• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בית הפגודה

בית הפגודה

מאת דניאל שנער

הביקורת של חני

תמונה של חני
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
בית הפגודה

בית הפגודה

מאת דניאל שנער

הביקורת של חני

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של חני
הוצאה לאור:משכל (ידיעות ספרים)
שנת הוצאה:2021
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/6
ביקורות על בית הפגודה
הבאה
אלון דה אלפרט
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 4 שנים

“**** מצד אחד, זה אחלה ספר. יש בו אולי את כל המרכיבים שינעמו לחיך הקורא הישראלי הממוצע - מתח”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שנתיים•3 דקות קריאה

בדרך לשערי צדק הילדים השתטו, צחוק ומוזיקה וחיים. דיברו על דה ועל הא, ועל ההיא וההוא, והגיוס הקרוב והחבר...כשהגענו והתחבקנו, בר סיפרה לנו איך ניצלה מהמיגונית אחרי ששהתה שם שבע שעות כשהמחבלים כל חצי שעה זורקים רימון ויורים. היא נפרדה מההורים בהודעה שהיא אוהבת אותם וזרקה את הפלאפון כדי שתתעסק רק בהישרדות שלה ובאותה נשימה אמרה שזרקה את מכשיר השמיעה שלה כי הרעש של הרובים והרימונים עשו לה המון רעש. אמרה שבטח לא תצא מזה בחיים אז מה מכשיר שמיעה יעזור לה עכשיו. היו לה בדיחות שחורות ציניות ועיניים ירוקות יפות שכבר ראו יותר מדי. כשחזרנו לרכב היינו שקטים והגדולה אמרה שהכל מתגמד עכשיו נוכח האירועים ונותן פרופורציה חדשה לחיים. וחשבתי לעצמי מה אדם רוצה אם לא לחיות בנחת, לחבק את משפחתו ולאהוב אותם עד כלות, לראות את הילדים גדלים בריאים ושמחים בשמיכת האושר וברגעים הקטנים של הביחד.
זהו זמן של חמלה ואהבה ונתינת כתף לאלה שהצליחו להישאר בחיים. זהו זמן של ליקוט הסיפורים של הנופלים והעברתם מאחד לאחד, אנחנו לא נשכח אותם או את החטופים שנקווה שיגיעו אלינו במהרה.

זהו ספר שני, המשך לספר "שמיים אדומים" שמתאר את עלילות שני חברי ילדות, סער הישראלי האימפולסיבי והמחוספס ועלי שפנה לדרך החמאס. וכמו בספר הראשון אין רגע דל. זה הספר היחידי שהצלחתי לקרוא לנוכח האירועים האחרונים והעובדה שהכל כל כך מוכר עד להחליא דווקא חיבר אותי מהר מאוד לעלילה. לפתע עזה תפסה משמעות אחרת, במיוחד אחרי שראיתי אותם מסתננים גונבים בוזזים ורוצחים. והבנתי שבכל כך הרבה ספרים אנחנו נותנים במה מלאה לטרור כגוף חזק ומתוחכם. המלחמה שלנו הישראלים ברעיון הג'יהאד נדמה שלעולם לא תסתיים. כמות המתפוצצים וההרוגים בספרים האלה כאילו נותנים לרעיון מעוף לעוד ועוד. מפארים אותם כבריוני השכונה, כמי שיודעים להמציא עצמם מחדש ובכך בוראים אותם בתודעה.

פעם נדמה היה זן אחר של ספרים שהיו מתמקדים יותר במורשת שלנו, מתמקדים בכך שאנחנו בלתי מנוצחים שלא משנה מה הטרור יביא לפתחינו אנחנו נביא לו אותה בהפוכה. נכה אותם מכות שלא יקומו. אני זוכרת שבספר "קשר הגנרלים" מוציאים אותנו הישראלים תותחים בלתי מנוצחים שחושבים מחוץ לקופסא ומנצחים גם אם לבשנו כובע טמבל ונעלנו תנכיות. בעלילה אין תחכום פורץ דרך. רודפים אחרי הטרוריסט עלי הדוכס שהקים רשת של סייענים וכל מטרתו הוא להרוג כמה שיותר חפים מפשע ותמיד רודפים אחריו ומנסים לתפוס אותו. האמריקאים והישראלים עובדים ביחד כדי שסוף סוף זה יקרה. בדרך יש סיפורי אהבה, סיפורי ריגול, וסיפור שלנו הישראלים כאן במזרח התיכון באזור בלתי אפשרי , במלחמות אין סופיות עם גבולות כל כך רעועים שחייב לעשות משהו בנידון.

בתת המודע חיפשתי סוף טוב, חיפשתי שננצח, אולי קצת אופטימיות. אז ניצחנו קצת והפסדנו הרבה. איך מנצחים רעיון? מצאתי משוואה שרעיון הג'יהד מתקיים ממש כפי שרעיון העם היהודי מתקיים בעם ישראל. ורעיונות לעולם לא מתים. לפחות אצלנו הרעיון לא מלווה בחלומות על 72 בתולות. כמה נואש צריך להיות בשביל חלום כזה. ועוד משהו, את החלום לבנות את ארץ ישראל הגשמנו עכשיו נשאר לאחל לה קצת שקט מהסוג הטוב.

הספר עושה את העבודה, קליל, זורם ומשלנו! וחשוב לציין לצערי שהמציאות כרגע בחיים לא משתווה בכלל לטרור בספר כי היא פי עשרות מונים יותר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של גבריאלה
גבריאלה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חסידה לבנה
חסידה לבנה
תמונה של שופי ינשופי
שופי ינשופי
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של cujo
cujo
תמונה של גלית
גלית
29קוראים|גיל ממוצע55|38%נשים

על המבקרת

תמונה של חני

חני

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
290 ביקורות•11 נבחרות•7,167 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של חני
חני
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות290
ביקורות נבחרות11
לייקים שקיבלה7,167
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת142ספרות מקורית83מתח ריגול והרפתקאות26

דיון על הביקורת

34 תגובות
חני
חני •לפני שנתיים

מורי אל תהיה כזה פסימיסט

מה נשאר לנו אם לא תקווה וחלום שנחיה פה ביחד ובשקט.
מורי
מורי•לפני שנתיים

רץ, הרוע בתוכנו לובש פנים רבות מדי. אנחנו כאילו מלוכדים בשעת משבר,

נושמים עמוק וזה עובר לנו.
חני
חני •לפני שנתיים

רץ נהיה חייבים לטפל בעניין, הכל ינוקה!

בינתיים יש הרבה אור מהאנשים סביבנו עם תעצומות נפש אדירות, הם המגדלור שלנו כרגע. שהרוע יחכה בינתיים בפינה בחושך לבד:)
רץ
רץ•לפני שנתיים

הבעיה שלנו שחברות שקעות לתוך שחיתות שילטונית, חשבנו שזה לא יקרה לנו, ואנחנו עדיין שם, קודם כל נצטרך לנצח את הרוע שבקרבנו.

חני
חני •לפני שנתיים

מוריה תודה, לא קוראת הרבה מהסוגה כמו בעבר

אך שמתי לב שיש שינוי מהותי בתפיסה. ואולי גם על זה נפלנו.
חני
חני •לפני שנתיים

סקאוט נראה לי שכולנו התפקחנו.

אנחנו לא נהיה אותו דבר אחרי מה שקרה.
מ
מוריה•לפני שנתיים

תודה חני. מסכימה עם 2 הפסקאות האמצעיות בנוגע לרעיון שאנחנו טיפחנו, שנותן במה לאויבים.

סקאוט
סקאוט•לפני שנתיים
בדיוק ראיתי ראיון של עזתי שהתגייר ואמר שתשעים אחוז מהעזתים תומכים בהרס היהודים וישראל, הגיע הזמן שנפיל את המקום הזה על תושביו, לא צריך לדאוג להם! הוא עצמו אמר את זה. למה לתת להם עזרה הומוניטרית? פרס על זה שחטפו ורצחו תושבים מהעוטף??? מי שתומך בהם צריכים להתפכח ולהתעורר!! היו שם כאלה שהביאו עזתים לבתי חולים כאן בארץ ומה עשו להם בתמורה? חטפו ורצחו אותם!!
חני
חני •לפני שנתיים

גמרנו להיות נחמדים ראובן.

