בדרך לשערי צדק הילדים השתטו, צחוק ומוזיקה וחיים. דיברו על דה ועל הא, ועל ההיא וההוא, והגיוס הקרוב והחבר...כשהגענו והתחבקנו, בר סיפרה לנו איך ניצלה מהמיגונית אחרי ששהתה שם שבע שעות כשהמחבלים כל חצי שעה זורקים רימון ויורים. היא נפרדה מההורים בהודעה שהיא אוהבת אותם וזרקה את הפלאפון כדי שתתעסק רק בהישרדות שלה ובאותה נשימה אמרה שזרקה את מכשיר השמיעה שלה כי הרעש של הרובים והרימונים עשו לה המון רעש. אמרה שבטח לא תצא מזה בחיים אז מה מכשיר שמיעה יעזור לה עכשיו. היו לה בדיחות שחורות ציניות ועיניים ירוקות יפות שכבר ראו יותר מדי. כשחזרנו לרכב היינו שקטים והגדולה אמרה שהכל מתגמד עכשיו נוכח האירועים ונותן פרופורציה חדשה לחיים. וחשבתי לעצמי מה אדם רוצה אם לא לחיות בנחת, לחבק את משפחתו ולאהוב אותם עד כלות, לראות את הילדים גדלים בריאים ושמחים בשמיכת האושר וברגעים הקטנים של הביחד.
זהו זמן של חמלה ואהבה ונתינת כתף לאלה שהצליחו להישאר בחיים. זהו זמן של ליקוט הסיפורים של הנופלים והעברתם מאחד לאחד, אנחנו לא נשכח אותם או את החטופים שנקווה שיגיעו אלינו במהרה.
זהו ספר שני, המשך לספר "שמיים אדומים" שמתאר את עלילות שני חברי ילדות, סער הישראלי האימפולסיבי והמחוספס ועלי שפנה לדרך החמאס. וכמו בספר הראשון אין רגע דל. זה הספר היחידי שהצלחתי לקרוא לנוכח האירועים האחרונים והעובדה שהכל כל כך מוכר עד להחליא דווקא חיבר אותי מהר מאוד לעלילה. לפתע עזה תפסה משמעות אחרת, במיוחד אחרי שראיתי אותם מסתננים גונבים בוזזים ורוצחים. והבנתי שבכל כך הרבה ספרים אנחנו נותנים במה מלאה לטרור כגוף חזק ומתוחכם. המלחמה שלנו הישראלים ברעיון הג'יהאד נדמה שלעולם לא תסתיים. כמות המתפוצצים וההרוגים בספרים האלה כאילו נותנים לרעיון מעוף לעוד ועוד. מפארים אותם כבריוני השכונה, כמי שיודעים להמציא עצמם מחדש ובכך בוראים אותם בתודעה.
פעם נדמה היה זן אחר של ספרים שהיו מתמקדים יותר במורשת שלנו, מתמקדים בכך שאנחנו בלתי מנוצחים שלא משנה מה הטרור יביא לפתחינו אנחנו נביא לו אותה בהפוכה. נכה אותם מכות שלא יקומו. אני זוכרת שבספר "קשר הגנרלים" מוציאים אותנו הישראלים תותחים בלתי מנוצחים שחושבים מחוץ לקופסא ומנצחים גם אם לבשנו כובע טמבל ונעלנו תנכיות. בעלילה אין תחכום פורץ דרך. רודפים אחרי הטרוריסט עלי הדוכס שהקים רשת של סייענים וכל מטרתו הוא להרוג כמה שיותר חפים מפשע ותמיד רודפים אחריו ומנסים לתפוס אותו. האמריקאים והישראלים עובדים ביחד כדי שסוף סוף זה יקרה. בדרך יש סיפורי אהבה, סיפורי ריגול, וסיפור שלנו הישראלים כאן במזרח התיכון באזור בלתי אפשרי , במלחמות אין סופיות עם גבולות כל כך רעועים שחייב לעשות משהו בנידון.
בתת המודע חיפשתי סוף טוב, חיפשתי שננצח, אולי קצת אופטימיות. אז ניצחנו קצת והפסדנו הרבה. איך מנצחים רעיון? מצאתי משוואה שרעיון הג'יהד מתקיים ממש כפי שרעיון העם היהודי מתקיים בעם ישראל. ורעיונות לעולם לא מתים. לפחות אצלנו הרעיון לא מלווה בחלומות על 72 בתולות. כמה נואש צריך להיות בשביל חלום כזה. ועוד משהו, את החלום לבנות את ארץ ישראל הגשמנו עכשיו נשאר לאחל לה קצת שקט מהסוג הטוב.
הספר עושה את העבודה, קליל, זורם ומשלנו! וחשוב לציין לצערי שהמציאות כרגע בחיים לא משתווה בכלל לטרור בספר כי היא פי עשרות מונים יותר.


















