מצאתי את הספר הזה במכולה יחד עם עשרות ספרים אחרים שנזרקו אליה לאחר שהיורש של מאדי סינטוב ז''ל, תושבת לפיד, ערך שיפוצים בנכס. רק לאחר שהתחלתי לקרוא את הספר הבנתי שהוא למעשה מעין "ספר המשך" לספר "סימטת השימורים". העלילה מתרחשת באותו מקום, חלק תעשייתי של מונטריי המוכנה "סימטת השימורים" על שם המפעלים לעיבוד דגה שהיו בו. עם זאת בעוד שב"סימטת השימורים" העלילה התרחשה לפני מלחמת העולם השניה הרי זו של "יום חמישי המתוק" מתרחשת אחריה. המקום השתנה ללא הכר: מפעלי השימורים נעלמו בשל העלמות הדגה בגין דיג-יתר. הפועלים נעלמו ומי שנשאר הם פחות או יותר תושביה הקבועים של השכונה, אלה מתגוררים ב"מלונת הארמון", מקום מגורים משותף דל מאד. חלק ניכר מהדמויות מופיעות בשני הספרים, חלקן מתו או הסתלקו ובמקומן מופיעות דמויות חדשות. כן נשארו חלק מהמוסדות כגון: המכולת השכונתית (בעלים מקסיקני במקום הסיני שעזב) המסעדה השכונתית "הפרג הזהוב" וכמובן בית הבושת "רגל הדב" (בהנהלה חדשה: פאונה "ירשה" את המקום מאחותה דורה שנפטרה). מניח שהסדר ההגיוני היה לקרוא בתחילה את "סימטת השימורים" אבל הספר סיקרן אותי מאד, לפחות בהתחלה, כך שהחלטתי שלא אמתין עד שאמצא את קודמו.

על פי וויקיפדיה, הספר זה עובד למחזמר שהיה מועמד למספר פרסים, אך היה כשלון קופתי מהדהד.....ועוד על פי וויקיפדיה, חלק מהדמויות עוצבו ברוח דמויות שסטיינבק הכיר וחלקן מופיעות ב"קדמת עדן".

אז מה היה לנו כאן? דוק, ביולוג ימי האהוב על הכל, אשר שירת את המולדת האהובה כרב-סמל במחלקה לטיפול במחלות מין, חוזר מהמלחמה למעבדה הימית שלו ומוצא שעמיתו, אשר אצלו הפקיד את המעבדה, השאיר לו חורבות. הוא מתאמץ לחזור לשקם את המעבדה ואת המסלול המחקרי. זה מתמצת בחוסר היכולת שלו לכתוב מאמר פורץ דרך על סמך תצפיותיו. בינתיים למקום מגיעה בחורה צעירה בשם סוזי. היא בורחת מזוגיות רעילה ומחפשת פרנסה. עד מהרה היא מוצאת את דרכה לבית הבושת המקומי. פאונה המדאם החדשה, היא אישה עם מודעות חברתית. המטרה שלה היא ךדאוג לעידון ההליכות של הבנות ובשלב כלשהו היא מקווה להצליח לשדך את נערותיה וכך תוציאן ממעגל הזנות.

הבחורים מצידם רוצים לסייע לדוק וליצור את הסביבה המתאימה שתסייע לו לכתוב את המאמר. וכך נולד הרעיון לשדך את סוזי - הרי כל גבר זקוק ל"חתיכה" על פי תפיסתו של סטיינבק. אז זה בעצם הציר המרכזי של הסיפור: האם הזוגיות הזו בין דוק לבין סוזי אכן תקרום עור וגידים? שתי עלילות משנה הן רצונם של הבחורים לסייע לדוק לרכוש מיקרוסקופ יקר החיוני לעבודתו וכן להבטיח שהבעלות על מעונם תהיה בידיים טובות לאחר שבעליו הקודמים בעל המכולת הקודם, עזב. העלילות הללו מהנות, מעלות חיוך, לא דרמטיות מדי וגם לא עמוקות. הדמויות מגוונות מעוררות אמפתיה ובסך הכל רוחשות כוונות טובות. במרכז העלילה נמצאות ההכנות לנשף שנועד לקדם את מהלך הזיווג בין דוק לסוזי (נשף דומה מופיע גם ב"סימטת השימורים").

מי שמחפש בעיקר מסרים חברתיים - סביבתיים או ביקורת חברתית נוקבת יאלץ כנראה לחפשם במקום אחר. הערות בנוגע לדעיכת המקום בגלל דיג-יתר במהלך המלחמה ומה שהיינו יכולים להגדיר כפיתוח שאינו בר-קיימא הם בערך הכל: "מלחמתם של מפעלי השימורים עצמם התבטאה בכך שהסירו כל מגבלה מן הדיג, וצדו את הדגים כולם. הדבר נעשה מטעמים פטריוטיים, אבל מתוך כך לא חזרו הדגים למקומם.....היה זה אותו דחף נאצל שהכחיד את יערות המערב ובשעה זו הוא שואב את המים מאדמתה של קליפורניה במהירות גדולה מזו שבה יכולים הגשמים להחזירם. לכשיבוא המדבר יתעצבו הבריות אל ליבם; ממש כמו שהיתה קנארי-רו מתעצבת לאחר שנדוגו כל הסולתניות ושומרו ונאכלו. בתי השימור...דמומים היו ולא היה בהם סימן חיים....הרחוב, שלפנים המה מרוב מכוניות-משא, שוקט היה וריק".

בהמשך סטיינבק עוקץ פה ושם את הנורמות באמריקה. זה נעשה באמצעות התנהלות הדמויות כגון החוקר והפילנתרופ התמהוני המכונה קשקשיא. האיש מוצג כמי שתורם לכל מוסד אפשרי ובלבד שיוכל לנכות זאת ממס הכנסה....אחרת יצמד לידידיו כעלוקה. כך גם הערונת בנוגע לטיבו של שוטר העיירה: "בדמיון העממי מצטייר שוטר של עיירה כיצור קהה-שכל וכבד-תנועה. בספרים הוא ממלא בקביעות את תפקיד הגולם ויחס זה נשמר אצל בני האדם אפילו שידוע להם שאין בו אמת. כה רבות האמונות שאנו מחזיקים בהן ויודעים שאינן אמת". ואכן ג'ו בלייקי, שוטר העיירה טוב-הלב, הוא שוטר למופת וגם ממלא פונקציות של עובד סוציאלי רחום. פאונה, שירשה את בית הבושת מאחותה דורה. היתה בעברה מנהלת מיסיון רווחי בעיר הגדולה. סטיינבק אומר עליה: "היא לא מצאה הבדל גדול בין משלח-ידה החדש לבין הקודם, שניהם נחשבים בעיניה כשירות לציבור".

הדמויות של סטיינבק, בעיקר הדמויות המרכזיות הן מעניינות ומשעשעות. סטיינבק אינו ידוע כפמיניסט דגול. היחס הכללי לנשים הוא כאל "חתיכות" שכל גבר נזקק להן. עם זאת, מקצת הדמויות הנשיות כגון פאונה וסוזי מרשימות בעצמאותן, בתושייתן ובחריצותן.

ומהו אותו "יום חמישי מתוק"? על פי סטיינבק יום זה מהווה מעבר חיובי מ"יום רביעי הגרוע" ל"יום שישי של ציפיה". ימי חמישי אלה מתאפיינים במזג אוויר נאה, בתחושה כללית טובה של הנחשפים להם ובעיקר שהכל (הדברים החיוביים) עשוי לקרות.

השורה התחתונה: ספר מהנה, העלילה פשוטה, קלילה, אך לא משעממת. הסיפור לא נעדר הערות הומוריסטיות והדמויות מעניינות.

הספר כולל ארבע נובלות, שכל אחת מהן מוקדשת לעשור אחר המאה ה-19- החל משנות הארבעים וכלה בשנות ה-70' של המאה ה-19. אלה נכתבו ופורסמו (1924), ארבע שנים אחרי "בעידן התמימות", ספר שזיכה את וורטון בפרס פוליצר (1921), האישה הראשונה שזכתה בפרס זה. כל נובלה מוקדשת לעשור נפרד, אך כל אחת מהן מתפרסת מעבר לעשור מסוים. כולן מתמקדות בחייהם של אלו השייכים למשפחות העשירות של העיר ניו-יורק. הן נחשבות כמשלימות את "בעידן התמימות" וכוללות דמויות מספר זה. אחת הנובלות מתרחשת בבית בו גדלה וורטון.