צריך לדאוג עכשיו לנו.
ראובן
ראובן•לפני שנתיים

חני-לא פלא שאיש לא רוצה אותם. פגע רע

חני
חני •לפני שנתיים

ראובן טוב שסוף סוף אנחנו עולים על כל ההסתה כלפינו ברשתות.

חני
חני •לפני שנתיים

ראסניק יש תכניות רבות להעביר אותם למצרים.

נחש מה, אף אחד לא רוצה אותם.
חני
חני •לפני שנתיים

טוב מורי תודה, יש לנו הישראלים את האיכויות שלנו.

ולא תמיד הם מקובלים בעולם.
ראובן
ראובן•לפני שנתיים

וכדי להכעיס-שחקנית ערבייה ישראלית שכיכבה ב'מתים לרגע'

בין היתר ומוכרת למדי בעולם הביעה תמיכה מכוערת בטרור. ועדיין רבים בעולם מגנים את ישראל וכך כנראה ימשיך.
יותר מזל משכל
יותר מזל משכל•לפני שנתיים
לנו יש מדינה אחת ולהם יש עשרות אבל איכשהו אנחנו תמיד הרעים בסיפור.
מורי
מורי•לפני שנתיים

חני, קוראים להם גוף טרור ומתענגים על כל מילה. מערסלים ומחבקים את מושג

המחמד הזה. אל היהודים מתייחסים כמו אל ערפד מוצץ דם אכזרי ומכאיב. תודי בזה.
חני
חני •לפני שנתיים

זה שסוף סוף קוראים להם גוף טרור

זה כבר הישג.זה שמעכשיו ירדפו את כל מי שמזדהה כפעיל בקבוצות הטרור ויקראו לו מחבל זה גם הישג.כולנו זועמים מהבטן אני שומעת אותך וזה ממש כפי שאני שומעת את כל הקולות סביבי מאז. הייתי רוצה שנשנה את המשוואה ושאנחנו נחזיק בחליל.
ראובן
ראובן•לפני שנתיים

חני-אני לא מתפלא על המחבלים.

המטרה המוצהר של חמאס היא השמדתנו. כינון מדינה פלסטינית בין הים לירדן. זה לא סותר את העובדה שיש לנו ממשלה עלובה. שהעם מסוסכך ומפולג. וחלק ניכר מהעולם במיוחד באוניברסיטאות היוקרתיות של ארצות הברית מתעב אותנו. ליברלים בגרוש. אולי עכשיו קצת יבינו אם ייחשפו לזוועה שנעשתה.
מורי
מורי•לפני שנתיים

אנחנו מאמינים, העולם לא כל כך.

חני
חני •לפני שנתיים

האמת שזה מה שהמחבלים הבטיחו לנו מזמן

רק אנחנו לא האמנו. ועכשיו לא רק שאנחנו מאמינים גם כל העולם מאמין. זמן גדול לחשבון נפש ראובן.
ראובן
ראובן•לפני שנתיים

חני יקרה- זה לא עניין של ראייה בשחור לבן.

זו לחלוטין פאשלה ענקית ובלתי נתפסת. לא המלחמה הראשונה אבל הבהמיות של האויב כאן שברה שיאים. בלי קשר לסיטואציה הברוטאלית הנוכחית יש לנו ממשלה חלשה ונרפית. שרים שקיבלו תפקיד בגלל קשרים ולא כישורים, משרדים מומצאים לתת ג'ובים לכלומניקים. אין תרבות דיבור, אין כבוד הדדי, כלום. ראש ממשלה שמעניין אותו להישאר בתפקיד. אני מקווה שאחרי שהסיוט יסתיים יבואו הפגנות שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית תחוויר לעומתן. כמו שאמרת, החלום ושברו.ניפוץ האתוס הלאומי. 'טוב למות בעד ארצנו...' עאלק.
חני
חני •לפני שנתיים

סקאוט נייחל לכך ויותר " עוד יש מפרש לבן באופק...

וחובב כל שנבקש, לו יהי...
חובב ספרות
חובב ספרות•לפני שנתיים
לצערנו המציאות עולה על כל דמיון ונותר לקוות שנדע ימים טובים יותר.
סקאוט
סקאוט•לפני שנתיים
הלוואי שהטרור היה רק נשאר בספרים.
חני
חני •לפני שנתיים

ראובן כל המתוסים שגדלנו עליהם נשברו.

זה היה חלום יפה שהאמנו בו. עכשיו צריך לחלום איך נשמור על מדינה דמוקרטית באי שמסביבו מדינות קיצונויות, משיחיות, דיקטטוריות. אתה רואה חלוקה בעולם לטוב ורע שחור לבן.וזה בכל תחום. הם או אנחנו, או, למות או לחיות,שנאה ואהבה מעולם לא היו קרובים יותר.
חני
חני •לפני שנתיים

מורי אני כבר שבוע מאזינה לפרשנים

בעיקר על תהליכים הסטוריים. לפי ההרצאה של דוד פסיג אנחנו לא במלחמת לאומיות.האיסלם וההיררכיה שהמערכת החברתית והדתית שלהם בנוייה טובה להם כפי שהיא.ליברליות ודמוקרטיה והעולם החופשי לא תואם את הערכים שלהם ובעיקר מאיים על העולם הערכי שלהם. ולכן זו מלחמה של משטרים שלא מסכימים לדמוקרטיות.כי מה יקרה לאיסלם אם הדמוקרטיה וערכייה ישתלטו על העולם.
חני
חני •לפני שנתיים

יעל תודה. אם נחזור לספר שסיפק בריחה זמנית

הוא מדגים בדיוק את ה- אין פיתרון, אין ניצחון, ואין כאילו.שוב עשו איזה פלסטר כירוגי שנענה לטרור,שוב האמינו ושוב התבדו, ושוב עשרות נהרגו על קידוש משהו שנקרא החיים. הרעיון לא מת, וגם שלנו כנראה לא ימות בקרוב ועל כן כנראה שסוף טוב יש באגדות, אבל אופטימיות מדי פעם מבליחה מעת לעת כשאני רואה את הרוח איתנה.
חני
חני •לפני שנתיים

אושר תודה...

בר ניצחה! המחשבה שמדינה שלמה צריכה להגן על עצמה עם ממד"ים ונשקים לא מעודדת ממש.לאן הגענו.
ראובן
ראובן•לפני שנתיים

הקונספציה נשברה.

גם אם נביס את חמאס לא נצליח אל הרעיון. והמטרה של פראי האדם תישאר אותה אחת כשהיתה תמיד. ובטח לא ישתנה הרבה עם ממשלה רקובה ועלובה.
מורי
מורי•לפני שנתיים

אנחנו אולי ננצח מדינית ונגיע עם איזושהי עליונות לכמה שנים, אבל אצלם זו מלחמת דת

והלוחמים הם בשר תותחים, אשפת אדם מוסתת, חסרת השכלה, שכל תוחלתה להינגף אל מול האש שאנחנו ממטירים עליהם ובוכים מרה על כל נפגע שלנו.
yaelhar
yaelhar•לפני שנתיים

אני חושבת שהפועל "לנצח" שמסיים עכשיו כמעט כל משפט, רק מדגים את חולשתנו ואת הרגשת הנחיתות שלנו.

