“רציתי ספר קליל ומה נשמע יותר קליל מ"אפריקה בלוז". לרוב לא קוראת תקצירים כדי להיות תמיד מופתעת, אז הופתעתי בגדול. לא ציפיתי להזיל דמעות כשהיה תיאור על מלחמת ששת הימים ורגע מכונן שבו החיילים שלנו פוגשים מצבים מורכבים מאוד.
כמו חיילים ביריחו שהבטן נדבקה להם לגב וחיכו למשאית אוכל שלא הגיעה כי הייתה תקועה בדרך. הפריצה לסופר שראו בדרך למלא את בטנם הרעבה, ולבנק שראו בדרך כי יש משכנתה וילדים ואישה לבד בבית . אך האם קשה לדבר על מוסר בצבא, האם האדם שהחייל נמצא בתוכו נעלם והופך להיות חייל שורד והכל מתגמד מול הרצון להישאר בחיים. הרבה שאלות עלו בי בזמן הקריאה. במיוחד כשאנחנו בעת מלחמה והכל רגיש.

זהו ספר עם כתיבה מאוד אינטימית אך שלא תטעו הוא לא מאכיל את הקורא בכפית. במשך הקריאה כל הזמן חיברתי אחד ועוד אחד כדי ליצור תמונה שלמה כי מרוב ההתרחשות והתנודות אפשר לפספס את מה שאולי רצו להסתיר בספר.

אין שמות של הגיבורים רק כינויים כגון: הישראלי, הילדה, האמא...יש בספר סוג של הזרה תמידית של התבוננות קרה. תמיד ממרחק, או הכל ממרחק נגיעה שכל כך בא לנגוע, לחבק, לגעת בדברים הכואבים באמת לא רק לעבור לידם ולהמשיך הלאה במין שתיקה מוזרה של הדחקה.
לספר שלשה חלקים, וכל חלק מורכב מחלקי פאזל, שמרכיב חיי משפחה ישראלית שטסו לרילוקישיין לאתיופיה לשלוש שנים. ובתוך בלילת הטמפורה הזו מבינים את המורכבות של הישראלי המחוספס ותמיד אפשר להצביע על האחראי הגדול לאופי הסוער של הישראלי המחוספס למוד המלחמות. עם מראות בחלומות וסיוטים על חברים שנהרגו, על התנהגות לא מוסרית בזמן מלחמות שהחייל או המפקד צריך לחיות אתם כל חייו או הכלא שנכנס אליו בגלל התנהגות לא נאותה. גם האלימות המתפרצת הזו בבפנוכו שלא מרפה וצריך להוציא אותה מהסיסטם.

הכל מוסתר בספר בין המילים ככה בשקט, והתמונה שקיבלתי מאוד עגומה. אך כמה אפשר לבוא בטענות למפקד שראה את החבר הכי טוב שלו בלי ראש ולצפות שימשיך הלאה כאילו כלום. המלחמות נוגעות בכולנו גם אם אנחנו מחליקים או מדחיקים.

הדברים שמוחבאים בעלילה הם הדברים הכי שווים דיון והתבוננות עמוקה כגון: הזוגיות שבכלל לא קיימת כי הבעל אף פעם לא נמצא שם כולו, האלימות הפנימית שצצה עם הסכין הארוכה מוצמדת קבוע למכנס, הישראלים שמאמנים את המקומיים להילחם במלחמה שלא קשורה אלינו הישראלים. הצייד והתיאורים שגרמו לי לתחושת קבס. הרמיזות הגזעניות בנוגע לגיבור שהיה שחור, ילד חוץ בקיבוץ שהתאהב בקיבוצניקית וכולו פראי ומחוספס. ויש גם את הניסיון לחבר ילדה מתולתלת אחת בת ארבע ולנסות למצוא לה מסגרת. לא נכנסים מדי להפיכה. אבל הייתה הפיכה שבה הרגו את הקיסר שחיי בארמון בעיקר כי העם חי בעוני מחפיר. וככה במשפט רמזו על חיילים ישראלים שלקחו להן בנות אתיופיות צעירות כמאהבות...הכל בשושו.

ספר ממש מטריד אך מיוחד, וכתיבה עדינה שמנסה לספר סיפור גדול מתחת מעטה חשאיות.”

“אפריקה-הלא יפה

שניים מספרייה של אילת שמיר, שקראתי היו נפלאים בעיניי, ולכן היה ברור שאקרא, את ספרה, אפריקה בלוז, שיצא לאחרונה.