וורטון ידעה על מה היא כתבה. היא גדלה במשפחה ניו-יורקית מכובדת ומבוססת כלכלית בניו-יורק ובסביבתה. בעלה השתייך אף הוא לאליטה ניו יורקית המתוארת בספריה. יתרה מזאת, כנערה היא הצטרפה למשפחתה לשנים של נדודים באירופה ושלטה במספר שפות אירופיות. כאשה בוגרת חיה בצרפת מספר שנים ובכלל זה במהלך מלחמת העולם הראשונה. הרקע הזה רלבנטי לארבע הנובלות שבכולן מוצגות המשפחות "האריסטוקרטיות". אלה אכן מהוות את האליטה המקומית אף הן גם קרתניות בכל האמור ליחס המתבטל כלפי אירופה הקלאסית בתחומי האופנה והאמנות.

ההתלבטות שלי לגבי קריאת ספר זה נבעה מעיסוקו במעמדות שלא מעניינים אותי. מעטים יאמרו שצ'כוב נעדר כשרון ספרותי או יכולת תיאור וניתוח, ובכל זאת, סומרסט מוהם תהה איזה עניין עשוי להתעורר בספריו של צ'כוב המתארים מעמדות שנעלמו זה מכבר מן העולם. אפשר כמובן להתווכח עם גישה זו, אך היא ראויה להתייחסות גם במקרה של הספרים של וורטון.

התרשמתי מאד מיכולת הכתיבה, בניית העלילות ואיפיון הדמויות של וורטון. כל זה לא היה מספיק עבורי – הנושא לא מספיק מעניין אותי, אך וורטון השכילה להוסיף לכל סיפור גורם נוסף והוא כיצד היחיד מתמודד עם בחירות שעשה בשעה שהם נוגדים את הקוד המקובל בחברה. בזכות תוספת זו היא הפכה את הסיפורים לכאלה החורגים מהרלבנטיות של זמן ומקום וזו מעלתם העיקרית, אם כי לא היחידה, בעיני.

כך בנובלה "שחר כוזב" כשלואיס, בנו של אחד מהעשירים נשלח לסיור חניכה באירופה כדי להפוך לגבר ולהרחיב את אופקיו האמנותיים, לרכוש אוסף תמונות לגלריה המשפחתית (וגם להרחיקו מנערה לא ראויה בעיני המשפחה), הוא חוזר עם אוסף לא ראוי בעיני אביו הקרתן וגם נושא לאשה את אותה נערה וכתוצאה מכך נאלץ לשאת בתוצאות.

בסיפור "רווקה זקנה" דיליה, מופת לדרך בה המשפחות העשירות ההנציחו את מעמדן המורם מעם, ודודניתה שרלוט, "הכבשה השחורה" של אחת מהמשפחות העשירות, נאלצו למצוא דרך להבטיח את השארותה של בתה של שרלוט שנולדה מקשר מחוץ לנישואין בתוך אותה אריסטוקרטיה ניו יורקית. וורטון היטיבה לתאר את הנורמות המקובלות ואת הדילמות העומדות בפני הנשים ו"מסבכת" עוד יותר את העלילה כאשר מתברר מי האב.

גיבור הסיפור השלישי "הניצוץ" הוא דיילין. דיילין חרג המכללים והצליף בשוט על רוכב פולו שהתעלל בסוסו לאחר משחק פולו. התקרית הזו שימשה את וורטון כדי להאיר את הסיבה למעשה "בלתי נתפס" זה באותה חברה והיא הצלקות שנשא אותו דיילין ממלחמת האזרחים. מלחמת האזרחים מטואטאת מתחת לשטיח וכמעט ואינו מוזכרת כלל בשיחות החברה באותה עת.

הנובלה "יום השנה החדשה" עוסק, לכאורה, ברומן שאישה נשואה בשם ליזי הייזלדין ניהלה עם הנרי פרסט. וורטון בדרכה האירונית מפרטת את התגובה השלילית בחברה, אך לקראת סוף הסיפור וורטון חשפה מה עמד מאחורי הרומן הזה ומה הניע את ליזי לפעול באופן לא מקובל. באמצעות השיחה בין המאהב לבין ליזי וורטון חושפת את התביעות, ההתחסדות ומראית העין המקודשת בחברה הגבוהה.

וורטון היטיבה לתאר את הדמויות הן חיצונית והן את פנימיותן. היא השכילה לבנות דמויות מורכבות ובעיקר משכנעות. בצד איפיונים אלה גם החברה הגבוהה, שאותה וורטון הכירה היטב, מתוארת באופן בהיר ומשכנע.

כך השקפותיו של רייסי, האב השתלטן בנובלה "שחר כוזב", מתוארות בתמציתיות: "חלום חייו של מר רייסי, פסגת שאיפותיו ותשוקתו הגדולה היו...ליסד שושלת, ולואיס היה האמצעי היחיד שעמד לרשותו (בנות לא נחשבו – ד.ס.). האב האמין בזכות הבכורה, בסדר הירושה, בשלמות הנחלה, בכל פולחן מסורת בעלי האדמות האנגלים. איש לא הילל בקול רם יותר ממנו את מוסדות הדמוקרטיה בארצו, אך לא עלה בדעתו שהם נוגעים לתחום הפרטי אך החשוב יותר של המשפחה...".

גם הרלסטונים האריסטוקרטים, בסיפור "רווקה זקנה" זוכים לניתוח נוקב: "מוצאם היה מהמעמד הבינוני האנגלי. הם לא באו למושבות כדי למות למען אמונה נעלה, אלא כדי לחיות למען חשבון הבנק.....השבט כולו נרתע בחוש מדתות חדשות כשם שנרתע מאנשים שמוצאם אינו ברור דיו. בהיותם ממסדיים עד לשד עצמותיהם הם ייצגו את הגורם השמרני המלכד כל חברה חדשה כפי שהצמחיה הימית מייצבת את קו החוף...לדור הרביעי של בני רלסטון לא נותרו עוד עיקרי אמונה, פרט להקפדה על כבוד בתחום הפרט ובעסקים. את השקפותיהם על חיי הקהילה וענייני המדינה קיבלו מהעיתון היומי, ומלכתחילה בזו לעיתונים. משפחתם כמעט לא השפיעה על גורל ארצה, אלא רק מימנה את המדינה שבדרך כשכבר אפשר היה לעשות זאת בלי להסתכן".

כך, שני מאפיינים אלה בכתיבתה של וורטון עוררו אצלי עניין רב בתקופה , במעמד ובמקום שכשלעצמם לא עוררו אצלי עניין רב. לכך, אפשר להוסיף את הכתיבה של וורטון הפורשת יריעה רחבה ומעמיקה של התקופה ומקצת הדמויות שאחיו בה, הפכו את הקריאה של הנובלות לחוויה מהנה ומתגמלת.

השורה התחתונה: סיפורים כתובים היטב, המבוססים על הכרות מעמיקה של הסופרת עם החברה הזו. חדות אבחנה ונסיון חיים עשיר של הסופרת הופכים את הקריאה למעניינת במיוחד.

הספר הזה כולל את הנובלה הנושאת את שם האסופה ועוד שלושה סיפורים קצרים מפרי עטו של קפוטה. שלושת האחרונים היו מוכרים לי כי כבר קראתי את האסופה הכוללת את כל סיפוריו הקצרים, כך שמבחינתי החידוש היה החוויה הנפלאה של "ארוחת בוקר בטיפני'ס".

במרכז הסיפור נמצאת דמותה של הולי גולייטלי. קפוטה טווה דמות מורכבת ומרתקת רבת- יופי וניגודים, אטימות ורגישות, אישה חזקה, אך גם שברירית – נוטה להתקפי חרדה אותם היא מכנה "האדומים הנבזיים", בשונה מדכדוך (BLUES). עם האדומים הנבזיים היא מתמודדת באמצעות הרגעות בחנות התכשיטים היוקרתית "טיפני'ס" שבשדרה החמישית..... הולי חסרת השכלה פורמאלית, אך פילוסופית שנונה של חכמת הרחוב והישרדות בסביבה הקשוחה וחסרת הרחמים של ניו-יורק. הקסם שהיא זורה בנדיבות על שפע מעריציה הגבריים, מכל הגילים והגזעים, ובכלל זה המספר, שבה את ליבי בחיות שבו. שמה של הגיבורה, הולי גולייטלי: היא אולי אינה הקדושה הסטנדרטית אבל שם משפחתה הולם אותה – היא מתייחסת לחיים בקלילות; היא אינה בדיוק הטיפוס שיפתח קופת גמל בבנק יהב....

