#
הספר הזה בלבל אותי כהוגן. כמעט עד סופו חשבתי שהוא מנסה להגיד לי משהו. לקראת הסוף הבנתי שהוא מדבר בכלל על משהו אחר לגמרי.
זה סיפור התבגרות של נער, תלמיד פנימייה יוקרתית בשנות ה – 60 בארצות הברית. הנער אינו ממשפחה בעלת ממון או מעמד גבוה, וער מאד לחוסרים שלו. הוא לומד במקום בזכות מילגה, עובדה שאינו מפרסם. הפנימייה הזו היא העתק של פנימיות דומות עליהן קראנו בספרים (בעיקר ספרים אנגליים). בנים בלבד. הערכה יתירה ללימודים קלאסיים – במקרה הזה לספרות – ויוקרה לסופרים. (התלמידים, אגב, לומדים גם לימודי ליבה כמו מתימטיקה, ומדעים, אלא שהמצטיינים בזה אינם זוכים במעמד מיוחד)
ובכן באותה פנימייה מקובל שמפעם לפעם מגיע סופר נחשב לביקור. לקראת הביקור מתקיימת תחרות סיפורים והסופר בוחר את הסיפור הזוכה. מי שכתב את הסיפור מתכבד בפגישה אישית עם הסופר (טיפים והכל) תמונתו מונצחת והסיפור שלו מודפס בעיתון בית הספר. יש קטע מרתק של הגעתה של איין ראנד לביקור, כשהגיבור בן ה-17 נכבש כליל בסיפרה "כמעיין המתגבר", חי את חייו וחלומו של רוארק. ואז מגיעה הסופרת לביקור בפנימייה. מבחינה חיצונית היא אינה מרשימה כמו דמויותיה, אבוי. אבל כשהיא פותחת את הפה – היא שבוייה בדימוי המופלא שלה. מסרבת לקבל חולשה (או מחלה, או פציעה) בָּזה באופן ניכר לעיין לסופרים נחשבים אחרים, שכתבו על חולשות אנוש. היא גמלה את הגיבור מהתמכרותו לספרה ורעיונותיה תוך אותו יום. האמת – לי לקח יותר זמן להיגמל מהרעיונות שהיא העלתה ושמעתי שיש אנשים שטרם נגמלו.
"אסכולה ישנה" הוא התרגום הנכון לשמו המקורי של הספר "OLD SCHOOL ". אבל הוא אינו משדר את אותו דבר. שמו המקורי של הספר הוא המסר המוצפן של הספר, זה שאותו כמעט פיספסתי בגלל כתיבתו הרגועה של וולף שנראתה לי בטעות כחפה מדרמה וטוויסטים. בסוף הספר מהרהרת אחת הדמויות באיוולת שבקנאות לטוהר "...קנאות ששורשיה נטועים עמוק בחטא הגאווה ופריחתה בפסילת זולתך ו(פסילת)עצמך..." וולף סיכם פה את לב הספר באופן תמציתי ומשכנע.
עוד ספר שהגיע אלי בזכות הביקורת של סימנטוב ואני מודה לו עליו מקרב לב.


