נראה לי שחברה בריאה היתה מנסה להיות מודעת למה שקרה לנו, מנסה להחלים מעומק השבר. אנחנו מתמכרים לפרשנויות "גבורה", "מלחמה", "מיטוט" ושאר ביטויים שלמעשה הם שאולים מעולם הקרבות ורחוקים מלטפל בפצע העמוק שנפער. כל אחד מאיתנו מנסה לשרוד את הזוועה בדרכו. אנחנו צורכים סיפורי גבורה וזוועה, או מנסים (כמוני) לחפש פיסות של אסקפיזם, כי אי אפשר כבר להימלט מהטלוויזיה ומשלל הפרשנים המלומדים. אני קוראת את הביקורת הזו - נראה לי איכשהו שלא הייתי מתעניינת בספר - וחושבת ש"סוף טוב" זה משהו אחר לגמרי. ורוב הסופרים לא יודעים לכתוב אותו, או לחיות אותו.
א
אושר•לפני שנתיים

הרבה בריאות לבר,

ב2006 בזמן המלחמה מול חזבלה היינו בממד של סבתי וזה היה מאוד מפחיד.
חני
חני •לפני שנתיים

תודה זאביק

נעבור את זה, חייבים לנצח!! אין לנו ארץ אחרת.
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני שנתיים

סקירה יפה חני, תודה לך ושנדע ימים שקטים

34 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של חני

שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

ראשית אני מתנצלת בפני דורית וגם בפני שכאלה שהתלהבו מהספר והמליצו עליו בתום לב. כי דורית באמת סופרת שיודעת לכתוב ואני מעריכה אותה מאוד. היא שולטת ברזי העברית והפרסית ומתבלת את המילים בטעמים מיוחדים מאוד. אני מתנצלת כי לא התחברתי לספר על כל חמשת החלקים שבו. יש בו אכן שפה משובחת, יש תיאורים אותנטיים שבא לעוף אתם. דורית הרי אלופה בלקחת רגע ולפרוט אותו באופן מושלם. היא באה עם כל הרגש שקיים בה כמו הר געש, טוטאלית, מתמסרת ונותנת לקורא את כולה. אבל אם אין סיפור אז אין כלום. כי זה "לא מחזיק מים". אין עניין להמשיך ולקרוא! הרגשתי שהיא קצת מערימה על הקורא שזה אני. היא רצתה להגיע לנקודה כואבת , מסוימת, וספציפית מאוד שקרתה לה בחייה כילדה וליוותה אותה כל חייה. ובשביל זה היא התחילה לכתוב את הספר עם עלילה נפלאה שממש אהבתי והתעניינתי והעיניים שתו עוד דף ועוד דף ואז, בפתאומיות, הכל הפסיק והתחיל החלק השני של הספר ואז מסתבר שדורית עברה לכתוב אוטוביוגרפיה על חייה. אם הייתי רוצה לקרוא אוטוביוגרפיה עליה לא הייתי בוחרת את הספר נקודה.

אני חושבת שאני לא רוצה לתאר על מה כל הספר כי כל חלק בספר מספר על פרק אחר בחייה בגיל אחר ואיך שהוא יש קפיצות אחורה וקדימה לאורך הספר שפשוט איבדתי אותה. אז אתאר רק את הפרק שבאמת הייתה קיימת בו איזה שהיא עלילה.

החלק הראשון מספר על שחקנית ישראלית שקיבלה תפקיד חשוב בהצגה בניו יורק. החזרות החלו כסדרן עד ששיחה בהולה מקפיצה את הגיבורה שלנו לארץ כי האח האהוב שלה במיון.
האח ששמר על ריחוק ושתיקה ממנה בשנים האחרונות כי חזר בתשובה. וכך כל היחסים הקרובים שהיו ביניהם הוקפאו כבר שנים. האמתלה היא שהיו לאח ולאחות יחסים אסורים בגלל שהיו כה אוהבים.ולכן האשימו אותה לא בפומבי רק בחדרי חדרים שהיא הביאה למחלת אחיה. אבל לטענת הגיבורה שלנו חוץ מכך שכשהיו ילדים קטנים התחפשו לחתן וכלה לא היה ולא נברא כלום אלא בדמיון של המשפחה החרדית של אשת אחייה. וכך הם קרעו תמונות שלה מהאלבום המשפחתי, ביקשו שתשתה שתן ושמו לה במיץ תפוזים כדי שהעין הרע יוסר ואחיה יחזור לדבר וייצא מהתרדמת. סיפור ממש מעניין אבל החלקים האחרים של הספר מתפזרים למקומות אחרים.

ועכשיו אחרי שסיימתי לומר לכם איך הרגשתי כלפי הספר אאחל לכם ימים טובים רגועים ושלווים כמה שאפשר בנתונים הקיימים:).

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•חני
הסודות שהקרח שומר

הסודות שהקרח שומר

אריקה פרנזיק

משפחה זה תמיד משהו מורכב, תמיד יש משקעים שנמצאים ועולים באמוציונליות ברגעים הכי לא מתאימים, האהבה והאנרגיה בתוך משפחה זורמת אחרת מאשר כשאנחנו עם חברים שגם הם סוג של משפחה. עם השנים הבנתי שאנשים סוחבים אתם משקעים שקשורים למשפחה ובעיקר הם תקועים על הרגע בו מילים נאמרו בלהט או חיבוק בכי בלתי נגמר. האם באמת דם סמיך ממים. בעלילה יש אהבה למשפחה שרובם היו בה בניתוק וכל אחד חי בקצה אחר. אבל היה עדין חוט מקשר ביניהם וכנראה גם אהבה גדולה כי הגילוי על פני הטיוח הייתה האופציה השווה ביותר ללכת עליה וזה אמר הכל.

היא הייתה אחותו האהובה, הוא היה אחיה החתיך והחכם שגר בסוף העולם או בקצה העולם בגרינלנד בתחנת מחקר ששם השלג ואיתני הטבע שלטו בכיפת מצב הרוח.
כשהודיעו לה שמת ליבה פעם בחוזקה מאהבה וגעגוע עד שעזבה הכל ונסעה עד לקצה העולם לגלות מה קרה לו. הרציונאליות שלה בעבודתה כבלשנית חוקרת שפות לא אפשרה לה לעלות על בועת מרשמלו ולדמיין מה קרה לו. כי עד שאין הוכחות מוצקות שהיא תוכל לראות בעיניים היא לא תאמין לאף אחד שאחיה מת סתם. בנוסף אחיה חקר ילדה שמצא בשלג והוא והמדענים שם הצליחו להחיות אותה. וזו הייתה אמתלה נפלאה בשבילה כחוקרת תרבויות לנסוע גם כדי לעבוד ולדבר עם הילדה ולנסות להבין איזו שפה היא מדברת ולתקשר אתה.

לקח לי זמן להיכנס לעלילה, היא נרקמה מאוד מאוד לאט. זה הרגיש לי בהתחלה כמו לראות סרט טבע על משלחת לאנטרקטיקה או סיפור רצח סקנדינבי בלי תנודתיות בגלל אופי ערים שגרות באזורים של שלג שנערם ללא רחם. והשיגרה שלהם גם היא שונה, סוודרים עבים ובגדים תרמיים וכיסוי תמידי מכף רגל ועד ראש כולל משקפים. צריך ללמוד לחיות בשלג כשהרכב הוא אופנוע שלג או מזחלת וחייב תמיד לקחת אתך מכשיר קשר למקרה שתהיה מפולת או רוחות מזיקות.

ברגע שנכנסתי לעלילה זה היה כמו רכבת הרים, בלתי אפשר להפסיק לקרוא עד הסוף. כמובן שהיה טיוח, היה גם אגו של מדען , אלימות, רצח, הישרדות כמעט בלתי אפשרית, סוף לא יאומן עד כדי הזיה, והקטע עם הילדה היה סוחף. הספר הותיר אותי עם חיוך, כמעט האמנתי לכל מילה שבו הרי מבחינה מדעית התופעה המסתורית בספר לא קיימת אך לחלקיק שנייה נראתה אמתית. ולמרות שסיימתי כבר לפני חודש הוא עדיין נשמר חי ונושם וזה אומר הרבה.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
נמר בירושלים

נמר בירושלים

אורן ולדמן

העלילה היפה הזו מפוצצת ברגש עד שהלב מתפקע. החוטים בה נרקמים שלב אחרי שלב, עד שאנו הקוראים מגלים ביחד עם הגיבור פרט אחר פרט עד לתמונה המלאה שגדושה בהמון פרטים קטנטנים שבסוף נאספים לידי מסע חניכה נפלא של ערן.