הסיפור עצמו בנוי כמעין טנגו שדרכו מרקיד הסופר את העלילה מרובת התפניות, האירועים והדמיות הססגוניות. לטנגו, כמאמר הפתגם, יש צורך בשניים. הדמות השניה היא המספר, סופר דלפון החי מהיד אל הפה שגם הוא נשבה בקסמיה, אך מערכת יחסים זו היא אפלטונית. הסופר, ששמו אינו מוזכר במהלך הסיפור, הוא המספר את סיפור חייה של הולי. מרכז הסיפור הוא חייה של אותה הולי. כל השאר, כולל מחשבותיו, צרותיו ומאווייו של הסופר/מספר הינם בבחינת כינור שני.
קפוטה בנה את הסיפור כך שנקודת הכניסה היא לאחר העלמותה של הולי. כך, אט-אט הוא פורס באופן גאוני ומרתק את סיפור חייה של הולי. מהילדות הקשה בדרום העני של שנות ה-30' ועד לסופו הפתוח של הסיפור. קפוטה מצטיין בבניית כל הדמויות שלו ולא פחות מכך הוא מצליח לבנות באופן אמין סיפור חיים שנראה מופרך. ההקדמה שכתבה המתרגמת, עדנה פלדור, נפתחת בציטוט המיוחס לקפוטה: "אם נדמה שהכתיבה שלי היא אישית, זה רק משום שכתיבה נובעת מהמקום האישי והחשוף ביותר של הכותב: הדמיון". ובהמשך היא מזכירה את הקריטריון שקבע קפוטה לגבי טיב הסיפור: "המבחן הסופי לגבי טיב הסיפור הוא אם לאחר קריאתו יכולת לדמיין אותו אחרת. האם הוא משקיט את דמיונך כקורא ונדמה שהוא מוחלט והסופי, ממש כפי שתפוז הוא סופי, דבר מה שהטבע יצר". ואכן הזיקה בין הדמיון לבין העלילה המרשימה בנפתוליה, אך שאינה מאבדת מאמינותה, באה לידי ביטוי גם בסיפור עצמו, עת הסופר/מספר משתף את הקורא, בהרהוריו לגבי דבר מדהים שאמרה לו דמות מעברה של הולי: "האמנתי. הסיפור היה כל-כך בלתי סביר , שהיה חייב להיות נכון".

דמותה של הולי היא דוגמה לשימוש בדמויות מציאותיות ובדיוניות כחומרי גלם. נראה שקפוטה הושפע מאד מספרו של כריסטופר אישרווד "סיפורי ברלין", אך עיצוב הדמות הושפע מהכרות הסופר עם מרגריט ליטמן, אשת חברה, וכן השחקנית והסופרת קרול גרייס.

ולפני סיום החלק הזה, "ארוחת בוקר ב'טיפני'ס" היא בבחינת אחד מהדברים שעל פי הספר ממליצים למבקר בניו-יורק כאתר חובה. בספר עצמו ''טיפני'ס'' היא חנות תכשיטים יוקרתית. האם ניתן לאכול שם? ובכן בבניין המהודר של החברה, בשדרה החמישית 727, בקומה השישית נמצא בית קפה בשם "BLUE BOX". ניתן להזמין שם, עד עצם היום הזה, את "ארוחת הבוקר של טיפני'ס" או לחילופין את המעדנים האהובים על הולי.....

מבין שלושת הסיפורים הקצרים, "זכרון מחג המולד", החותם את האסופה, הוא הנוגע ללב ביותר. הוא כולל דמויות מילדותו של קפוטה ובראשן קרובת משפחה מבוגרת שהיתה הדמות המשמעותית ביותר בחייו. האישה, גב' סוק, זכתה להנצחה נפלאה בסיפור זה.

הסיפור "גיטרה יהלומים" על מערכת היחסים המיוחדים בין עציר צעיר ושובה לב לבין אסיר מבוגר הנהנה מעמד נכבד מרתק הן בזכות הדמויות והן בזכות טווית העלילה.

הסיפור השלישי "בית הפרחים" שופע אווירה קריבית ססגונית למרות שהנושא אינו פשוט כלל ועיקר. במרכזו זונה פופולרית בבית זונות בפרוט או פרינס שבהאיטי, המוצאת אהבה ועוברת לגור בכפר עם בעלה ואימו המכשפה. למרות הנושא הקשה, קפוטה מתבל את הסיפור באווירה קריבית מיוחדת ובמעין קלילות משונה.

השורה התחתונה: חווית קריאה מרתקת בעיקר בזכות "ארוחת בוקר בטיפני'ס" – עיצוב הדמויות ובראשן זו של הולי, בניית העלילה והילוך הלולייני על הגבול שבין עלילה אמינה לכמעט מופרכת הופכים את הקריאה לחוויה מיוחדת. שלושת הסיפור הקצרים חושפים אף הם את יכולותיו המרשימות של קפוטה בבנית סיפורים.

הסיפור מתרחש בעיר אמסטרדם, החל מהשעות המוקדמות של בוקר ה-22 בדצמבר 1946 ועד שעה לתוך ה-1 בינואר 1947. במרכז הסיפור נמצאת דמותו של פריץ ואן אכטרס, בן ה-23. הוא לא בדיוק החלום של האמא היהודיה: הוא נשר מבית הספר, הנמנה עם אלה (גימנזיום או אנטניאום) שלבוגריהם צפויה קריירה אקדמית מבטיחה. הוא הצליח להגיע לשנה הרביעית רק בזכות המלחמה, שבעטיה ויתרו לתלמידים הנחשלים..... הבחור המלבב הזה עובד במשרד. לדבריו, עבודתו מסתכמת בהוצאת כרטיסיות מתוך קופסה והחזרתן לקופסה בסוף יום העבודה.

ומה הוא עושה בסוף יום העבודה? הוא מייחל למשהו שיקרה במהלך שעות הפנאי, אותן שעות ערב. הוא נודד בין חברים ומכרים וכן מבקר את אחיו יאפ ואת אשתו. כולם הופכים מטרות לשבט לשונו, ללעג מריר. הנושא החביב עליו הוא עניין ההתקרחות. הוא דן בנושא זה עם אלו מחבריו המתקרחים בשמחה רבה. במהלך הסיפור שהקורא נחשף לבני משפחתו של פריץ, ולחבריו, בנים ובנות. אלה הולכים לסרטים, קונצרטים וגם לפגישת מחזור. באחת הפעמים הם משתכרים כלוט, שומו שמיים.

הצרות של פריץ המשועמם מתחילות בלילה ובשעות בהן הוא מנמנם. חלומות אימה וביעותי זוועה תוקפים אותו. רווה מפרט אינספור חלומות כאלה.
פריץ, החי עדיין עם הוריו, מתעב אותם ואת מנהגי היומיום שלהם. דוגמה? הגמיעה הרעשנית של המרק, בה חוטאים הוריו. הוא מתעב את מראיה של אימו ואת החרשות של אביו ונהנה להתל בו. בקצרה, הוא מייחל ליום בו הם ימותו. אל להוריו לחוש מיוחסים בעניין זה: פילוסוף הבר שלנו מתעב את הזקנים באשר הם: "בלי רחמנות מיותרת. זה טפשי. זקנים הם מטרד. ברגע שהם מתקשים בהליכה, מטנפים את עצמם, מתחילים להתלונן או מלכלכים כאשר הם אוכלים – גמרנו! מכה מאחורי האוזניים במוט כבד, ואחר כך לבור הסיד".

ומה אפשר לומר על הספר הזה? אחרית הדבר של המתרגם רן כהן היתה, בעיני, החלק היותר מעניין בסיפור. הוא מתמקד בעיקר בחפיפה שבין חייו של הסופר לדמות הגיבור.

הספר בעיקר שיעמם אותי. עם זאת, לזכותו של הסופר יאמר, שדמותו של פריץ משכנעת ובנויה באופן מרשים. הוא עורר אצלי דחיה. הרי הצלחת הסופר אינה תלויה בזה האם הקורא יחוש אמפתיה כלפי הגיבור. די בכך שהוא מעורר רגש כלשהו. לי זה קרה, אך עבורי זה לא הספיק כדי להחזיק סיפור.

מעלה נוספת היא שהסופר בהחלט מצליח להכניס את הקורא לעונת החורף המדכדכת בהולנד. ואכן כותרת המשנה של הספר היא "סיפור חורף". הספר רווי תיאורי מזג אוויר קודרים למיניהם, אלה הולמים היטב את הסיפור עצמו. עם זאת, אני מתקשה להאמין שהגיבור הופך לדמות נסבלת יותר בקיץ....
ולסיום הערה שולית: המתרגם כותב את שם המשפחה של הגיבור כפן אכטרס. למיטב ידיעתי קידומות אלה נכתבות כ-VAN ומבוטאות כוָאן. אפשר לחיות עם זה, אבל בכל זאת.

