![העולם של אתמול [מהדורת 2012]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers101/1015541.jpg)
הספר נכתב על ידי אדם מובס ודווקא על רקע זה נחשפות מעלותיו של ספר זה, אך גם מגרעותיו. אתחיל במעלותיו.
צווייג מפליא לתאר את "העולם של אתמול" – אירופה השבעה - כאילו היה צעיר נלהב. הוא עושה זאת בחן, בכישרון תיאורי ובאמצעות אבחנות חדות באשר לאופיה של החברה. צווייג מודע למקומו של היהודי המצליח בחברה הוינאית הקוסמופוליטית, כפי שהיטיב לזקק זאת באנקדוטה אחת: אביו, איש עסקים מצליח, לעולם לא יכנס למלון זאכר היוקרתי כדי להנות מקפה ועוגה, לא כי הוא לא יכול להרשות לעצמו את המחירים, אלא משום שיש להשאיר את המקום באופן בלעדי לאצולה האוסטרית... סטפן צווייג אינו מתנשא, אך גם לא מתנצל על שנולד עם כפית של הזהב בפה. זה לא דבר של מה בכך עבור ילד שבגיל 12 זכה לטפיחה על השכם מברהמס, המלחין הדגול, ובגיל 19 זכה שהרצל (שלנו) יפרסם את אחד מסיפוריו בעיתון נחשב.
גולת הכותרת, בעיני, של ספר זה היא הרעיונות המתקדמים שלו כמו גם האבחנות שלו אודות הסכנה שבלאומנות הצרה. האזהרות החריפות שלו מפני האסון הממשמש ובא (מלחמת העולם הראשונה) הן מבריקות בראיית הנולד וגם ראויות להערכה מבחינה מוסרית (פציפיזם). האבחנה שהוא עושה בין הלאומיות של הקיסרות האוסטרית, המבוססת על רב-לאומיות, לעומת הלאומיות הצרה של גרמניה מרתקת מאד. רעיון מעניין נוסף הוא הטיפול שלו ברעיונות השמרנות האוסטרית של תקופת ילדותו ונערותו לעומת הקידמה והשחרור של הדור הצעיר בשנים שלפני מלה''ע הראשונה. הוא רואה את היתרונות והחסרונות/סכנות שבפריצת מסגרות שמרניות. מחד, הוא מייחס למדע ולעקרונות הליברלים של שחרור (כולל שחרור האישה) ערך רב בהיותו ערובה לעולם טוב יותר, אך מאידך, הוא חושש שפריצת כל גבול אינה מבטיחה רק טוב: הן בתחומי האומנויות (סכנה של זילות האמנות) והן בתחום הפוליטי, את הזהירות/תבוניות (PRUDENCE) – לעיתים זהירות יתר ומקובעות - של העבר מחליפים לעיתים רעיונות פרועים וקיצוניים בתחום הפוליטי (היטלר, מוסוליני, פרנקו וסטאלין). גם הניתוח הכאוב שלו אודות נקודת השבירה של האינטלקטואל מרתק. הקטעים המתייחסים לשינויים במעמד האישה ובכלל זה למיניות שלה מרתקים וכתובים בכשרון רב.
הספר הזה אינו נקי מפגמים. צווייג משתבח במאמציו לקצץ כל פסקה שאינה תורמת ליצירה, אבל נראה שלא הקפיד בכך בכתיבת ספר זה. כ-140 עמודים מוקדשים לאותו "עולם של אתמול" . החלק הזה הופך למייגע למדי ולא היתה מזיקה לו דיאטה רצינית. פגם נוסף הוא שהספר כולל פרקים על מסעותיו מחוץ לאירופה ואלה דלים ולא מחכימים בהשוואה לפרקים על אירופה. הביקור בתת-היבשת ההודית מוקדש בחלקו הניכר לשיחה עם גרמני שהשפיע על היטלר. ברזיל מעניינת כמקום חלופי לתרבות האירופית. גם הביקורים בארצות הברית, באנגליה וברית המועצות דלים ולא משכנעים.
הואיל והספר עוסק גם באידיאות פוליטיות ובמאבקים אידיאולוגיים, לא יכולתי להתעלם מהאכזבה מצווייג כאזרח. הוא היה מוכן לנסח עצומות עם אמנים ברחבי העולם (קרי אירופה) נגד הלאומנות הומיליטריזם, ואף ניסה לדבר על ליבו של מוסוליני בנוגע לרופא איטלקי שנרדף על ידי משטר מוסיליני, אבל, על פי עדותו, לא טרח להצביע בבחירות המכריעות באוסטריה. הוא סלד מהיטלר, אבל המשיך לעבוד עם ריכרד שטראוס על אחת מיצירותיו. שטראוס אמנם הצליח להעלות את היצירה ולתת קרדיט לצווייג לפני שביצועה הופסק על ידי הנאצים. צווייג מתייחס לשת''פ זה כאל ניסיון מעניין לראות עד כמה שת''פ זה ירגיז את הצמרת הנאצית. לא עלה בדעתו החרים את גרמניה הנאצית (כפי שעשה טוסקניני שהתפטר מניהול פסטיבל ביירוית).
צווייג מדבר גבוהה על תהליך שחרור האישה והמיניות שלה. על כך הוא ראוי להערכה, אבל בספרו מוזכרת אחת מנשותיו (בלי שם) רק בהערת אגב – הצטרפותה לנסיעתו לאיטליה. אז אולי זה המקום להזכיר שלאשתו הראשונה קראו פדריקה מריה בורגר ולאשתו השניה – לוטה אלטמן.
השורה התחתונה: ציפיתי ליותר. התלבטתי בין דירוג של שלושה לארבעה כוכבים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
