בעיני, יש משהו שובה-לב בסיסמאות קליטות, ואם אפשר - הבנויות כחרוזים: לדוגמה, ראש הממשלה נתניהו עם ה"נכֵּה את אויבינו; נבנה את ארצנו" (ואולי בסדר הפוך); אצל פיליפ רות, יהודי פרוגרסיבי "גלותי" מניו-יורק, המוטו שונה, אך המבנה דומה: כך, בספרו של רות "מה מעיק על פורטנוי". כשהוא על ספת הפסיכולוג, מספר פורטנוי את סיפור חייו, שמתרכז סביב המוטו "להביא את האִיד ליִיד ואת האוֹי לגוי". הזרז לאותו טיפול הוא, לא פחות ולא יותר, חזרתו מביקור ספונטני, אך מכונן, בארץ הקודש.
מיקי שבת, גיבורו של רות בספר "התיאטרון של מיקי שבת" מקיים מורשת זו לכל דקדוקיה. לזכותו יאמר שהוא לא מפלה שיקסעס כשהדברים אמורים בסיפוק תאוותו המינית, הוא לא נזקק ל"ביקור מכונן בארץ הקודש". את מסעו המיני הוא מתחיל עם התגייסותו לצי הסוחר בגיל 17 עת הוא מתגלגל מבורדל לבורדל במכסיקו ובדרום אמריקה. כעת בגיל 64, כשברקע חששו מפני הדעיכה הבלתי נמנעת של היצר המיני, רות מגולל את סיפור חייו של אותו מיקי שבת. הגיבור ממוקם בין אותו פורטנוי בשיא אונו לבין נתן צוקרמן, המבוגר מעט יותר משבת, גיבור ספריו המאוחרים של רות, הסובל מאין-אונות.
אי-אפשר לומר על רות שספריו אינם כוללים עיסוק ניכר במין. מכל הספרים מפרי עטו שקראתי ספר זה עולה על כל קודמיו בהיבט זה, הן באינטנסיביות שבעיסוק במין בחברה על כל היבטיו והן ככח המניע הכמעט יחיד של הגיבור, אך לאורך כל הסיפור נושא נוסף נשזר בעלילה ומגיע לידי שיא לקראת הסוף: זהו נושא השכול והמוות – הפיזי והרוחני: מעין הצד השני של תאוות החיים והמין.
רות מצטיין בבנית הדמויות שלו. הן אמינות, מלאות חיות ומשכנעות. כך במיוחד לגבי גיבור סיפור זה, מיקי שבת. הוא נרקיסיסט, אגוצנטרי, חד-לשון וחסר-עכבות. מראהו החיצוני דוחה למדי. הקורא מתוודע לשבת כשהוא מבוגר ובראיה לאחור הסופר בונה את קורות חייו של שבת באופן מרשים ביותר. עם זאת, רות הצליח, לפחות בי כקורא, לעורר גם חמלה כלפיו, בעיקר בשל סיפור חייו.
שבת גדל במשפחת מהגרים יהודית טיפוסית ממזרח אירופה. האח הגדול מורטי, הבן הבכור המועדף על אימו שהוא גם אחיו האהוב, נהרג כשמטוסו הופל מעל הפיליפינים במלחמת העולם השניה. כשאחיו מת שבת איבד לא רק אח אלא גם את אימו שחדלה לתפקד. האם זה מה שהניע אותו להצטרף לצי הסוחר ולבחור בחיים מלאי טלטלות וריגושים? אולי.
עם חזרתו שבת הפעיל תיאטרון בובות ברחוב וגם הופך למרצה לתיאטרון בקולג'. הוא נשא לאישה את ניקי השחקנית, אך זו ברחה ונעלמה לאחר שבגד בה עם רוזאנה, מי שתהפןך לאשתו השניה שגם אותה קירנן עם מאהבת קבועה בשם דרנקה ושלל מאהבות נוספות. אך לא לעולם חוסן, והמכות ניחתות על שבת אחת-אחת. הצגות תאטרון הרחוב שלו, המשולבות בהיבט אינטראקטיבי – נגיעה באיברים מוצנעים של הצופות, גרמו להגשת תביעה נגדו. מתפקידו בקולג' הוא פוטר בעקבות חשיפת הקלטת שיחה ארוטית עם תלמידה (רות מביא את התמלול המלא...). ההדחה מקוממת את שבת כי בראייתו כפי שאין לצפות מסטודנט ללמוד פיזיקה ללא סיוע מורה, כך הדבר לגבי מין בין מורה מנוסה כמוהו לבין סטודנטית בגירה. אצבעותיו מוכות השיגרון מנעו ממנו להמשיך להפעיל את התיאטרון שלו. מותה של המאהבת דרנקה היווה עבורו מהלומה קשה ששבת התקשה להתאושש ממנה. ההתאבדות של לינק, אחד משני המפיקים שלו הביאו אותו חזרה לניו-יורק, שם נורמן, המפיק השני, הזוכר לשבת חסר נעורים, אירח אותו וניסה להציל אותו מעצמו. שבת גמל לו על האירוח והצעת העזרה בכך שניסה לפתות את אשתו מישל והשתמש בתחתוני הבת דבי, כמזכרת מעוררת מבחינה מינית.