השורה התחתונה: ספר בינוני. יש לו החוזקות משלו, אך הסך הכל לא הרשים אותי.

בעיני, יש משהו שובה-לב בסיסמאות קליטות, ואם אפשר - הבנויות כחרוזים: לדוגמה, ראש הממשלה נתניהו עם ה"נכֵּה את אויבינו; נבנה את ארצנו" (ואולי בסדר הפוך); אצל פיליפ רות, יהודי פרוגרסיבי "גלותי" מניו-יורק, המוטו שונה, אך המבנה דומה: כך, בספרו של רות "מה מעיק על פורטנוי". כשהוא על ספת הפסיכולוג, מספר פורטנוי את סיפור חייו, שמתרכז סביב המוטו "להביא את האִיד ליִיד ואת האוֹי לגוי". הזרז לאותו טיפול הוא, לא פחות ולא יותר, חזרתו מביקור ספונטני, אך מכונן, בארץ הקודש.

מיקי שבת, גיבורו של רות בספר "התיאטרון של מיקי שבת" מקיים מורשת זו לכל דקדוקיה. לזכותו יאמר שהוא לא מפלה שיקסעס כשהדברים אמורים בסיפוק תאוותו המינית, הוא לא נזקק ל"ביקור מכונן בארץ הקודש". את מסעו המיני הוא מתחיל עם התגייסותו לצי הסוחר בגיל 17 עת הוא מתגלגל מבורדל לבורדל במכסיקו ובדרום אמריקה. כעת בגיל 64, כשברקע חששו מפני הדעיכה הבלתי נמנעת של היצר המיני, רות מגולל את סיפור חייו של אותו מיקי שבת. הגיבור ממוקם בין אותו פורטנוי בשיא אונו לבין נתן צוקרמן, המבוגר מעט יותר משבת, גיבור ספריו המאוחרים של רות, הסובל מאין-אונות.

אי-אפשר לומר על רות שספריו אינם כוללים עיסוק ניכר במין. מכל הספרים מפרי עטו שקראתי ספר זה עולה על כל קודמיו בהיבט זה, הן באינטנסיביות שבעיסוק במין בחברה על כל היבטיו והן ככח המניע הכמעט יחיד של הגיבור, אך לאורך כל הסיפור נושא נוסף נשזר בעלילה ומגיע לידי שיא לקראת הסוף: זהו נושא השכול והמוות – הפיזי והרוחני: מעין הצד השני של תאוות החיים והמין.

רות מצטיין בבנית הדמויות שלו. הן אמינות, מלאות חיות ומשכנעות. כך במיוחד לגבי גיבור סיפור זה, מיקי שבת. הוא נרקיסיסט, אגוצנטרי, חד-לשון וחסר-עכבות. מראהו החיצוני דוחה למדי. הקורא מתוודע לשבת כשהוא מבוגר ובראיה לאחור הסופר בונה את קורות חייו של שבת באופן מרשים ביותר. עם זאת, רות הצליח, לפחות בי כקורא, לעורר גם חמלה כלפיו, בעיקר בשל סיפור חייו.

שבת גדל במשפחת מהגרים יהודית טיפוסית ממזרח אירופה. האח הגדול מורטי, הבן הבכור המועדף על אימו שהוא גם אחיו האהוב, נהרג כשמטוסו הופל מעל הפיליפינים במלחמת העולם השניה. כשאחיו מת שבת איבד לא רק אח אלא גם את אימו שחדלה לתפקד. האם זה מה שהניע אותו להצטרף לצי הסוחר ולבחור בחיים מלאי טלטלות וריגושים? אולי.

עם חזרתו שבת הפעיל תיאטרון בובות ברחוב וגם הופך למרצה לתיאטרון בקולג'. הוא נשא לאישה את ניקי השחקנית, אך זו ברחה ונעלמה לאחר שבגד בה עם רוזאנה, מי שתהפןך לאשתו השניה שגם אותה קירנן עם מאהבת קבועה בשם דרנקה ושלל מאהבות נוספות. אך לא לעולם חוסן, והמכות ניחתות על שבת אחת-אחת. הצגות תאטרון הרחוב שלו, המשולבות בהיבט אינטראקטיבי – נגיעה באיברים מוצנעים של הצופות, גרמו להגשת תביעה נגדו. מתפקידו בקולג' הוא פוטר בעקבות חשיפת הקלטת שיחה ארוטית עם תלמידה (רות מביא את התמלול המלא...). ההדחה מקוממת את שבת כי בראייתו כפי שאין לצפות מסטודנט ללמוד פיזיקה ללא סיוע מורה, כך הדבר לגבי מין בין מורה מנוסה כמוהו לבין סטודנטית בגירה. אצבעותיו מוכות השיגרון מנעו ממנו להמשיך להפעיל את התיאטרון שלו. מותה של המאהבת דרנקה היווה עבורו מהלומה קשה ששבת התקשה להתאושש ממנה. ההתאבדות של לינק, אחד משני המפיקים שלו הביאו אותו חזרה לניו-יורק, שם נורמן, המפיק השני, הזוכר לשבת חסר נעורים, אירח אותו וניסה להציל אותו מעצמו. שבת גמל לו על האירוח והצעת העזרה בכך שניסה לפתות את אשתו מישל והשתמש בתחתוני הבת דבי, כמזכרת מעוררת מבחינה מינית.

לאחר שגורש משם, שבת ערך ביקור פרידה בשכונת ילדותו. הוא פגש את פיש, בן דודו בן המאה, בביתו הוא מצא תיבה ובה מזכרות מאחיו ההרוג. יחד עם מטען סנטימנטלי זה הוא יצא למסע. הוא ביקש לקנות לעצמו חלקת קבר ליד הוריו ואחיו , אך מסתבר שבחלקה הרביעית טמונה קרובת משפחה: כך, גם במוות הוא נותר מחוץ למעגל האינטימי של המשפחה ונאלץ לבחור חלקת קבר המשקיפה על קברי המשפחה..... נסיעתו הביתה לאשתו הסתיימה אף היא במפח נפש. מסתבר שגם הנשים בחייו, אליו התייחס כאל מריונטות שנועדו להשביע את מאווייו, בנו חיים משל עצמן, שלו אין חלק בהן. כך בדרכו לקברה של המאהבת דרנקה, הוא מתכנן את התאבדותו.....הוא כבר הכין את הכתובת על המצבה:
"מוריס שבת
"מיקי"
אהובנו רודף הזונות, המפתה,
עושה מעשי סדום, מתעלל בנשים,
משחית המוסר, לוכד ברשתו את הנוער,
הורג אשתו
התאבד
1929-1994

על קברה של דרנקה, שרות הפך למעין מקדש אליו עולים לרגל מאהביה הרבים, הוא מגלה שגם אהובתו הפנתה לו עורף, בדיעבד.... האם יממש את כוונתו להתאבד?

מעבר לסיפור העלילה הנפתל והעסיסי, יש שיגידו הבוטה, רות עוסק במגוון של נושאים: הוא חושף את הצביעות והשקר שבחייהם "המושלמים" של המפיק נורמן ורעייתו מישל, לעומת הכנות הבוטה וההמונית של שבת. הוא בוחן את גבולות חופש האמנות (המשפט נגד שבת) והטענה כאילו שבת פגע בנפשם של ילדים תמימים שאולי נחשפו למעשיו.

באמצעות הצגת שבת כבובנאי המתייחס גם לנשים בחייו כאל מריונטות, הוא מציב את מגבלות יכולת ההשפעה של האדם על עיצוב חייו. כאמור, שבת נאלץ לוותר על מקצועו. נשותיו, כולל ניקי, שאינה מתפקדת אלא כשהיא על הבמה, ורוזאנה זונחות אותו. דרנקה, לעומת זאת, נכנעת למחלתה. שבת מגלה שתיאטרון החיים אינו נתון לשליטתו.

הנושא האחרון הוא נושא השכול וכיצד הוא רודף את הגיבור מילדותו ועד לשלבי חייו המאוחרים. החלק הזה היה החלק היחיד שעורר אצלי אמפתיה כלשהי כלפי הגיבור.

המגרעת העיקרית של ספר זה הוא הדיון הארכני והמייגע בסוגיות הקשורות למין. כמו גם הסלידה של שבת מיפנים.

על כריכת הספר מופיעה התמונה "מלח וזונה" של הצייר הגרמני אוטו דיקס (1891-1969). אישית אני מעדיף את ציוריו של גיאורג גרוץ שהשתייך לאותה אסכולה.
ממליץ מאד לקרוא את הסקירות המצוינות של רץ, סוריקטה וסימנטוב על ספר זה.