רכבת ההרים שעברה עלי כשהפכתי את הדפים גרמו לי לרצות להישאר בספר ולקרוא לאט לאט כדי, להעמיק את תחושת העונג מהספר. ולמרות שהרכבת הזו דהרה ניסיתי להאט. צריך עדינות יתרה כשקוראים על ההכפשות של הילדים בבית ספר נגד ערן וההרגשה שלו שאין אף אחד שמבין ובא לו לפוצץ את העולם. האמא שעזבה אותו בפתאומיות והגעגוע שנחרט בליבו. האבא הבודד שחי בשתיקה עצובה ושותפות גורל בגידול בן יחיד, חווה בעל השיער אדום כמו אש שלא עזבה אותו. הציור שהציל אותו מהרבה רגעים בודדים ועוד ועוד ועוד...הספר גדוש ביופי אם תרצו עד הירח בעמק המצלבה בירושלים ובחזרה על טוסטוס.

מעבר למסע ההתבגרות של ערן זהו מסע של המון אנשים מסביבו שמאוד בודדים. כל אחד מהאנשים שפוגש בספר עובר מסע נפשי כביר. ערן הוא כמו תמנון בלי לדעת שהוא כזה. הוא שולח זרועות של אהבה שנוגעות באדם זקן על ערש דווי וגורם לעיניים שלו לנצוץ מהתרגשות. או המחווה שהוא עשה למען סשה ומבין שהוא היה אכזרי אליו רק כדי למצוא חן ולהתקבל לחברה שתמיד בעטה בו. הוא גם מוצא אהבה חדשה שגורמת ללב שלו לפרפר. הגילויים שעירן מגלה על חייו גורמות לו להתעמת עם החיים ולקבל אותם באהבה.

יש עוד חלק היסטורי בספר שעליו בעצם מבוסס הסיפור היפה. זוהי היצירה הגיאורגית שנכתבה בשם האהבה. באמתלת האהבה על המלכה תמר ורוסתאולי שהקריב חייו למענה. זו אגדה על משולש אהבה גם על דויד לוחם ואיש החרב. וכמו שכבר סופר שהספר הוא על אנשים בודדים כך איש זקן בודד אחד בשם דב גפונוב שעשה מחווה גדולה ותרגם את היצירה לעברית בעזרת שלונסקי.

"עוטה עור הנמר". "היצירה הזו היא תרגיל ההסחה הספרותי המבריק והגדול ביותר של כל הזמנים. רוסתאולי העניק למלך דויד סוס טרויאני ספרותי. במסווה שיר הלל למלך דויד. רוסתאוולי כתב שיר אהבה וכסופים למלכה תמר. שיר שהיה גלוי רק למי שבאמת יודע לקרוא, והמלכה ידעה לקרוא".
אפשר להשוות את הספר אם רוצים לסוג יצירה חוצה גילאים כמו :"לרוץ אתו" של גרוסמן או " יונה ונער" של שליו, אפילו נזכרתי בתפסן ובהולדן. ישנן זוויות חינוכיות בספר כי הרי ערן הגיבור פוגש את דב המתרגם בבית חולים כחלק מהתנדבות מעורבות חברתית. יש חלקים בספר שממש רואים תהליך למידה של משהו אסור ואז תיקון . או יחסים הורים ילדים גם שם שקר ותיקון. אם קוראים בקפידה הספר הזה הוא אוצר שיש בו הרבה מחשבה ותובנות.

אני בכל אופן אלך לחפש את "עוטה עור נמר" בתקווה למצוא אותו.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אושר של זאב

אושר של זאב

פאולו קונייטי

זהו ספר שכולו על אהבה, בדידות, געגועים תמידיים וכמיהה, שכוללים גם כיסופי נדודים ומסעות. (הזכיר לי את ספריו של ארי דה לוקה) אבל הכי הספר הזה הוא על תשוקה וחלומות של אנשים מאוד מיוחדים בחיפוש אחרי האושר הנכסף. יש ספרים כמו הספר הזה שבתוך העלילה יש זווית והתבוננות רחבה במקרו על ההרמוניה של הטבע, העצים, החיות ובני אדם והיחסים ביניהם. העלילה נעה בצל עונות השנה והצבעים הרבים שהם צובעים ופושטים לאורך הדרך עם כל היופי הגלום ברצף האין סופי הזה.

לדוגמא ההתבוננות המיוחדת על העצים שנבדלים מהחיות כי הם אינם יכולים לנדוד לחפש את האושר במקום אחר. העץ חי במקום שהזרע שלו נופל, לכן העץ צריך להסתגל למקום. הוא לא צריך לנדוד כדי לפתור בעיות בדומה לבני אדם כי הוא ימות.
בכפר אלפיני איטלקי בשם פונטנה פרדה החיים סביב ההרים המושלגים מספק חברה טובה לבעלי עניין משותף בעיקר בטיפוס הרים. וכל הסביבה מגוייסת: המדריכים, הבקתות, הפאבים, נותני השרות, כולם מרוויחים כשהכפר שוקק אנשים שבאו לטפס. הם באים בהמוניהם עם תרמיל על הגב, מחפשים אכסניה, אוכל, והר של שלג לטפס עליו.

בבקתה בשם "החגיגה של באבט" , פאוסטו היה טבח וגם סופר, כשהוציא את הספר הראשון שלו הוא רץ למרשם התושבים להחליף את תעודת זהות. הוא רצה שיכתבו שם במקצועו שהוא סופר. היו לו חלומות רומנטיים כשהיה צעיר על הגשמת ייעוד וכו'... הוא רצה להידמות לג'ק לונדון. סילביה חיפשה את עצמה, תכננה להגיע לריפוג'ו גבוה גבוה ולעבוד שם. סילביה הייתה המלצרית בביקתה של באבט , היא ופאוסטו התאהבו למרות ששנים רבות הפרידו ביניהם. וכמו בכל התאהבות שכזו עם ניצוצות הוא האכיל אותה באהבה ושאף את ריח שערה והחליט שיש לה ריח של ינואר. וכששאלה מהו ריח של ינואר ענה לה: " עשן של תנור, כרי מרעה יבשים וקפואים הממתינים לשלג. גוף עירום של בחורה אחרי בדידות ארוכה. ריח של נס". כל עונת טיפוס היא צומת עם הרבה אפשרויות ובכל עונה צריך לבחור מחדש מה רוצים. לאנשים שאוהבים שיגרה זה מתיש למדי.

העלילה זורמת לאט לאט ומספרת על יחסים בין בני אדם בכפר מוקף שלג. כשכל תקופה בשנה חובקת מסע אחר ששם אנשים נודדים ממקום למקום ומנסים למצוא חתיכה של אושר. יש שבורחים כדי לא להחליט מה הם רוצים לעשות בחייהם, חלקם מגיעים מכל העולם בכדי לגלוש בשלג, חלקם מחפשים עבודה מזדמנת בכל מיני ריפוג'י למניהם. הפירוש של ריפוג'ו הוא אכסניה או מפלט במקום גבוה בהרים שלשם מגיעים מטפסי הרים. וכשהשלג מפשיר כל ההמולה מסביב דועכת. הצבעים של הטבע מתחלפים, ההרים מפשירים, הפרחים מקשטים את השדות והאור והשמש מלטפים את הגוף שהשתוקק לקצת חום.

זהו ספר צנום שמכניס את הקורא לאווירה הרפתקנית נעימה של חופש, כי הוא מספר על צורת חיים מאוד מסוימת באלפים האיטלקי ויש הרבה אנקדוטות ציוריות וגרפיות שפשוט כיף לקרוא וגרם לי להתחבר מיד. ואפשר גם לדמיין חיבוק מול אש בוערת, שיר איטי מתנגן וכוס יין איטלקי טוב.

• את "החגיגה של באבט" הכרתי מהמושבה הגרמנית בירושלים לפני עשרות שנים. נדמה לי שהיו שם קרפים מאוד מיוחדים. לאחר זמן מה היא עברה לתל אביב והיו לה
שעות מוזרות של פתיחה. אך עדיין המקום היה ממש עליה לרגל.
• הסופר כתב גם את הספר "שמונה הרים" שעליו עשו סרט מדהים וארוך מאוד, עם אותה אווירה שבספר הזה. חייהם של מטפסי הרים, כפר קטן באמצע שום מקום.
המעבר של הדור הצעיר מהכפר לעיר ועזיבת המסורת, אוכל איטלקי מסורתי וכו'...

