משלו, אך הסך הכל לא הרשים אותי.”

“את הספר הזה קיבלתי לפני שנה. לפי מה שאני זוכר עדיין לא הייתה קורונה בישראל. זה סיפור של חורף הסופר הוא הולנדי והספר יצא בהולנד בשנת 1947 שנה וקצת לאחר תום מלחמת העולם השנייה הסופר צעיר בן 23 כתב ספר ציני, מצחיק, מלא הומור שחור ויש בו המון בדיחות של הצעיר שמו פריץ פן אכסטרס.
דבר אחד אינו מדובר בספר ולא כתוב עליו מילה מלחמת העולם השנייה שהתרחשה שנתיים קודם. הולנד מאוד סבלה במלחמה ונכנעה לכובש הנאצי מהר מאוד.
הגיבור פריץ מחכה כל יום לסיים את העבודה ולהגיע לשעות הערב. בשעות אלה הוא מסתובב אצל חבריו מעשן, ומספר על מיתות שונות עליהן שמע או אותם ראה. לפריץ יש הומור שחור הוא נוירוטי ובכלל מיזנתרופ.
מה עוד אפשר לכתוב על ספר שלקח לי המון זמן להגיע אליו למרות שכבר מזמן קראתי עליו ביקורות טובות בעיתונים. ספר שמתאים לחורף והאמת שהוא קצת עלה לי על העצבים לקראת הסוף.
תודה רבה להוצאת עם עובד ולמתרגם מהולנדית רן הכהן.”

“שעות הערב של חררד רוה עוקב אחר חייו של פריץ פָן-אֶכטֵרס, צעיר הולנדי בן 23, במהלך הימים הנושרים שבין ערב חג המולד לליל השנה החדשה ב1946. אולי תשאלו את עצמכם "אוקי, ו....מה קורה בחייו של פריץ?", ועל פניו ניתן לסכם אותם כשום דבר מיוחד, אלא שזו הגדולה והייחודיות של "שעות הערב": הוא ממש מעביר לנו את התסיסה הפנימית, חוסר השקט ודחף החיים של פריץ ליצור לעצמו תנועה בסביבה אפרורית, חבוטה (עקב המלחמה) וחסרה, וזאת לפני שהשפע הצרכני של שנות השישים (לפחות באירופה ובארצות אנגלו-סקסיות) יימחק את הבור הקיומי שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה. בור שמתבטא בכך שכל כך הרבה אנשים פשוט מתו עד שההיעדר הופך להיות ממשי ונכנס לתוך רקמת ההוויה עצמה. מימד זה מתבטא, למשל, בבדיחות המורבידיות של פריץ עם חבריו השונים וחוש ההומור הייחודי שלו. אם לא היה נאמר לנו גילו של פריץ ושל חבריו הם היו יכולים להיות באותה מידה גם בני 50 וצפונה.

לאורך כל הקריאה דמיינתי לעצמי שיש תופי ג'אז ברקע שהולמים ומניעים את העלילה קדימה (קצת כמו בסרט Birdman למי שמכירה). הכתיבה של רוה היא קצבית מאוד, דוחפת כל הזמן הלאה ומצליחה להעביר את תחושת הדחיפות שמניעה את פריץ מדפיקה על דלת של ידידה אחת ללצעוק מתחת לחלונו של חבר אחר, הכול כדי להאריך את הלילה, רגע לפני שישוב לבית הוריו. מעבר לכך שאני חושבת שזה אחד הדיוקנות היותר חדים ואמינים שראיתי לגיל הזה שבין גיל ההתבגרות לחיים "בוגרים" בתלמי השגרה, יש איכות ז'ורז' פרקית בירידה של רוה לרזולוציות הכי קטנות ולכאורה טכניות ביומו של פריץ, וזאת איכות שאני מאוד אוהבת דווקא בגלל שהיא יוצרת ספרות שבה לפעולות ולמעשים יש משקל הרבה יותר גדול מהמחשבות והרגשות של הגיבור, איכות שבתורה מותירה לנו מרווחים להיכנס אליהם אל תודעתו של פריץ. לסיכום, ספר מאוד מומלץ ויחודי.”