השורה התחתונה: ספר מעניין, אך לעיתים מייגע. מעורר מחשבות, לעיתים בוטה מאד. הדמויות מעוצבות בכשרון רב.

העלילה מתרחשת בסנקט פטרסבורג ובז'נבה, ברובע הידוע בכינויו "רוסיה הקטנה" בשל ריבוי המהגרים והפליטים מרוסיה שגדשו אותו באותן שנים. קונרד כתב את הספר ב-1920. העלילה עצמה מתרחשת ב-1911: מספר שנים לאחר נסיון ההפיכה הכושל ב-1905 ושנים לפני המהפיכה שהצליחה (1917). למרות שבעת שהספר נכתב לקונרד היתה גם החכמה בדיעבד, הסיפור כתוב באופן אמין מאד וקונרד הצליח להמנע מהשתרבבות החכמה שבדיעבד לסיפור. לעניין הזמנים שצוין לעיל יש חשיבות רבה. שכן הוא קשור למאורעות שטילטלו טלטלה עזה לא רק את ההסטוריה הרוסית, אלא גם את העולמית במשך מספר עשורים במהלך המאה ה-20. יתרה מכך, קונרד מעלה במבט ביקורתי את סוגית הנפש הרוסית וכיצד זו משפיעה על ההסטוריה רווית חילופי משטרים עריצים במדינה זו.

קונרד בחר להציג את הסיפור בהתבסס על שני מקורות עלילתיים: האחד, מתורגמן אנגלי קשיש יליד רוסיה, החי בז'נבה שם הוא פוגש חלק נכבד מהנפשות הפועלות והשני, יומן שהסטודנט ראזומוב כתב, כמי שכפאו שד. ראזומוב זה הוא אחד מהגיבורים הטרגיים בעלילה זו. היומן הזה מתגלגל לידיו של אותו מספר אנגלי. כפי שכותרת הספר יותר ממרמזת, מטרתו של המספר היא לבאר – יש שיגידו לתווך - עבור אנשי המערב את נפתולי הנפשות הרוסיות הפועלות על פי הגיון רוסי.

הספר מחולק למעשה לשני חלקים: הראשון מתרחש בסנקט פטרבורג. כל מבוקשו של הסטודנט ראזומוב, העומד בפני סיום לימודיו, הוא שחיבור הסיכום שלו יזכה באות "כוכב הכסף" וכך תפתח בפניו האפשרות להשתלב בשירות המדינה ולעלות בסולם הדרגות. ראזומוב שואף להביא לתיקון המערכת ברוח עקרונות הקדמה וההשכלה, אך הוא אינו מהפכן. הוא בודד, ללא משפחה, יש לו רק פטרון, הנסיך ק., ולכן רואה עצמו מחויב רק לאמא רוסיה.

תוכניות לחוד ומציאות לחוד: שעות לאחר ההתנקשות בשר בממשלת הצאר, ראזומוב מוצא את המתנקש, ויקטור האלדין, שרוע על המיטה בחדרו. הלה מבקש את עזרתו בביצוע תוכנית מילוט. הוא נענה ומחפש את העגלון זימיאנסקי רק בכדי להפטר מהאורח הלא-רצוי, אך הלה שיכור כלוט ואי אפשר לתקשר עימו. בצר לו, ראזומוב מחליט לפנות לאפשרות השניה: להסגיר את המתנקש לרשויות. בשלב זה משובצים חיבוטי הנפש של "הנשמה הרוסית הגדולה" שנועדו, ככל הנראה, לאפשר לסטודנט להמשיך בחייו. עם זאת, לאחר שעשה זאת, הוא מבין שמסלול חייו השתנה לעד: מצד אחד, כתוצאה מצירוף מקרים, המהפכנים, שאינם יודעים את האמת, כולה, חושבים שהוא משלהם. ומצד שני, ראזומוב מבין שעבור המשטרה החשאית הסגרת המתנקש אינה בבחינת תם ונשלם. בנסיבות אלה, הוא מחליט לצאת לג'נבה.

בג'נבה הוא נפגש עם גלריה שלמה של מהפכנים ובסופו של דבר גם עם אחותו של המתנקש, נטליה האלדין. קונרד הוסיף בחלק זה, דמויות שונות של מהפכנים, גברים ונשים כאחד, חלקם מבוססים על דמויות אמיתיות: כך דמותו של פטר איבנוביץ', מנהיג המהפכנים, מבוססת על דמותו של מיכאיל באקונין ודמותו של ניקיטה נקטור, מהאלימים שבמחנה, מבוססת על דמותו של יבנו אזב. המחנה הזה כולל גלריה שלמה של טיפוסים: חלקם אידיאליסטים, חלקם מדברים גבוהה-גבוהה וחלקם אלימים באופן קיצוני. המפגשים של ראזומוב עם נטליה מניעים את העלילה קדימה עד לסופה הדרמטי.

התרשמתי שקונרד היטיב לבנות סיפור מסגרת מרתק ואמין, אותו הוא מאכלס בגלריה שלמה של דמויות אמינות ומורכבות, כמו במציאות. הסלידה העמוקה של קונרד ממהפיכות עוברת כחוט השני לאורך העלילה. כבר הפתיח מקבע את המסגרת הרעיונית: "יומנו של מר ראזומוב בא לעולם בגלל מאורע אופייני מעצם טיבו לרוסיה המודרנית: רצח של מדינאי מן המעלה הראשונה – ואופייני אף ביתר תוקף לשחיתות המוסרית של חברה מדוכאה במקום שהמשאלות הנאצלות ביותר של האנושות, השאיפה לחירות, אהבת-מולדת נלהבת, רדיפת צדק, מידת החמלה, ואפילו נאמנות של נפשות פשוטות, זונות אחר התאוות של השנאה ושל הפחד, אותם רעֵים לבלי-הפרד של עריצות חסרת-מנוח".

וכך, גם במהלך שיחה בין המתורגמן האנגלי הקשיש לבין נטלי האלדין, הראשון פורס את משנתו הפסימית לגבי המהפיכות ברוסיה: "במהפיכה אמיתית – לא סתם חילופי-שושלת, או רפורמה של מוסדות – במהפיכה אמיתית לא האנשים הטובים ביותר עומדים בראש. מהפיכה אלימה נופלת תחילה לידיהם של קנאים צרי-מוח ושל צבועים עריצים. אחר-כך בא תורם של הכשלונות האינטלקטואליים בעלי-היומרות של התקופה. כאלה הם הראשים והמנהיגים....בעלי המצפון והצדק, בעלי לבבות נאצלים, אנושיים, ומסורים: הדואגים לזולתם, הנבונים, הללו יכולים להקים תנועה – אבל סופה להשמט מידיהם. לא הם יהיו מנהיגי המהפיכה. הם יהיו קורבנותיה: קורבנותיהם של שאט-הנפש, של ההתפכחות – לעיתים קרובות קורבנותיה של החרטה. תקוות שנכזבו עד כדי לעג, אידיאלים שנעשו לקריקטורה – זו ההגדרה של מהפיכה שהצליחה".

ואכן חלק מהדמויות של קונראד הן בממשל הצאר והן בקרב המהפכנים נוקטות אלימות קשה המעוררת סלידה עמוקה. לא מעט דמויות נשיות בעלות תפקידים משמעותיים, גם אם לא תמיד מרכזיים, מאכלסות את הסיפור. רובן מוצגות באור חיובי. כולן התברכו במתת החמלה, תכונה שקונראד הצר על שאינה קיימת בתהפוכות ברוסיה.

"לנגד עיניים מערביות" מזכיר בכמה מובנים את "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי: הן בעצם קיומו של חטא, שלו יש תוצאות בלתי-נמנעות והן באשר לחלק מהדמויות, הבולטות מביניהן הן רסקולינקוב ("החטא ועונשו") וראזומוב ("לנגד עיניים מערביות"), שניהם סטודנטים, מרקע דל, בעלי השקפות נאורות. שניהם התברכו במראה חיצוני נאה , אך יש משהו מטריד במבטן.

