“"ארוחה בחורף" הוא רומן קטן, חודר ושקט, המספר על אירוע אחד מצומצם כדי לגעת בשאלות גדולות יותר: אנושיות, מוסר, פחד והבחירה בין חיים ומוות.

כך אפשר להגדיר בקצרה את ארוחה בחורף, ספר שלכאורה אינו גדול, עלילתו מינימליסטית, דמויותיו מעטות, אך הכוח שלו טמון בדיוק בפשטות הזו, בשתיקות ובמבט המצומצם הזה שמאפשר לראות את האימה דרך רגע אחד קטן של חסד.

בפולין הקפואה של מלחמת העולם השנייה נשלחים שלושה חיילים גרמנים למשימה שגרתית: לחפש יהודי מסתתר ביער. הם מוצאים גבר צעיר בבור שלג ולכאורה משימתם יכולה להסתיים כאן, אך החלטה פשוטה, לעצור בבית נטוש ולהכין לעצמם ארוחה, כאשר באותו בית מתגלה גם איכר פולני אנטישמי בדעותיו, היא שעושה את כל העלילה. כך לרגע אחד, בין הבישול, הפחד והקור, מתרחשת סיטואציה שאינה מאפשרת לאיש להישאר אדיש.

אז מה עשה כאן מנגרלי? הוא כתב ספר מלחמה כמעט בלי מלחמה, הוא מציג חיילים שאינם מפלצות אך גם אינם חפים מאשמה, הוא יצר מתח בלי יריות, דרמה בלי התפרצויות, רק מבטים קפואים, סיר מרק, ואפשרות אחת להחלטה גורלית.

מנגרלי הוא סופר שמבין שלפעמים דווקא הפרטים הקטנים כמו שבר כלי, צלחת חמה או רגליים רטובות מהשלג, מספרים את הזוועה טוב יותר מאלפי עמודים של תיאורים. הספר דן (לעיתים בין השורות) בעקר בענייני במוסר במצבי קיצון: איך נראה המצפון כשהוא מתנגש בציות לפקודות. כמובן שהספר דן גם באחריות אישית: עד כמה אדם חייב לשאת באחריות למעשיו, גם אם הוא רק בורג קטן במערכת. מנגרלי לא מחלק את העולם לטובים ורעים: במקום זאת, הוא מציג את המורכבות האנושית.

זהו ספרון די קטן, אך מרשים בעוצמה הפנימית שלו. זהו רומן שמזכיר לנו שהשאלות המוסריות הגדולות ביותר אינן נשאלות בהכרח בשדה הקרב, אלא לעיתים במטבח קפוא, תוך כדי ארוחה כשהפחד מרחף באוויר.

4 כוכבים.”

“הגעתי לספר הזה בזכות הסקירה המשובחת של בנצי גורן. תודה על ההמלצה.

מנגרלי מטפל במסגרת מינימליסטית בסוגיות כבדות-משקל. באואר, אמריך והמספר, שלושה חיילים גרמנים בפולין משתייכים ליחידה העוסקת בהוצאות להורג סיטוניות של יהודים המובאים למחנה. החיילים במחנה עושים את העבודה, אך היא גובה מהם מחיר נפשי, יש המתחלים, בעיקר כאשר מגיעים משלוחים גדולים (של יהודים). עבודות אחרות נחשבות לנסבלות יותר: הסקת התנורים או יציאה לציד יהודים ביערות. השלושה מנצלים את העדרות מפקדם הישיר וזוכים מהמפקד הבכיר יותר למעין צ'ופר לצוד יהודים ביערות, בקור הנורא של חורף פולני מושלג, במקום להשתתף בכיתות היורים. וכך, לאחר ש"צדו" יהודי הם מגלים בקתה בה ינסו לבשל לעצמם מרק משביע. מנגרלי מצרף אורח נוסף, פולני המתגלה כאנטישמי מובהק. כך החמישה שוהים במחסה זה. וכך מתקדמת הכנת המרק העשיר. אין תקשורת מילולית בין הגרמנים לפולני וליהודי. הגרמנים והפולני מתעבים זה את זה ואילו הפולני שוטם את היהודי. השנאה הזו לפולני, יחד עם הנוחות היחסית בבקתה המזוהמת וריחות המרק מביאים את אמריך, האיש שצד את היהודי, להזמין את השבוי להצטרף לשולחן, כדי להרגיז את הפולני ואולי גם כמחווה אנושית בתנאי נוחות יחסית.

מנגרלי, באמצעות המספר, מתאר את אימי החורף, בצורה נפלאה: המספר מציין שלמזלם לא נשבה רוח אילו היתה נושבת רוח אולי עדיף היה להשאר במחנה ולהשתתף בכיתת היורים ולחזור לאולם המגורים המחומם.....הרי בסופו של דבר בעיניהם זה עניין של שיקלול האפשרויות: איזו פחות גרועה....

הדילמה הגדולה יותר היא מה לעשות עם היהודי. האם כטוב ליבם בוודקה הפולנית ובמרק המשביע יחליטו לעשות מעשה טוב אחד כדי לישון טוב לילה אחד, כדברי אמריך, או עדיף לנצל את הבאת היהודי כדי לזכות בעוד יום שוטטות ביערות במקום להשתתף בכיתת היורים. לבאואר ולאמריך דעות שונות. להוותו, המספר נקרא להכריע.