לאחר שגורש משם, שבת ערך ביקור פרידה בשכונת ילדותו. הוא פגש את פיש, בן דודו בן המאה, בביתו הוא מצא תיבה ובה מזכרות מאחיו ההרוג. יחד עם מטען סנטימנטלי זה הוא יצא למסע. הוא ביקש לקנות לעצמו חלקת קבר ליד הוריו ואחיו , אך מסתבר שבחלקה הרביעית טמונה קרובת משפחה: כך, גם במוות הוא נותר מחוץ למעגל האינטימי של המשפחה ונאלץ לבחור חלקת קבר המשקיפה על קברי המשפחה..... נסיעתו הביתה לאשתו הסתיימה אף היא במפח נפש. מסתבר שגם הנשים בחייו, אליו התייחס כאל מריונטות שנועדו להשביע את מאווייו, בנו חיים משל עצמן, שלו אין חלק בהן. כך בדרכו לקברה של המאהבת דרנקה, הוא מתכנן את התאבדותו.....הוא כבר הכין את הכתובת על המצבה:
"מוריס שבת
"מיקי"
אהובנו רודף הזונות, המפתה,
עושה מעשי סדום, מתעלל בנשים,
משחית המוסר, לוכד ברשתו את הנוער,
הורג אשתו
התאבד
1929-1994
על קברה של דרנקה, שרות הפך למעין מקדש אליו עולים לרגל מאהביה הרבים, הוא מגלה שגם אהובתו הפנתה לו עורף, בדיעבד.... האם יממש את כוונתו להתאבד?
מעבר לסיפור העלילה הנפתל והעסיסי, יש שיגידו הבוטה, רות עוסק במגוון של נושאים: הוא חושף את הצביעות והשקר שבחייהם "המושלמים" של המפיק נורמן ורעייתו מישל, לעומת הכנות הבוטה וההמונית של שבת. הוא בוחן את גבולות חופש האמנות (המשפט נגד שבת) והטענה כאילו שבת פגע בנפשם של ילדים תמימים שאולי נחשפו למעשיו.
באמצעות הצגת שבת כבובנאי המתייחס גם לנשים בחייו כאל מריונטות, הוא מציב את מגבלות יכולת ההשפעה של האדם על עיצוב חייו. כאמור, שבת נאלץ לוותר על מקצועו. נשותיו, כולל ניקי, שאינה מתפקדת אלא כשהיא על הבמה, ורוזאנה זונחות אותו. דרנקה, לעומת זאת, נכנעת למחלתה. שבת מגלה שתיאטרון החיים אינו נתון לשליטתו.
הנושא האחרון הוא נושא השכול וכיצד הוא רודף את הגיבור מילדותו ועד לשלבי חייו המאוחרים. החלק הזה היה החלק היחיד שעורר אצלי אמפתיה כלשהי כלפי הגיבור.
המגרעת העיקרית של ספר זה הוא הדיון הארכני והמייגע בסוגיות הקשורות למין. כמו גם הסלידה של שבת מיפנים.
על כריכת הספר מופיעה התמונה "מלח וזונה" של הצייר הגרמני אוטו דיקס (1891-1969). אישית אני מעדיף את ציוריו של גיאורג גרוץ שהשתייך לאותה אסכולה.
ממליץ מאד לקרוא את הסקירות המצוינות של רץ, סוריקטה וסימנטוב על ספר זה.
השורה התחתונה: ספר מעניין, אך לעיתים מייגע. מעורר מחשבות, לעיתים בוטה מאד. הדמויות מעוצבות בכשרון רב.