יחסו של קונרד כלפי דוסטוייבסקי היה מורכב מאד: מחד, העריך אותו כסופר, אך, מאידך, שטם אותו בשל מה שייצג בעיניו: את הלאומנות הרוסית. קונרד היה פולני שנולד במה שהיה רוסיה הצארית. אביו היה מהפכן פולני והמשפחה כולה שילמה ביוקר על כך בהגליות ובנדודים. קונרד התייתם משני הוריו בגיל צעיר ודודו מצד אימו היה לאפוטרופוס שלו. קונרד סבל לא אחת ממשברים נפשיים. על פי וויקיפדיה, אשתו ציינה כי מהלך כתיבת רומן זה קונרד סבל ממשבר: היא שמעה אותו מתווכח בלהט, בשפה הפולנית, עם הדמויות בספרו. ממליץ למי שמעוניין להעמיק בעניין יחסו של קונרד לדוסטוייבסקי לקרוא את המאמר שלהלן:
Smith David R. "Dostoevsky and Conrad", in: The Conradian Vol.15 No. 2 1991 PP 1-11

יש הטוענים שכתיבתו של קונראד לא שרדה את מבחן הזמן. מהמעט שקראתי מספריו, אני חולק על כך. אפשר שהסגנון "מיושן", הדעות שמרניות "ולא עדכניות", אף בעולם השמרני הנוכחי הזוכה לפריחה מחודשת, אבל המסרים שלו – הן של "בלב המאפליה" והן של "לנגד עניין מערביות" נראים לי כתקפים ורלבנטיים במיוחד.

ולסיכום, בהתייחסו לגלריה השונה של הדמויות ומיקומן בנסיבות המיוחדות לרוסיה , קונראד חתם (1920), באופן קודר, את ההקדמה שלו לרומן המרתק הזה: "הלקח המחריד ביותר....הוא שכל הבריות הללו אינן פריו של החריג כי אם של הכלל – של הנסיבות הנורמאליות למקומן, ולזמנן, ולגזען. האכזריות והטמטום של שלטון אוטוקראטי הדוחה כל חוק והמיוסד למעשה על אנארכיה מוסרית גמורה מעוררים תשובה לא פחות אווילית ואכזרית של מהפכנות אוטופית לגמרי המאמצת לה את החורבן כאמצעי ראשון בהישג-יד, על סמך האמונה המוזרה שלאחר הפלתו של מוסד חברתי אנושי צריכה לבוא תמורה יסודית בלבבות. הבריות הללו נבצר מהם לראות שאין בכוחם לחולל אלא חילופי שמות. המדכאים והמדוכאים כולם רוסים גם יחד; והעולם מגלה בפעם נוספת כי לא יהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו".

השורה התחתונה: סיפור מעניין, בנוי היטב ומרשים. לא קל לקריאה, אך שווה את המאמץ. ערך מוסף הוא ההקשר ל"חטא ועונשו" בפרט, ולדוסטוייבסקי בכלל. לא איבד מהרלבנטיות שלו.

הרומן של למפה "בקצה הלילה" פורסם שנה לאחר ההוצאה לאור של "מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין (1932). אצל סלין הלילה הוא למעשה מקביל לקץ החיים – "אלה הם החיים – חתיכת אור שנגמרת בתוך הלילה" (עמ' 385) – לציטוט הגעתי בזכות אחרית הדבר המרתקת של אילנה המרמן לספרו של סלין. אצל למפה, לעומת זאת, האווירה הלילית המכושפת "מאירה" באופן שונה את החיים. למפה, הצליח להכניס את האווירה הזו לרומן המיוחד והנפלא הזה. בעוד שבמרכז הרומן של סלין עומדת דמותו של בארדאמי, הוא נמשך על פני עשורים, מתרחש ב-3 יבשות ומלא בסוגיות פוליטיות, בספרו של למפה, אין דמות מרכזית, הוא מתרחש באיזור מסוים בברמן, במהלך חלק מלילה אחד והוא לא כולל אמירות פוליטיות.

"....באחד ממכתביו תיאר למפה את המבנה הכללי של הרומן (בקצה הלילה): "שעות מעטות, בערב, בין שמונה לשתים־עשרה בערך, באזור נמל... סצינות קטנות, קולנועיות, המתחברות זו אל זו, נשזרות זו בזו... הכל קל וזורם, קשור בקשר רופף, ציורי, לירי, בייחוד קשר של אווירה". כך מצטט אבנר שפירא את דר' יוהאן גינתר קניג, סופר ועיתונאי שחיבר ביוגרפיה על למפה. הסקירה המעמיקה והמקיפה הזו מופיעה בעיתון "הארץ".

גישה זו של למפה דומה בעיני לדרך בה מנטרים פעילות לילית של בעלי חיים חמקניים: הצבת מצלמות שתצלמנה כל תנועה המתרחשת בשעות הללו. כך עשה למפה ברומן זה. הזירה שלו היתה איזור הנמל בעיר ברמן. כל האירועים מתרחשים בשעות הערב (הסצינה הראשונה מתרחשת כבר ב-19:00 ולא כפי שהסופר כתב....) ומסתיימים עמוק בתוך הלילה. הדמויות מחוברות בקשרים עדינים. חלקן מכירות זה את זו וחלקן נותרות אנונימיות עבור דמויות אחרות וההקשר הוא הקלעותן לאותו מקום. אבל מקום זה אינו רק מקום פיזי, אלא כל מקום אליו נישאת המוזיקה הנפלאה שמגנן החלילן ברג. המוזיקה שלו נישאת דרך החלון הפתוח ומתפזרת בשכונה. גם באמצעותה למפה מבצע מעברים רכים בין הדמויות. רובן מופיעות שוב ושוב, ככל שמתקדם הלילה. המעברים הללו הם נכתבו באופן נפלא וזורם כמו המוזיקה המלווה את הסיפור.
מה שאין בספר זה הזה הוא ההקשר של זמן ומקום: הוא אמנם מתרחש בברמן, אך הוא יכול למעשה להתרחש בכל עיר נמל ובכל זמן (ובלבד שיהא זה במהלך הלילה...). הספר נכתב ב-1933 שנה סוערת, במיוחד בעיר ברמן. כעיר נמל, תושביה סבלו במיוחד מהמשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-30'. עלית הנאצים הוסיפה מימד משברי נוסף, במיוחד בעיר שהמפלגות הקומוניסטית הסוציאליסטית היו חזקות במיוחד. לכל אלה אין זכר בסיפור הזה. כשחשבתי על כך שהעדר זה של הקשר היה מפריע לי בכל ספר אחר, ולא מפריע לי כלל ועיקר כאן, הבנתי עד כמה הספר הזה הצליח לרתק אותי.

כפי שציינתי, דבר נוסף שאין בספר הוא גיבור מרכזי או עלילה מרכזית. יש מספר עלילות, רק חלקן משתלבות זו בזו. האחרות קשורות בהקשר של זמן ומקום, כמו החיים.

למפה הצליח ליצור אווירה מכושפת והמהפנטת. תיאורי הלילה והעיר באותה לילה אוצרים יופי מיוחד. דמויות מאופיינות באופן נפלא באמצעות רישומים מזהירים. הקשרים וההקשרים ביניהם בנויים באופן מושלם. כל ההיבטים המיוחסים לחיי הלילה כשרים יותר ופחות מיוצגים כאן ומשתלבים היטב בתמונה הכללית.

שם הספר לקוח משירו של ריינר מריה רילקה (1875-1926) "AM RANDE DER NACHT" (בקצה הלילה) שנכתב ב-1900:
חדרי ומרחב זה,
הערים מעל אדמה ממלמלת,
חד הם. אני מיתר,
מתוח מעל רוחב-תהודה
מרשרשת.

הדברים הם גופי כינורות,
מלאי חשכה רוטנת;
בתוככי נשים בוכיות חולמת,
בתוככי טינת שושלות שלמות,
הומה בשינה.
אני
ארעד כסופות:
אז כל הרוחש תחתי יחיה.
ואז כל הטועה בדברים,
ישאף אל האור.
אשר נופל מצלילי המרקד,
גלי הרקיע סביב לו,
דרך סדקים צרים עורגים, אל תוך
עתיקות תהום אינסופית.

התרשמתי שלמפה הצליח להעביר לא רק את השתקפויות הלילה אלא גם את הקולות השונים. כפי שהזכרתי קודם, גם ההיבט המוזיקלי המופיע בשיר מקבל תצוגה מעניינת בדמות המוזיקה הנפלאה של החלילן ברג, שמתמזגת בגווני הלילה.

הגורל של הספר הזה מאפיין את ביש-המזל שהיה בחלקו של למפה. רומן זה שלו, הכולל משיכה מינית בין אשה גרמניה לגבר שחור ומשיכה הומוסקסואלית, פורסם בגרמניה ערב עלית הנאצים לשלטון. אלה אסרו על הפצת הספר הזה....שירי שפירא בהקדמה המצוינת מציינת כי למפה כתב הקדשה על עותק מהספר שהעניק לידידתו:

"כשנולד בני נוכחתי: בריא ואיתן הוא,
ועתה, מקץ חודש, אינו איתנו. כמה השתוקק לאוויר החופשי,
אך לנשום לא הותר לו ברייך השלישי.
אולם לא נתייאש, נקווה ונמתין,
אולי עוד יחזור בתחית-המתים".