ספריה הקודמים אותם קראתי, נטל ההוכחה והמיטה שאתה מציע בעצמך, עוסקים באנשים בוגרים, בשנות החמישים לחייהם, שמשהו בחייהם השתבש, והם נאלצים לעשות חשבון נפש נוקב. האם ניתן לתקן חיים שלמים שהשתבשו, שואלת שמיר, ומעניקה לנו תשובה פסימית, כסוג של אמת מפתיעה בכנותה.

יש לשמיר, גם כישרון מופלא, לתאר את אישיותם ורגשות גיבוריה, ברבדים העמוקים שלהם, ולהעמיד אותם בצורה מופלאה על רקע התקופות ההיסטוריות, בהן פועלות הדמויות, תוך התייחסות לקשר בין האדם כבעל רצונות עצמיים משלו, לבין העובדה שהוא פועל בחברה והיסטוריה, המשפיעה עליו, מתח שתמיד יסקרן ויפתיע.

בשני ספרייה אותם קראתי, ברקע הסיפור עומדים בעלי חיים, כמטפורה מפוארת לטיבו של האדם, לניסיונותיו לכפות את עצמו על החייה. פעם זה הטיגריס, השואג בגן החיות בחיפה הזועק לחופש שנשלל ממנו, ופעם זה סוס פרא, שיש בו יסודות אצילים, שבעליו לא מצליח לבית אותו, מאבק חיצוני שמציין מאבק פנימי, בין הפרא שלנו, לבין הצפייה מאתנו להיות ייצור חברתי ונורמטיבי.

גם כאן מספרת שמיר, על בעלי חיים, קוף מיריחו הכבול בשרשרת שאביה הביא לה כשלל יחד עם קלצ'ניקוב ממלחמת ששת הימים, ואחר כך החיות שגדלו יחד איתה, כאשר אביה ומשפחתו יצאו לשליחות לאתיופיה מטעם מערכת הביטחון שלנו.

הספר הנוכחי, הוא ניסיון אמיץ של שמיר, לכתוב ספר שונה מקודמיו, בהם גיבוריו הם גברים מזדקנים. בניגוד לקודמיו, ספר זה נכתב מנוקדת מבטה של בוגרת המשחזרת את זיכרונות ילדותה. ספר שנראה ממבטיח משום שהוא משלב יסודות ביוגרפיים ונפשיים של הכותבת עצמה, בניסיון לעגן את רגשותיה וזיכרונותיה מקו פרשת המים הישראלית, מלחמת ששת הימים, שהיא קו פרשת מים לאומית, אך גם משפחתית עבורה.

שמיר, עוסקת בכתיבה מגדרית שתחילתה בקיבוץ, אליו אביה הגיע כילד חוץ, המתאהב בבת הקיבוץ. ילד החוץ שתמיד יצטרך להיות זה שמוכיח את עצמו. אחת האפשריות לכך, היא לעבור את טקס הבגרות הישראלי, להתגייס ליחידה קרבית ולקצונה.

כמו בסיפור התנכ"י על כיבוש יריחו, האב הואשם בכך שכמפקד, העלים עין מביזת בנק ביריחו. בכך הותירו בידו בררה אחת, לצאת לשליחות לאתיופיה, כמדריך טנקים, לאפריקניים הנבערים. "אתה תייצג את צה"ל, הצבא הטוב בעולם" כך אמרו, בביטוי המבטא היטב את תחושת ההיבריס והעליונות שלנו, על האפריקאים שנתפסו נחותים, בכך הפכנו לקולוניאליסטים, קללה שעדיין מרחפת עלינו.

אפריקה לכאורה נראתה יפה ואקזוטית, כמו אלף הפלמינגו באגם שראתה, אך אפריקה בחלקים רבים שלה, עלובה ומאובקת ואף מלוכלכת וענייה. לעומת היופי הפראי, מעמידה שמיר, את מראות אפריקה הקיסרית המדכאת, שרבים מתושביה עומדים ליד מחסני המזון כשלדים הגוועים מרעב, משום שספקולנטים בקרב הממשלה, ביקשו להכפיל את מחיר התבואה.