מנגרלי מתגלה כאמן התמצות של אבדן צלם האנוש של החיילים המקבלים הוראות איומות באדישות. החיילים נקראים לצאת מאולם ההתעמלות המוסק והחמים, שם הם מתגוררים, ולצאת למגרש המסדרים הקפוא ו"..גראף, הסגן שלנו, אמר לנו שמגיע משלוח היום, אבל מאוחר יותר, כך שהעבודה מתוכננת למחר ושהפעם היא תוטל על המחלקה שלנו. ואני חשבתי וכולם חשבו: זהו? ואת זה לא יכולת להגיד לנו בפנים?"

מנגרלי מציג את החיילים הגרמנים כמי שמודעים לחומרת מעשיהם, אך אין די בכך מכדי להניאם מהמשך ההשתתפות בטבח. העולם האזרחי השפוי נראה רחוק – הוא מופיע לעיתים בחלומות או במחשבות – המציאות היא הווית השירות הצבאי ביער אי-שם בפולין הקפואה - מילוי פקודות אם אי-אפשר להשתמט ממילויין.....

הסופר הגרמני, תאודור האקר (1879-1945), שכנוצרי מאמין היה מתנגד פעיל למשטר הנאצי, אמר את הדברים הבאים תוך איזכור סגנוני של החטא הקדמון, ואפשר שהם תקפים כאן: "שואה עולמית יכולה להיות למיני תועלת. גם בשביל לספק אליבי מלפני אלוהים. 'איפה היית, אדם?' 'הייתי במלחמת העולם" (הציטוט מופיע בספרו של היינריך בל "איפה היית אדם?". כך הוא קושר את החטא הקדמון עם זוועות ההווה).

אך הסופר אינו עושה הנחות לגיבוריו. וכך חייל קרופ הציב דוגמא אחרת: "קרופ היה רגיש ונעלב בקלות. הוא לא היה איש רע. אבל היה בודד ועצבני מאד. בהוצאה להורג הראשונה הוא אמר: 'את זה אני לא הולך לעשות'. הוא יצא מקרחת היער שבה הכל התרחש, חזר אל המשאיות ואמר: 'תנו לי משהו אחר לעשות...מה שאתם רוצים, לא איכפת לי, אבל את זה אני לא עושה". עם זאת, התגובה הקולקטיבית היא של גינוי וזעם כלפיו ללא חריגים, הוא בהחלט מוצג כיוצא דופן בקולקטיב.

מנגרלי צירף לסיפור את הדמות הסטריאוטיפית של הפולני האנטישמי. הוא מהווה ניגוד לפעילות הרצחנית של הגרמנים הנעשית, רק בשל מילוי פקודות. איש משלושת החיילים הגרמנים אינו מוצג כשונא יהודים מובהק. המספר מציין עד כמה גילוי סממנים אנושיים ביהודים שמעיד על מעין קישוטים מיוחדים על הבגדים המעידים על תשומת לב אימהית הופך את הקורבנות למשהו אנושי יותר ולא לסתם פריטי משלוח ובכך ביצוע המשימה גורם לו לדכאון.

לא התרשמתי שמנגרלי מנסה לחבר כתב הגנה כלשהו על מבצעי ההוצאות להורג. הוא מציב אותם בקונטקסט נסיבתי מסוים, שמציג היבט של "הבנאליות של הרוע" בזעיר אנפין, אך במלוא הזוועה. זה מושג דווקא בתיאורים מינוריים רבי-עצמה של השרדות פיזית ונפשית בתנאים ובנסיבות איומים.

השורה התחתונה: ספר מעניין. כתוב נפלא. דמות משכנעות ולא סטריאוטיפיות (למעט הפולני). מעורר מחשבה.

.”

“ספרון מוזר קצת. מסתבר שגם לחיילים גרמניים במלחמת העולם השנייה היו חיים קטנים. גם הם העדיפו לברוח ממשימות שלא מצאו בעיניהם, כמו למשל לרצוח יהודים. אבל הם צייתנים ועושים מה שהמפקד אומר להם. ואז הם נקלעים לאירוע קטן שמשותף להמון חיילים בכל הצבאות בעולם - התעסקות באוכל. ועל הדרך הם צריכים לחסל פולני ולחסל יהודי. ספר מוזר, מיוחד ואולי אפילו קצת מעניין (בייחוד שהוא נכתב על ידי צרפתי”

“שלושה חיילי מילואים בני ארבעים בערך, אחד מהם הוא אבא לנער מתבגר ושני האחרים רווקים, משרתים בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. הם לא בחזית, לא כובשים שטחים אלא מטהרים אותם. במילים אחרות, הם אלה שאמורים להוציא להורג יהודים בבורות הירי. והם גם עושים זאת, אבל מעדיפים שלא. אז הם מבקשים מהמפקד שלהם רשות ללכת לחפש יהודים שמסתתרים במקום לירות במשלוחי היהודים שהגיעו. הספר מתאר את מסעם באותו יום - ההליכה בשלג הכבד, הקור והרעב, המחשבות והשיחות, הדילמות, המפגש עם היהודי שהם מוצאים ועם הפולני שהם פוגשים, וגם, כפי שנרמז בשם הספר - הניסיון להשביע את הרעב המציק.
ספר קצר, שאפשר היה לקצר אפילו יותר לדעתי, אבל שווה לקרוא אותו. הוא מתאר זווית אחרת של השואה מזו המוכרת לנו, ובלי התפלפלויות או דיונים פילוסופיים הוא גורם לקוראים לתהות איפה הם היו עומדים באותה תקופה, לו היו גרמנים בגיל הגיוס, מה הם היו עושים ואיך היו מתנהגים. הספר לא עושה הנחות לגרמנים ולא לפולנים שבו, אבל לא מתדרדר בשום שלב לדידקטיות.
יש פה ספר קצר וממוקד של סופר שידע מה הוא רוצה להגיד. ספר טוב.”