השורה התחתונה: ספר נפלא, שילוב מושלם של אווירה קסומה, דמויות מעניינות ואמינות ופיסות חיים המשתלבות זו בזו באופן מרשים.

הגעתי לספר הזה בזכות הסקירה המשובחת של בנצי גורן. תודה על ההמלצה.

מנגרלי מטפל במסגרת מינימליסטית בסוגיות כבדות-משקל. באואר, אמריך והמספר, שלושה חיילים גרמנים בפולין משתייכים ליחידה העוסקת בהוצאות להורג סיטוניות של יהודים המובאים למחנה. החיילים במחנה עושים את העבודה, אך היא גובה מהם מחיר נפשי, יש המתחלים, בעיקר כאשר מגיעים משלוחים גדולים (של יהודים). עבודות אחרות נחשבות לנסבלות יותר: הסקת התנורים או יציאה לציד יהודים ביערות. השלושה מנצלים את העדרות מפקדם הישיר וזוכים מהמפקד הבכיר יותר למעין צ'ופר לצוד יהודים ביערות, בקור הנורא של חורף פולני מושלג, במקום להשתתף בכיתות היורים. וכך, לאחר ש"צדו" יהודי הם מגלים בקתה בה ינסו לבשל לעצמם מרק משביע. מנגרלי מצרף אורח נוסף, פולני המתגלה כאנטישמי מובהק. כך החמישה שוהים במחסה זה. וכך מתקדמת הכנת המרק העשיר. אין תקשורת מילולית בין הגרמנים לפולני וליהודי. הגרמנים והפולני מתעבים זה את זה ואילו הפולני שוטם את היהודי. השנאה הזו לפולני, יחד עם הנוחות היחסית בבקתה המזוהמת וריחות המרק מביאים את אמריך, האיש שצד את היהודי, להזמין את השבוי להצטרף לשולחן, כדי להרגיז את הפולני ואולי גם כמחווה אנושית בתנאי נוחות יחסית.

מנגרלי, באמצעות המספר, מתאר את אימי החורף, בצורה נפלאה: המספר מציין שלמזלם לא נשבה רוח אילו היתה נושבת רוח אולי עדיף היה להשאר במחנה ולהשתתף בכיתת היורים ולחזור לאולם המגורים המחומם.....הרי בסופו של דבר בעיניהם זה עניין של שיקלול האפשרויות: איזו פחות גרועה....

הדילמה הגדולה יותר היא מה לעשות עם היהודי. האם כטוב ליבם בוודקה הפולנית ובמרק המשביע יחליטו לעשות מעשה טוב אחד כדי לישון טוב לילה אחד, כדברי אמריך, או עדיף לנצל את הבאת היהודי כדי לזכות בעוד יום שוטטות ביערות במקום להשתתף בכיתת היורים. לבאואר ולאמריך דעות שונות. להוותו, המספר נקרא להכריע.

מנגרלי מתגלה כאמן התמצות של אבדן צלם האנוש של החיילים המקבלים הוראות איומות באדישות. החיילים נקראים לצאת מאולם ההתעמלות המוסק והחמים, שם הם מתגוררים, ולצאת למגרש המסדרים הקפוא ו"..גראף, הסגן שלנו, אמר לנו שמגיע משלוח היום, אבל מאוחר יותר, כך שהעבודה מתוכננת למחר ושהפעם היא תוטל על המחלקה שלנו. ואני חשבתי וכולם חשבו: זהו? ואת זה לא יכולת להגיד לנו בפנים?"

מנגרלי מציג את החיילים הגרמנים כמי שמודעים לחומרת מעשיהם, אך אין די בכך מכדי להניאם מהמשך ההשתתפות בטבח. העולם האזרחי השפוי נראה רחוק – הוא מופיע לעיתים בחלומות או במחשבות – המציאות היא הווית השירות הצבאי ביער אי-שם בפולין הקפואה - מילוי פקודות אם אי-אפשר להשתמט ממילויין.....

הסופר הגרמני, תאודור האקר (1879-1945), שכנוצרי מאמין היה מתנגד פעיל למשטר הנאצי, אמר את הדברים הבאים תוך איזכור סגנוני של החטא הקדמון, ואפשר שהם תקפים כאן: "שואה עולמית יכולה להיות למיני תועלת. גם בשביל לספק אליבי מלפני אלוהים. 'איפה היית, אדם?' 'הייתי במלחמת העולם" (הציטוט מופיע בספרו של היינריך בל "איפה היית אדם?". כך הוא קושר את החטא הקדמון עם זוועות ההווה).

אך הסופר אינו עושה הנחות לגיבוריו. וכך חייל קרופ הציב דוגמא אחרת: "קרופ היה רגיש ונעלב בקלות. הוא לא היה איש רע. אבל היה בודד ועצבני מאד. בהוצאה להורג הראשונה הוא אמר: 'את זה אני לא הולך לעשות'. הוא יצא מקרחת היער שבה הכל התרחש, חזר אל המשאיות ואמר: 'תנו לי משהו אחר לעשות...מה שאתם רוצים, לא איכפת לי, אבל את זה אני לא עושה". עם זאת, התגובה הקולקטיבית היא של גינוי וזעם כלפיו ללא חריגים, הוא בהחלט מוצג כיוצא דופן בקולקטיב.

מנגרלי צירף לסיפור את הדמות הסטריאוטיפית של הפולני האנטישמי. הוא מהווה ניגוד לפעילות הרצחנית של הגרמנים הנעשית, רק בשל מילוי פקודות. איש משלושת החיילים הגרמנים אינו מוצג כשונא יהודים מובהק. המספר מציין עד כמה גילוי סממנים אנושיים ביהודים שמעיד על מעין קישוטים מיוחדים על הבגדים המעידים על תשומת לב אימהית הופך את הקורבנות למשהו אנושי יותר ולא לסתם פריטי משלוח ובכך ביצוע המשימה גורם לו לדכאון.

לא התרשמתי שמנגרלי מנסה לחבר כתב הגנה כלשהו על מבצעי ההוצאות להורג. הוא מציב אותם בקונטקסט נסיבתי מסוים, שמציג היבט של "הבנאליות של הרוע" בזעיר אנפין, אך במלוא הזוועה. זה מושג דווקא בתיאורים מינוריים רבי-עצמה של השרדות פיזית ונפשית בתנאים ובנסיבות איומים.

השורה התחתונה: ספר מעניין. כתוב נפלא. דמות משכנעות ולא סטריאוטיפיות (למעט הפולני). מעורר מחשבה.

.

לפני זמן מה יצאתי מהספריה ע''ש שכטר במודיעין לרחבת הכניסה ושם, על גבי מדפים, נחו ספרים ומעליהם שלט המזמין את הקוראים לקחת ספר ולא להחזיר. גם הספר הזה היה ביניהם וכמו כולם כל סממני השייכות לספריה נמחקו בטוש כחול. וכך, נתון לחסדי הגורל, המתין לסופו יחד עם אחיו המנודים. השם נראה לי מושך ומרתיע כאחד: מושך כי הוא יוצא דופן ומסקרן ומרתיע כי מה כבר יש להרהר אודות קילוף שעועית? אז מסתבר שהשם, אם להתייחס לעברית תקינה עד כמה שאני מכיר אותה, קצת מטעה. הכוונה היא להרהורים העולים במהלך קילוף השעועית.

ומה המיוחד כל-כך בקילוף השעועית? בראיון בשבועון Polityka צוטטה תגובת הסופר לשאלה אודות מקור השם: "הייתי אומר שקילוף שעועית טרד את מנוחתי במשך 30 שנה. כידוע לך, זו היתה צורה של פגישות שכנים כשאנשים קילפו את השעועית ובו-בזמן דיברו על כל הדברים תחת השמש. השיחות היו על אירועים עכשוויים ומזמנים עברו, חלומות, רוחות-רפאים, העולם הזה והבא, ניסיון אישי וקיבוצי, אנשים שיחקו את תפקיד הבחור החכם, התפלספו, במילים אחרות לא היו גבולות, המילים הובילו את האנשים לכל מיני כיוונים. כולם השתתפו, נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, אף ילדים. לפעמים אני חושב לעצמי שאפשר שהשעועית נזרעה בכמויות כה גדולות עבור מטרה זו במיוחד, משום שאינני זוכר שאכלנו כל-כך הרבה שעועית. וכאשר אני נזכר במנהג זה מתקופת ילדותי, התחלתי לחשוב כיצד לתרגם את המבנה המילולי של המנהג הזה אל מבנה של כתיבת ספר". (פוליטיקה 17/18 29.4-6.5.2006).