(בין 3וחצי ל 4 כוכבים מעגלת ל 4 כי הוא מיוחד)

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אפריקה בלוז

אפריקה בלוז

אילת שמיר

רציתי ספר קליל ומה נשמע יותר קליל מ"אפריקה בלוז". לרוב לא קוראת תקצירים כדי להיות תמיד מופתעת, אז הופתעתי בגדול. לא ציפיתי להזיל דמעות כשהיה תיאור על מלחמת ששת הימים ורגע מכונן שבו החיילים שלנו פוגשים מצבים מורכבים מאוד.
כמו חיילים ביריחו שהבטן נדבקה להם לגב וחיכו למשאית אוכל שלא הגיעה כי הייתה תקועה בדרך. הפריצה לסופר שראו בדרך למלא את בטנם הרעבה, ולבנק שראו בדרך כי יש משכנתה וילדים ואישה לבד בבית . אך האם קשה לדבר על מוסר בצבא, האם האדם שהחייל נמצא בתוכו נעלם והופך להיות חייל שורד והכל מתגמד מול הרצון להישאר בחיים. הרבה שאלות עלו בי בזמן הקריאה. במיוחד כשאנחנו בעת מלחמה והכל רגיש.

זהו ספר עם כתיבה מאוד אינטימית אך שלא תטעו הוא לא מאכיל את הקורא בכפית. במשך הקריאה כל הזמן חיברתי אחד ועוד אחד כדי ליצור תמונה שלמה כי מרוב ההתרחשות והתנודות אפשר לפספס את מה שאולי רצו להסתיר בספר.

אין שמות של הגיבורים רק כינויים כגון: הישראלי, הילדה, האמא...יש בספר סוג של הזרה תמידית של התבוננות קרה. תמיד ממרחק, או הכל ממרחק נגיעה שכל כך בא לנגוע, לחבק, לגעת בדברים הכואבים באמת לא רק לעבור לידם ולהמשיך הלאה במין שתיקה מוזרה של הדחקה.
לספר שלשה חלקים, וכל חלק מורכב מחלקי פאזל, שמרכיב חיי משפחה ישראלית שטסו לרילוקישיין לאתיופיה לשלוש שנים. ובתוך בלילת הטמפורה הזו מבינים את המורכבות של הישראלי המחוספס ותמיד אפשר להצביע על האחראי הגדול לאופי הסוער של הישראלי המחוספס למוד המלחמות. עם מראות בחלומות וסיוטים על חברים שנהרגו, על התנהגות לא מוסרית בזמן מלחמות שהחייל או המפקד צריך לחיות אתם כל חייו או הכלא שנכנס אליו בגלל התנהגות לא נאותה. גם האלימות המתפרצת הזו בבפנוכו שלא מרפה וצריך להוציא אותה מהסיסטם.

הכל מוסתר בספר בין המילים ככה בשקט, והתמונה שקיבלתי מאוד עגומה. אך כמה אפשר לבוא בטענות למפקד שראה את החבר הכי טוב שלו בלי ראש ולצפות שימשיך הלאה כאילו כלום. המלחמות נוגעות בכולנו גם אם אנחנו מחליקים או מדחיקים.

הדברים שמוחבאים בעלילה הם הדברים הכי שווים דיון והתבוננות עמוקה כגון: הזוגיות שבכלל לא קיימת כי הבעל אף פעם לא נמצא שם כולו, האלימות הפנימית שצצה עם הסכין הארוכה מוצמדת קבוע למכנס, הישראלים שמאמנים את המקומיים להילחם במלחמה שלא קשורה אלינו הישראלים. הצייד והתיאורים שגרמו לי לתחושת קבס. הרמיזות הגזעניות בנוגע לגיבור שהיה שחור, ילד חוץ בקיבוץ שהתאהב בקיבוצניקית וכולו פראי ומחוספס. ויש גם את הניסיון לחבר ילדה מתולתלת אחת בת ארבע ולנסות למצוא לה מסגרת. לא נכנסים מדי להפיכה. אבל הייתה הפיכה שבה הרגו את הקיסר שחיי בארמון בעיקר כי העם חי בעוני מחפיר. וככה במשפט רמזו על חיילים ישראלים שלקחו להן בנות אתיופיות צעירות כמאהבות...הכל בשושו.

ספר ממש מטריד אך מיוחד, וכתיבה עדינה שמנסה לספר סיפור גדול מתחת מעטה חשאיות.

לפני שנה•
★★★★★
•חני
אלו הם מים

אלו הם מים

דיוויד פוסטר וואלאס

בזמן שאמא רפרפה בין חיים ומוות האופטימיות שלי התנדפה לה כמו בלון שפוצצו לו את האוויר. הגוף שלה עבד אבל המוח קיבל מכה מנפילה ופשוט נדם לו. משום מה בזמן שישבנו לידה שעות בטיפול נמרץ בשערי צדק ודברנו אליה , ונפרדנו עשרות פעמים כל יום מחדש. חשבתי על דיון שערכנו פה בסימניה על ילדים שסועדים את הוריהם ועל האסקימוסים המבוגרים לפני מוות שילדיהם שולחים אותם עם צידה למסע בשלג למות לבד, ושמחתי שאני זו אני וזו המשפחה שלי, אנחנו ביחד בכל. החברה הוותיקים בוודאי יזכרו את הדיון. חווית מות אם היא מכה מתחת לחגורה לנשארים כאן על הכדור. רק אומר שהתובנה הגדולה היא שהכל מתגמד בחיים חוץ מהאהבה הגדולה לאנשים שאתם אוהבים, שם תשקיעו ותתנו את המאני טיים הכי טוב שאתם יכולים כדי שלא תצטערו שלא הייתם מספיק.

בהפוגות נכנסתי לצומת ספרים ושם מצאתי שני ספרים צנומים ומסקרנים וזה אחד מהם. הספר כולו הוא בעצם הרצאה שוואלס נתן בפני בוגרי קולג' יוניון 2005 בייחוד על הקלישאה שבלימודי מדעי הרוח לא מלמדים בשביל ידע , מלמדים כיצד לחשוב. (אני בוגרת של לימודי מדעי הרוח לכן יצא לי לחשוב על זה). שם ההרצאה הוא השם של הספר "אלו הם מים" הדף מאוד קצר ויש רכות נפלאה בדפים הללו. באמצע הדף מובאים כמה משפטים קצרים של תובנות , מסקנות, מסרים במשלים. ולמרות כל החכמה המובאת זה לא ספר שמסביר איך להתנהג או איך לפעול , זה לא ספר מתכון ל – " עשה ואל תעשה".

הספר מוליך את הקורא להבנה שחשוב לפתח חשיבה, כל סוגי החשיבה אבל עוד יותר חשוב הוא על מה לחשוב כדי לא למלא את המוח בזבל. לבחור על מה להקדיש מחשבה. הוא הרצה הרבה על זה שיש לנו חופש לבחור. הכוונה לבחור על מה לשים לב . ואיך לבנות משמעות מתוך החוויה הפנימית האמתית שלנו, ולהיות מודעים לעצמנו כדי לא להפוך לעדר. ויש כל מיני סיפורים מצחיקים ולכאורה הם נראים פשטניים אך הם עמוקים.

הוא כותב על הניסיון והתהליך המחשבתי שלו אבל לא באופן מעיק וכבד אלא הוא מעביר את הדברים בצורה מעניינת. נניח על העובדה שכל אחד מאתנו חושב שהוא מרכז היקום ועמוק בפנים אנחנו כולנו באמת מאוד מרוכזים בעצמנו. מבחינה חברתית ז ה דווקא פגם שאנחנו לא גאים בו ולכן קוברים זאת עמוק בנו אך כולנו או רובנו כאלה. ואז הוא יצא בשאלה לסטודנטים: שיחשבו על חוויה שחוו שהם לא היו במרכזה המוחלט, ובכך הוא יוצר דיון על הנושא.

