אחת הסצנות שלעולם לא תמחה מזכרוני, מבוימת ככל שתהיה, היא הסצנה בסרט "הפסנתרן" שהחיילים הנאצים משליכים גבר בכיסא גלגלים מהבניין, לאחר שזה לא נענה לבקשה האבסורדית שלהם לעמוד על רגליו.
אותם חיילים נאצים הם גיבורי ספר צנום זה. ספר שנושאו סיקרן אותי מחד גיסא, אך מאידך בלבל. מהי הפואנטה בספר שכזה? לעורר רחמים בלב הקורא על מכונת הנאציזם האכזרית? להפגין בפנינו צדדים שונים שלה? שטרם נבחנו לעומק?
להציגה

בקתת עץ קטנה ומושלגת. גג גמלון עם רעפים. עליית גג. במטבח שולחן, כיסאות וספסלים מעץ. אש מבוערת בתנור. מרק חם מתבשל לאיטו בסיר וממלא את הבקתה בניחוחות מגרים. מעילים, צעיפים וכפפות רטובים תלויים לייבוש בסמוך לאש. עשן סיגריה מיתמר אל על מפעם לפעם. פיסות עץ מושלכות לתנור כדי שהאש לא תדעך. נטיפי קרח נמסים לאיטם מהחום. כף עץ מגולפת בעבודת יד. קעריות מרק קטנות. חמישה אנשים וכלב אחד.


איזו תמונה.

זהו ספרו הראשון של <mark>הובר מנגרלי</mark> היוצא לאור בעברית.

הספר מגולל בגוף ראשון מפיו של אחד משלושת חיילי המילואים, המשרתים במלחמת העולם השנייה במחנה בפולין.

חבריו של הכותב: באואר ואמריך.

באותו יום קריר וקפוא, נקראו הכותב וחבריו יחד עם כל המחלקה, להתכנס מחוץ לחדרים ולהישמע להנחיותיו של סגן גראף...

הטענות לא איחרו לבוא ובינם לבין עצמם קיטרו... "למה היה סגן גראף חייב לכנס אותנו בחוץ? הוא עצמו

"ארוחה בחורף" הוא רומן קטן, חודר ושקט, המספר על אירוע אחד מצומצם כדי לגעת בשאלות גדולות יותר: אנושיות, מוסר, פחד והבחירה בין חיים ומוות.

כך אפשר להגדיר בקצרה את ארוחה בחורף, ספר שלכאורה אינו גדול, עלילתו מינימליסטית, דמויותיו מעטות, אך הכוח שלו טמון בדיוק בפשטות הזו, בשתיקות ובמבט המצומצם הזה שמאפשר לראות את האימה דרך רגע אחד קטן של חסד.

בפולין הקפואה של מלחמת העולם השנייה נשלחים שלושה חיילים ג

הגעתי לספר הזה בזכות הסקירה המשובחת של בנצי גורן. תודה על ההמלצה.

<mark>מנגרלי</mark> מטפל במסגרת מינימליסטית בסוגיות כבדות-משקל. באואר, אמריך והמספר, שלושה חיילים גרמנים בפולין משתייכים ליחידה העוסקת בהוצאות להורג סיטוניות של יהודים המובאים למחנה. החיילים במחנה עושים את העבודה, אך היא גובה מהם מחיר נפשי, יש המתחלים, בעיקר כאשר מגיעים משלוחים גדולים (של יהודים). עבודות אחרות נחשבות לנסבלות יותר: הסקת התנורי

#
שלושה חיילי מילואים גרמנים כבני ארבעים בפולין של חורף עם קור בלתי נתפס, עושים מה שחיילים עושים תמיד: מנסים לשרוד את ההווייה הצבאית האינסופית, שאינה כולה – אף לא רובה – מלחמות ואקשן, אלא יומיום מייסר, משעמם, מלא משימות חסרות ערך וחסרות שחר. הם נמצאים בעיצומה של משימת ציד: זה התחליף שהעדיפו על השתתפות במשימה של ירי על "משלוח" – אנשים שנתפסו ומובאים למקום כדי שירצחו אותם ביריות.

אולי אנשים צעי

ספרון מוזר קצת. מסתבר שגם לחיילים גרמניים במלחמת העולם השנייה היו חיים קטנים. גם הם העדיפו לברוח ממשימות שלא מצאו בעיניהם, כמו למשל לרצוח יהודים. אבל הם צייתנים ועושים מה שהמפקד אומר להם. ואז הם נקלעים לאירוע קטן שמשותף להמון חיילים בכל הצבאות בעולם - התעסקות באוכל. ועל הדרך הם צריכים לחסל פולני ולחסל יהודי. ספר מוזר, מיוחד ואולי אפילו קצת מעניין (בייחוד שהוא נכתב על ידי צרפתי

מה אני עושה איתו, עם הסיפור הזה, עם זיכרון קריאתו והיותו, מה אני עושה?
עם הסיפור הטוב הזה ועם הקונפליקט הפנימי שלא יודע איך להגיב. שרגיל לקרוא וללמוד ולהכיר את הזוועות מן הצד השני.
עם הסיפור הקצר הזה (126 עמ') שמתאר יום אחד שהחל לפנות בוקר ועד ליל, יום אחד של אמריך, באואר והמספר (חסר השם) - שלושתם נמצאים בשירות מילואים בצבא הרייך, משרתים בגוף המבצע, בכיתת היורים.
מזעזע ומצמרר.
מה אני עושה עם ה

שלושה חיילי מילואים בני ארבעים בערך, אחד מהם הוא אבא לנער מתבגר ושני האחרים רווקים, משרתים בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. הם לא בחזית, לא כובשים שטחים אלא מטהרים אותם. במילים אחרות, הם אלה שאמורים להוציא להורג יהודים בבורות הירי. והם גם עושים זאת, אבל מעדיפים שלא. אז הם מבקשים מהמפקד שלהם רשות ללכת לחפש יהודים שמסתתרים במקום לירות במשלוחי היהודים שהגיעו. הספר מתאר את מסעם באותו יום - ההליכה בשלג