ואכן הסיפור סובב סביב המחשבות העולות במהלך קילוף שעועית. המספר, הדמות המרכזית בספר זה, תואמת פחות או יותר את גילו של הסופר עצמו. הוא והאורח, שאינם מוצגים בשמותיהם, יושבים בביתו של המספר וקולפים שעועית. כבר בהתחלה המספר משתף את אורחו במידע אודות מנהג ישן זה בכפר והשיחות שהיו מתקיימות סביבו: "סבא היה מסתמך בדרך כלל על המלחמה, כי בכל עניין אהב להסתמך על המלחמה. פעם סיפר שלפני המון-המון זמן, וזה סיפור שעוד סבא שלו היה מספר, היתה מלחמה ואילו הם קילפו שעועית. פתאום מהלומות בדלת: 'לפתוח!' חיילים. פנים זועפות, עיניים מלאות דם, עמדו לשחוט את כולם. אבל כשראו שהם מקלפים שעועית, הניחו את הרובים בצד, הסירו את החרבות, ביקשו שרפרפים, התישבו והתחילו לקלף איתם"....אז אם המנהג הזה כולל גם צ'יזבט נפלא, נראה שהמסורת הזו ראויה להזכר.

הספר בנוי בצורת מונולוג. הדובר אדם מבוגר, המתגורר במקום – מעין איזור נופש לצד אגם מלאכותי, שהיה פעם נחל בשם רוטקה. למעט שם הנהר, שלא הצלחתי לאתרו ושם גבעה (ויניצה) לא מוזכרים שמות לא של כפרים ולא של ערים. לא רק נהר היה שם, אלא גם כפר שכל הנותר ממנו הם קברים הפזורים ביער העבות המקיף את בתי הנופש. המספר משמש כשומר בשכר על הנכסים במקום, אך הוא דואג לאחזקתם ומנסה לקבוע את כללי ההתנהלות במקום. בזמנו הפנוי הוא מתמסר לצביעת השלטים על הקברים הפזורים ביער. הדובר, שכאמור אינו מזוהה בשמו (רק אחיותיו ודודו מוזכרים בשמם, בני משפחת פסלים כפרית שמתו, וכן השכן רוברט שהניע אותו להגיע למקום), חושף אט-אט את הקשר שלו למקום. הקורא אינו נחשף למבקר המסתורי, שלדבריו הגיע אל המספר כדי לקנות ממנו שעועית (והמספר תוהה האם זו אכן הסיבה). במהלך השעות שהם מבלים יחדיו בקילוף השעועית האורח מגיב למקצת מדבריו של המספר, אך תגובתו מוגשת לקורא רק באמצעות התייחסותו של המארח לדברי האורח וכך אנו נותרים עם דובר אחד. המונולוגים הולכים קדימה ואחורה בזמן והם בנויים משני רבדים: האחד, סיפורי חיים והשני תובנות הגותיות של המספר אודות החיים על סמך ניסיון החיים שלו.

דוגמה טובה לכך היא התייחסותו לתלונות הנופשים על כך שהוא מגביל את החופש שלהם בתקנות שלו. "מגביל את החופש שלהם כאילו שמישהו יודע מה זה אומר. או שבאים אלי אם כל מיני טענות, מענות, ואני חייב לשמוע אותם. כמובן גם מלשינים. איך אפשר בלי הלשנות עם כל כך הרבה בתים, כל כך הרבה אנשים. לפעמים אני מרגיש כמו כומר מוודה. רק שאת הכמרים מלמדים איך לשכוח, מוחלים ושוכחים. אבל אני לא מוחל ולא יודע לשכוח, אז מי פה למי מגביל את החופש, תגיד בעצמך. חופש במילה עצמה כבר מסתתרת סתירה. כמו שבאשליה הנפלאה ביותר לוחש גרעין של יאוש. כי אם מבינים זאת כחופש מכל האילוצים, אז גם מעצמך. הרי האדם הוא האילוץ המציק ביותר לעצמו. לא אחת בלתי נסבל. ובאמת יש כאלה שלא מסוגלים לסבול את עצמם. למשל הדוד יאן,....האם תלה עצמו משום שהיה חופשי או משום שלא הצליח לשחרר את עצמו מעצמו בדרך אחרת?...אדם חופשי הוא בלתי צפוי. לא רק לאחרים, קודם כל לעצמו".

כך עובר המספר על חייו כילד לפני המלחמה, במהלכה ואחרי המלחמה. הסיפורים אינם כרונולוגיים אלא בנויים על קשרים אסוציאטיביים. הן משקפות את ניסיון החיים של המספר ונעדרות הקשרים פוליטיים מובהקים. החיילים הנאצים ששרפו את הכפרים מוזכרים כחיילים. הפרטיזנים לא כלוחמי חופש, אלא ככאלה הנלחמים באותם חיילים ומסתייעים בכפריים לצרכיהם כאילו מדובר בעוד מלחמה במסגרת הסטוריה רווית מלחמות. ההתייחסות לעולם החדש מתוארת מזווית חיי-היומיום של האנשים ולא בהקשר האידיאולוגי-פוליטי. ההתייחסות היחידה לזוועות במחנות הריכוז היא שלאחת הנשים בחיי המספר היה מקועקע מספר על האמה, שמתגלה באקראי, ותיאור העצב העמוק שבעיניה שממחיש את הכל. בעיני, דווקא בהתייחסויות מינוריות אלה טמונה עוצמתו הגדולה של הסיפור: אותם סיפורים אנושיים אישיים מאירים בעוצמה רבה את המתרחש בעולם.

דוגמה רבת-עוצמה לכך היא המעבר מחיים שאננים לאימי המלחמה. הוא מתאר באופן נפלא הכנות לארוחת ערב משפחתית. לקראתה הוא מתבקש לרדת למחסן להביא עוד תפוחי אדמה "שלא יחסר". והשאר הסטוריה....כך גם המעבר לחיים כילד עם הפרטיזנים, יחד עם האחות הרחמניה שדאגה לו. גם מפגשים מאוחרים כגון זה עם אדם שאביו היה חייל (גרמני כך מסתבר אם כי זה לא מצוין) וכיצד הסיפור של הזר על אביו משתלב בסיפורו של המספר. האם הוא קשור ישירות או רק משליך על זוועות המלחמה בכלל ונסיון חייו של המספר? גם המעבר לחיים אחר המלחמה מתואר באופן כמעט אגבי: למספר נודע שהמלחמה הסתיימה ותו לא.

כל חלק תורם להארה של הווית החיים של המספר והתקופה. המפגש שלו עם הכובען בעיר הגדולה מאיר את הגעגועים למעין "העולם של אתמול" מול ההווה האפרורי: זה מוצא ביטוי ויזואלי במגבעות בצבע אפור מלוכלך המוצגות בחלון הראווה. בצד התרומה שלו לסיפור הוא כתוב באריכות רבה מדי, לטעמי.

בכתבה של Marek radziwon בעיתון Wyborcza (6.10.2007) מוזכר כי הסופר, המשתייך לדור המבוגר של סופרים פולנים, פרסם 5 ספרים בלבד. הרעיון לספר זה נבט אצלו 40 שנה קודם. תהליך הכתיבה ארך 10 שנים והגרסה הסופית קצרה ב-100 עמודים מהגרסה המקורית.

זהו ספרו החמישי של וייסלאב מישליבסקי (נולד ב-1932). הוא זכה בפרס Nagroda Literacka הפולני על ספרו זה ב-2007. רק הוא ואולגה טוקרצ'וק זכו פעמיים בפרס יוקרתי זה. ועוד מליצי יושר. ספר זה זכה (2013) בפרס הספר הטוב ביותר (מתוך רשימה של 24 ספרים) שתורגם אי-פעם(!) מפולנית לליטאית. אפשר שהדבר נובע מההסטוריה ומקרבה גיאוגרפית ואולי שני העמים חולקים מסורת של של קילוף שעועית בצוותא...

הספר הזה מצטרף לשני ספרים מעולים של סופרים פולנים שקראתי לאחרונה ידרובסקי ולץ. גם הוא היה בבחינת חווית קריאה נפלאה.

השורה התחתונה: ספר נפלא בזכות שילוב לא-לינארי ומאלף של נסיון חיים בתקופה מרתקת, הכתוב בסגנון מאופק עם תובנות על משמעות החיים. לא כל מחשבה שווה זהב, אבל בסך הכל ספר מרשים, מרתק ומיוחד.