וולס ממשיך להוליך את ההרצאה וטוען שאין לו בכלל רצון להטיף להם! אלא רק על מידות טובות כצידה לחיים, או קשב לאחר מלבד עצמנו, הוא רוצה שנעשה מאמץ לשנות את ברירת מחדל שלנו להיות מרוכזים בעצמנו כל הזמן ולפרש הכל דרך העדשה של האני.

קצת פילוסופי אני יודעת אבל הוא מסביר כל הספר למה הוא מתכוון. ואז הוא הגיע למקום בו הוא מסביר על חמלה של אנשים כלפי אנשים מתוך בחירה והחירות שניתנה לנו להעניק לאחר אהבה לא מתוך סחר באהבה. כלומר: לתת, כי רוצים לתת, ולא לתת כדי לקבל משהו חומרי מתוך אינטרס.
אמא הייתה כזאת וכשקראתי את הספר הבנתי שהספר הגיע באחד הרגעים המכריעים של חיי וחלק מההספד שלי היה לספר עליה וזו הנקודה שהדגשתי. החירות להיות אדם שלא סוחר באהבה, היא פשוט נתנה מעצמה למען האחר בנתינה וטוב לב כל הזמן לכל אדם באשר הוא אדם, וזה השיעור הכי גדול שהיא נתנה לי.

ספר שנגמע במהירות ואני אהבתי מאוד. תודה לאלון על הקישור להרצאה באנגלית.

https://www.youtube.com/watch?v=eC7xzavzEKY

לפני שנה•
★★★★★
•חני
ארמון הזכוכית - הוצאה מחודשת 2015

ארמון הזכוכית - הוצאה מחודשת 2015

אמיטב (אמיטאב) גוש (גהוש)

הרומן ההיסטורי הנפלא הזה בעל 500 דפים חולש על כמעט שתי מאות, הוא מתחיל ב 1885 ומתאר את החיים בבורמה ברכות של עננים שטים בשמיים, או אם תרצו מקל סבא מלא סוכר שמלכלך את הפה ונדבק לשפתיים, כזו רכות. כל אחד ידע את מקומו בעולם. המלכים והמלכות, הנסיכות והמשרתות, העניים שמנסים למלא את בטנם בעוד פת לחם עבשה. הפאזל הזה שנקרא החיים בבורמה נתן לכל אחד את האושר שלו במקום שלו ושם במקום שלו היה הבית שבו היה מאושר. אך ככל שהעלילה התקדמה המצב החמיר מדחי לדחי. הבית נשאר חלום מעורפל שכמהים אליו בערגה בלתי מתפשרת וללא הרף.

הספר מחולק לחלקים חלקים וכל חלק הוא תקופה אחרת של הגיבורים ובהיסטוריה ששינתה את העולם שלנו.

הכל התחיל בילד קטן שנקרא ראג'קומאר הודי בן 11 עם שיניים צחורות, הוא עבד על האנייה כעבד ופיטרו אותו וכך נפלט לנמל בבורמה. האזנים שלו תמיד שמעו דברים מפה ומשם. הוא הראשון שידע והבין , שמע את רעם התותחים מתקרב וידע שהאנגלים באים. אבל הוא היה שמח מטבעו וידע לשרוד ולהתחבא ולאכול פת לחם כל היום והסתדר לבד. הייתה לו סבלנות להמתין שהחיים יאירו לו. הבריטים באמת הגיעו, השתלטו, כבשו, רקעו ורעמו והרעידו את כל בורמה. ארמון המלך המפואר נבזז על ידי ההמון הרב שנכנס ופעם ראשונה בחיים ראה זהב בכל מקום, שטיחים ווילונות ממשי על החלונות. את המלך והמלכה הגלו מחוץ לבורמה. ראג'קומאר טיפס כמו קוף ועלה לארמון ושם ראה את הילדה הכי יפה שראה מעודו היא הייתה אחת הנסיכות של המלכה ששמה דולי. הוא החזיר לה קופסת ממתקים מוזהבת שנפלה על הרצפה והתאהב בה לעולמים.

העלילה מסתעפת, האנגלים כמובן חושבים שהם מביאים את הבשורה לעולם הנאור והם יתרבתו את הבלתי מתורבתים, וכך אנשים עברו ממקום אחד לשני וניסו למצוא את מקומם בתוך הקולוניאליזם. הספר שופע דיונים , השקפות וזוויות שונות של גיבורים של שתי משפחות שבעיקר עליהם מסופר בעלילה ומה קרה להם ואיך הם התעופפו בעולם כל אחד למקום אחר. ואיך הם מוצאים אחד את חיים או מתים בסבך מלחמות והישרדות.

הדיון פה הוא על קולוניאליזם, על הבריטים שהשתלטו על בורמה ועל הודו. גברת אנגליה אחת אמרה שאחד היתרונות במשטר הבריטי בהודו שהוא העניק לנשים זכויות הגנה שמעולם לא היו להן ואז אחת הגיבורות בעלילה בשם אומה קצפה כי " איך אפשר להעלות על הדעת שמישהו יכול להעניק חופש על ידי כיבוש? שאפשר לפתוח כלוב על ידי הכנסתו לכלוב גדול יותר?" וכך ההודים הפכו לחיילים בצבא הבריטי. וכמו שיש התנגדות לכיבוש הבריטי יש גם את הצד של החיילים שאהבו לשרת בצבא הבריטי. הם טענו שיש אחווה וגאווה שכולם אחים: הפנג'בים, מראתהים, בנגאלים, סיקים, הינדואים, מוסלמים. היה איזה שהוא פרדוקס בפנטזיה הזו שלאמונה ולדת לא הייתה חשיבות רק בגלל שהם אכלו בשר חזיר ובשר בקר באותו חדר אוכל בלי לחשוב פעמיים.

ואז הגיעו היפנים, והחיילים ההודים בצבא הבריטי התבלבלו. למי הם נאמנים? האם יהיו בעד היפנים שבאו עם מטוסים והפציצו כפרים בכל מקום. או יתאגדו למשמר ההודי ויהדפו את הבריטים והיפנים. הייתה דואליות מחשבתית ועל הדרך הרבה מתים על הכבישים ומשטר רודני.
עוד דיון מרתק הספר: הרצון להילחם בפשיזם:
"הדבר החשוב הוא להיאבק בו, מפני שאם תפרוץ מלחמה, היא לא תהיה כמו כל המלחמות האחרות..{..} היטלר ומוסוליני הם מן המנהיגים העריצים וההרסניים ביותר בהיסטוריה האנושית, הם גרוטסקיים, הם מפלצות. אם יצליחו לכפות רצונם על העולם, גורל כולנו נחרץ. האידיאולוגיה שלהם מושתת כולה על עליונות גזעים מסוימים ונחיתותם של אחרים. תראי מה זה עושה ליהודים".

אי אפשר לתאר את כל 500 דפים שנקראו בהנאה מרובה, רק אומר שהספר מאיר תהליכים שקרו בעולם במאות קודמות ואיך הגענו עד הלום כשבדרך התכתשו כל המעצמות ורצו נתחים לעצמם. היריעה רחבה ומלאה הפתעות והרפתקאות לצד מלחמות והישרדות של אנשים שפסעו בעולם הזה ורק רצו להסתכל על מטעי הגומי ולגדל ילדים בנחת וכמובן גם ללבוש סארי ממשי .

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני
בשולי הנוחות

בשולי הנוחות

סָיַיקָה מוּרַטָה

לפני שנים רבות בארץ רחוקה הייתה לי שותפה לחדר שהייתה יפנית, היא סיפרה לי שחלק מהעבודה זה גם לצאת אחרי עבודה עם העובדים והבוס לשתות או למסעדה. זו דרך חיים, דבר מה שבשגרה. לא ממרים את פי הבוס ולא שוברים את המוסכמות. לכן הספר היפה הזה הוא על השונות בחברה אבל בל נשכח שהעלילה מתרחשת ביפן. הקודים החברתיים שם רחוקים מאוד מקודים שאנו רגילים לראות. אפילו בחנות נוחות ששם העלילה ברובה מתרחשת הכל זז כמו מכונה משומנת היטב. המדים של העובדים, תדריך הבוקר שבו נושאים תפילה ושיר למצב רוח ולפתוח את הבוקר בהתלהבות לפני שהלקוחות יגיעו. גם התרגול של הבעות פנים וברכות שלום באופן אובססיבי נראות מוגזמות. (עשיתי השוואה לסופר-פארם) והקודים באמת נראים מעולם אחר.

העלילה המרגשת נגמעה בלי להרגיש, הספר החברתי הנפלא הזה דן בשאלה מה נחשב לילדים "נורמליים"? עובדתית לאוטיסטים או ילדים על רצף כזה או אחר משוב ורפלקציה של החברה כלפיהם הוא הדבר היחיד שמחזיק אותם בסוג של "נורמליות" מסוימת. החברה היא המראה שלהם ל-איך צריך להתנהג. הם יעשו הכל כדי להתקבל אליה ולהרגיש נורמליים או אהובים. בדומה לתינוק שנולד יודע שהוא אהוב על ידי כך שהוא רואה את חיוך ההורים אליו וכך יודע שהוא משמח אותם, שהוא אהוב.

פורוקורה בהרגשתה ממש נולדה מחדש כשהחלה לעבוד בחנות נוחות. היא הייתה עובדת מין המניין, לא מוזרה, לא בלתי מפוענחת אלא עובדת טובה שהיו לה מטרות ויעדים. הייתה גם לשמחתה חוברת הדרכה של חוקי החנות ששם הכל היה ברור. ברגע שנתנו לה הוראות מדויקות היא הייתה כגוף אחד עם החנות, היא הייתה החנות, היא הייתה העבודה שלה ובלעדיה לא היה לה מה שיניע אותה בחיים. אך לא תמיד החיים ברורים גם לאנשים מין המניין, החברה נדמה מבקשת כל הזמן את ליטרת הבשר שלה. אם לא התחתנת ואתה כבר בגיל המתאים אז שאלות לא מפסיקות להגיע כמו מתי תתחתן, ואם התחתנת ואין לך ילדים אז שוב מתי ולמה עדיין לא ולמה רק אחד או שניים. נדמה שהחברה רוצה לנרמל את כולם לפס ייצור אחד.

אז כדי להיות חלק מהמכניזם הגדול הזה לפעמים אנשים משקרים שקרים לבנים כדי לא להביך עצמם ולהרגיש חסרי ערך. הם מאמינים בסיפור שהמציאו וכך לא מתערבים להם בחיים. פורוקורה רצתה לתפוס עצמה כנורמלית. די בכך שתאמר לחברותיה שהיא הכירה מישהו כולן ישמחו כאילו הנה היא נכנסה לעולם מוכר ששם מכירים מישהו מתחתנים ומביאים ילדים. אבל המציאות שהיא עדיין עובדת בחנות נוחות שזו עבודה זמנית כבר 18 שנה וכבר התירוצים שפיזרה מסביב כבר לא עובדים, ולמה החברה בכלל מתערבת ונכנסת לה לוורידים.
קטע כואב : "זה בגלל שאת מוזרה! בת שלושים ושש ועדיין עובדת משרה זמנית בחנות נוחות, רווקה, ועוד בתולה, עובדת יום יום [......] את גוף זר. את פשוט עוף כל כך מוזר שאף אחד לא אומר לך כלום, זה הכל."

חריגים או לא, הקצב האינדיבידואלי הרגשי, הנפשי של כל אחד מאתנו הוא שונה, מותר הכל ובעיקר לחיות כפי שאדם מאמין שכך הוא צריך. הדבר היחידי הוא שהאדם עצמו צריך להיות שלם עם מה שהוא בחר לעשות. בסוף כל יום אנחנו שמים את הראש על הכרית ועדיף שנירדם עם חיוך על הפנים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני
באומגרטנר

באומגרטנר

פול אוסטר

כשאוהבים סופר יש הרגשה שרוצים להישאר נאמנים לו עד הסוף. זה לא עוד ספר שקוראים נהנים ושוכחים ממנו. יש ספרים וסופרים שמרגישים אליהם קשר גם מעבר לדפים הממוספרים שבספר, ותהיה הסיבה שבגינה הקורא נופל "שדוד" לרגליו של סופר, הוא תמיד חוזר לקבל עוד כי הסחורה סופקה לרוב. חודש שעבר חגגתי עוד שנה במניין שנותיי וכמובן כששאלו איזה ספר לקנות לי הפעם, לא היה לי ספק מה לבקש.

כבר כמה חדשים אני אוספת ספרים על המדף בתקווה לעבור את מחסום הקריאה שפקד אותי. היום לא היו תירוצים ותוך כמה שעות אספתי את כל החמלה שלי לפול אוסטר וגם חסד נעורים וגמעתי את הספר כי מי יודע אם יכתוב שוב.

אין ספק שזה אותו פול אוסטר. שהכתיבה שלו נשארה מדהימה בעיניי, הירידה לפרטים, ההתעסקות האינסופית בבני אדם ובמשמעות שהם יוצקים לחייהם כאן על הכדור. הכל נשאר וכנראה לא ייעלם גם אם הגוף יעלם, גם אם המחלה תתפוס אותו, הרעיונות שלו והסיפא של מחשבותיו יישארו לנצח כמו טביעת אצבע מיוחדת שלו.
יש לומר ביושר שהספר לא אחיד בחלקיו. ההתחלה מרתקת בעקבות קומדיה של טעויות שהתרחשו כמו שרשרת דומינו. טעויות מכאיבות שמתרחשות לגיבור סימולטנית וכל מה שנשאר לו זה לחבוש את האזורים שנפגעו, לבהות קצת בתקרה ולהתמסכן, אבל אז לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. זה חלק כל כך מצחיק שצחקתי המון. ההמשך גם לא רע בכלל, האהבה הגדולה שהייתה לו, אשתו אנה וכמה נחת ואור ושובבות היא הביאה לו לחיים כל עוד הייתה בחיים. אבל כשהגורל מהתל והחיים כל כך חסרי וודאות אתה חרד ליקרים לך אבל אי אפשר לשמור אותם בצמר גפן, והוא היה חרד לאנה אך גם היה חייב לתת לה להיות מי שרצתה ולעשות מה שרצתה. גם אם אדם חלק מזוגיות, קודם כל הוא אדם לעצמו. ואי אפשר לחיות על: מה if..וכך אנה שחתה נגד הגלים הגבוהים ביותר והחששות שלו התממשו.

כאן מתואר הגיבור במחשבות על מה נשאר לאדם כשהוא רק חצי אדם אחרי מות זוגתו האהובה, מרוקן מהשמחה והחדווה של ההרגלים הקטנים בבית זוגי כשמישהו מחבק ומנשק ואוהב ומכיר, הזיכרונות מההמולה של ה- ביחד זה מה שהשאיר אותו בודד כל כך. החלק הזה יפה ומאוד פילוסופי כי הוא לוקח את הקורא למחשבות על מאזן החיים, מה יש, מה נשאר ומה נלקח. בעיקר יש בו הרבה מתהליך ההתבגרות של כל אדם כשמגיע לגילאים 70+ הוא כותב על כך בספר לא מעט. נניח בגיל מסוים גברים שיוצאים משירותים שוכחים לסגור את הרוכסן במכנסיים ואם זה קורה לך אתה כבר יודע שאתה בגיל הזה, והוא שכח לרכוס רוכסן וגם היה בגיל. או יורד לקחת משהו מהטבח ועולה חזרה כי שכחת מה רצית. ובכן זה עוד חלק מהספר שמושחל לאורכו על תהליך שהזמן גובה מאתנו או שאנחנו גונבים קצת ממנו בכל פעם.

החלקים האחרים בספר נראו שוב כפיזור שאוסטר לוקה בו במשים או בלי משים, כמו בבושקות של סיפורים בתוך סיפורים. הוא גולש לפרטים שלרגע נדמים כמו אוטוביוגרפיה שלו. על המשפחה היהודית באמריקה והשפה היידיש, העבודות שדור ההורים נאלץ לעשות ואיך הם עשו כסף, גם השואה מוזכרת ואיך כיסחו ליהודים את הצורה וניסו להשמיד את הגזע כולו אבל שרדנו, היה גם מכתב מרגש שהוזכר שאבא שלו כתב לו לבר מצווה על כך שגם אם לא מקיימים את כל חוקי האל בר מצווה חייבים לחגוג כי אנחנו יהודים.
בנוסף מלחמת ויטנאם נמצאת פה בעלילה וההתלבטות של צעירים בגיל 18 האם להתגייס, האם זה נכון ללכת ולמות בעד אמריקה, והריבים שהיו לדור הצעיר עם הוריהם בעקבות הוויכוחים שהמלחמה הביאה אתה. וגם האפשרות הקורצת ללכת לצבא לשנתיים אצל הדוד סם ואז המדינה תשלם על קולג'. וזו לא נראית תכנית גרועה במיוחד אם אתה נשאר בחיים. לכן לפעמים תוך כדי קריאה תוהים לאן לוקח אותנו אוסטר. מתי יחבר את כל החלקים של העלילה.

הספר לא עניין אותי כולו באחידותו אבל הצ'ארם החינני של אוסטר עדיין שם נוכח.ואלוהי הפרטים הקטנים אצלו נמצאים בכל מקום כולל כל הבבושקות מלאות סיפורים.
הספר נע בין שלשה כוכבים לארבעה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני

ביקורות נוספות על "בית הפגודה"

בית הפגודה

בית הפגודה

דניאל שנער

****




מצד אחד, זה אחלה ספר. יש בו אולי את כל המרכיבים שינעמו לחיך הקורא הישראלי הממוצע - מתח, הומור, דרמה, סוכנים כפולים ומשולשים, הסכסוך הישראלי-ערבי, האקרים ערמומיים, קנוניות פוליטיות, טכנולוגיה עילית, המוסד, השב"כ, דיבור ישראלי עם קללות ברוסית וערבית, סקס, כסף, חברויות... סוג של פאודה אבל בקטע מחוייך, סקסי ושרמנטי. לא פלא שהספר הזה הוא אחד השוסים הגדולים ברשימות רבי המכר. יחסי הציבור המשומנים שלו הצליחו לדחוף אותו קדימה אל אור הזרקורים בפול פאוור, משל היה דוגמנית רעננה ומשורבבת שפתיים בבית האח הגדול 17.

אלא מה, הספר הזה השאיר אותי חלול ושווה נפש כמו אחרי חפוז בשירותים של מועדון באלנבי - אילו הייתי צריך לדמיין איך דבר כזה מרגיש. הדמויות פלקטיות, תבניתיות, כולן מדברות בדיוק באותה מנגינה (רק במבטא ישראלי, אמריקאי, רוסי, גרמני ואפילו ערבי). אין פה רגש - בכלל - אלא רק תיאורים שלו, וגם הם מסתתרים מאחורי הסוואה עבה של דאחקות ותפניות בעלילה. הספר מלא ככברה בחורים וסימני שאלה שאין זמן או טעם להרהר בהם, כי העלילה רצה במהירות 150 קמ"ש וידוע שכשהסוס דוהר, לא עוצרים לסרק את הפוני. הספר עושה את העבודה? כן. מותח? כן. אתה מת לדעת מה קורה בסוף? כן. נמכר באלפים? מעולה. אז מה אתה עכשיו מנג'ס עם הרצון שלך בלקבל משהו מעבר.

נדמה לי שמה שמצויין בספר הזה ומה שגרוע בו מסתכם באותו דבר - הוא ישראלי. כלומר, חסר עידון, חותך פינות, יעיל, משעשע, דוגרי, שובבי, מקסים וערמומי - אבל גם מחופף, יהיר, וולגרי לעתים, פשטני ומרושל כמו נחלאווי עם חולצה בחוץ.

אם לא מחפשים - כמוני - משהו מעבר לדם ואש ותמרות עשן, ורוצים משהו יותר אותנטי מעוד איזה ספר שגור ומהוקצע של דניאל סילבה - אז תרוצו לקנות. לא תהיו לבד.


****

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הפגודה

בית הפגודה

דניאל שנער

סער ריגבי עזב את תפקידו במוסד בנסיבות לא נעימות בכלל ופתח חברה עם חברו הטוב יורי. יש לו דירה מהממת בברלין, חברה יפהפייה שהוא אפילו מתאהב בה והחברה שלו עומדת להיות מונפקת בבורסה, רק שאז פורצים לו למערכת ומבקשים כופר ענק או שכל העבודה שלו תרד לטמיון.
עד כאן נשמע כמו עוד ספר מתח שכבר קראנו, אלא שבזמן הזה גם מרים את ראשו רב מחבלים שחשבו שנעלם כבר, ויש לו חשבון אישי עם סער.
האם האירועים הללו קשורים אחד לשני? האם סער יחזור למוסד כדי להילחם באקרים שמאיימים על העסק שלו?
המון שאלות, והמון אנשים מעורבים עם המון אינטרסים שלאו דווקא עולים בקנה אחד.
בעיני זה דניאל סילבה הישראלי. אם אתם חובבי הז'אנר, אל תפספסו את הספר הזה.
פתלתל, ריאליסטי, ומותח עד הדפים האחרונים ממש.
תודה לך, דניאל שנער.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תמר-מילים
בית הפגודה

בית הפגודה

דניאל שנער

ובכן,
לפני שנים קראתי את 'שמים אדומים' לדניאל שנער ושכחתי
המיני סדרה 'שמים אדומים' עפ"י הספר ששודרה לאחרונה והיא עשויה היטב ומרתקת ומומלצת הזכירה לי - ואללה בארון הספרים שלי גם 'בית הפגודה' שלא קראתי, הוא השני לדניאל שנער - אמרתי יאללה שישי-שבת הנכדים נסעו לקמפינג בצפון אחרי שהיו בקייטנת סבא-סבתא (מומלץ), הזדמנות נבדוק מה בתוכו.
ואללה - אחלה סיפור ואחלה ספר.
בית הפגודה הוא המשך לשמים אדומים, המשך שמגיע לאחר כעשר שנים מסיום שמים, בעשר השנים הללו קרו עוד אי אלו התרחשויות בקרב ידידנו הלא הם סער ועלי חברי הנפש בעברם שהפכו אויבי נפש, ג'ני, טילי, ופלפלת, שיינה-ליילה מי שהיא, פרנק ועוד.
עשר שנים - והנה סער ועלי חברי הילדות כאחים אויבים שונאי נפש זה בצבא בן-לאדן זה במוסד רודפים אחד את השני - מי יצליח לחסל את חבר נפשו בעבר שנוא נפשו בהווה - סיפור מוצלח. מותחן ביטחוני המתרחש סביב המוסד. כתוב היטב. בקפיצות עבר, עבר קרוב, הווה - הקפיצות ברורות מאוד, אין מקום להתבלבל דוגמת מותחני ביטחון בסגנון. אז כתוב היטב, מעניין, ולמי שלא קרא את שמים אדומים או צפה בסדרה שנאמנה לספר - אין חובת קריאה הראשון קודם, תוך כדי הסיפור סער מחזיר אותנו במחשבותיו אחורה לאותם ימים ולאותו סיפור היכן הכול התחיל ואיך נמשך.
המלצה טובה לחובבי הזאנר ואולי לא רק.
במידל איסט אין מנצחים רק מפסידים שעל חרבם ושפיכת דם חיים וימשיכו לחיות.

לפני שנתיים•
★★★★★
•מוש
בית הפגודה

בית הפגודה

דניאל שנער

נהניתי מאוד מהמשך עלילותיהם של סער ועלי. למרות שמומלץ כמובן לקרוא קודם את "שמיים אדומים" ספר ההמשך הזה לגמרי עומד בפני עצמו וגם מי שלא קרא את הספר הקודם יתחבר ויהנה. אהבתי גם שהפעם העלילה סופרה גם מפיהן של דמויות נוספות מלבד סער ועלי. והסוף הפתוח שגורם לחכות ולצפות לספר השלישי בתקווה שיגיע בקרוב
מומלץ בחום!!

לפני שנתיים•סוקר על גלגלים
בית הפגודה

בית הפגודה

דניאל שנער

אין חדש תחת השמש וחבל.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•רוני pery