הספר כתוב בשפה נפלאה, כמו ששמיר, יודעת לכתוב, אך מטיבם של זיכרונות, שלעתים הם מאבדים את הליניאריות שלהם. כך כתיבת שמיר, מלאה בחורים, המעלים שאלה מרתקת, מה אנחנו זוכרים, על חיינו, ובאיזה אופן החוויות שלנו עיצבו את חיינו. מי אנחנו בכלל, שואלת שמיר, בתמונת הספר האחרונה, כאשר האב הקשיש מזהה את עצמו כמי שנושא סכין-מטפורה נפלאה ומאיישת למשפט "הלנצח תאכל חרב"? {שמואל ב ב' , כ"ו)

אך מצד שני, הספר בחלקים גדולים שלו, כתוב כסקיצות, שלא מצליחות להתחבר וליצור עלילה ברורה ומוגדרת, ואולי זאת מסקנת הספר, החיים שלנו לא ממש סרט, אבל לי הייתה חסרה העלילה הברורה, חסרונה הותיר בי טעם של החמצה, ואולי כאלה הם בסופו של דבר חיינו, בנויים מהחמצות?”

“מאז שקראתי בצעירות את "בארץ לובונגולו מלך זולו" עם ציוריו הנפלאים של נחום גוטמן שגם כתב, יש לי ענין באפריקה. יבשת מרתקת, ערש האנושות, עושר עצום של תרבויות, נופים, היסטוריה, חיות בר, אלפי שפות מדוברות, אוצר של היסטוריה ומורשת. כן, יש גם סיפורים קשים מאוד מתקופת הקולוניאליזם שהשאירה שם צלקות, סכסוכים ועוני. אמנם לא טיילתי מספיק באפריקה (רק בקניה ובדרום אפריקה), אבל אני מקווה שאזכה לעשות את ההשלמות הנדרשות. מענין שרוב הספרים שקראתי על אפריקה הם של סופרים דרום אפריקאים: קוטזי, אלן פאטון וברינק והפרסום של עם עובד על ספרה החדש של אילת שמיר היה מספיק אטרקטיבי כדי שאשתכנע לרכוש.

זהו ספרה הראשון של אילת שמיר שקראתי ומדובר בספר נפלא. שמיר אמנם כותבת על אתיופיה בשנים שבהן נתמך הקיסר היילה סילאסי על ידי מדינת ישראל, אך הספר הוא לא רק על אתיופיה. באמצעות הסיפור על המשפחה בת ארבעת הנפשות הנמצאת שם בשליחות המדינה (המושג רילוקיישן טרם נולד אז), עוסקת הסופרת גם בחברה הישראלית. היא כותבת על מלחמת ששת הימים, על בעיות של מוסר ומצפון בעתות מלחמה (דבר לא השתנה מאז ועד היום), על יחסים במשפחה, זוגיות במשבר (נושא שתמיד רלוונטי) ועל מה שצפוי בארץ למשפחה השבה מאותה שליחות של 3 שנים בניכר. יש בספר כמה קטעים שהם בהחלט כמו אגרוף בבטן הרכה כמו סיפור טיול הפרידה מאתיופיה, הטיול לאגם טאנה המשמש כמקור העיקרי של הנילוס הכחול.

הספר הזה המחולק ל-3 חלקים, נקרא מהר מאוד. התמהיל נפלא, הכתיבה משובחת והשאלה היחידה שחלפה בראשי בעת הקריאה, מדוע לדמויות הישראליות בספר אין שם. במחשבה שלאחר קריאה, זה לא באמת חשוב מה שמם. בכל אחד מהם יש משהו מאיתנו ומה שעובר עליהם (מלחמה, אובדן, משברים והתמודדויות) יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, וגם הענין זה הופך את הספר הזה לכל כך מוצלח.

קצת אוף טופיק: תיאוריה של אילת שמיר את השחיתות השלטונית של היילה סילאסי, גם הם מעוררים מחשבות.

ספרה "פסנתר בחורף" כבר ממתין לתורו.”

“בספריה הקודמים של הסופרת איילת שמיר טרם הכרתי , ובעקבות ספרה אפריקה בלוז כעת מסוקרנת
לקרוא גם אותם ובפרט את הספר פסנתר בחורף המדובר ... .
משהו בכתיבתה העדינה נעימה והאינטימית באיטיות של קריאה , ויכולתה המופלאה ביצור ועיצוב דמויות
שלהם אין שמות אלא רק כינויים דבר שסיקרן אותי בקריאה ,ואף עורר בי מחשבה , דבר שהעניק לי
הקוראת חוויית קריאה פעילה , בחיבור כל חלקי הפאזל על מנת ליצור תמונה בהירה וברורה של
העלילה .
הספר בנוי משלושה חלקים ומשלושה דמויות עיקריות : הישראלי , האמא והילדה .
העלילה בחלקה מסופרת על אתיופיה בשנים בהם נתמך הקיסר היילה סילאסי ע"י מדינת ישראל ,
אשר זמן רב נאחז בשילטון , הוא מבקש שיאמנו את צבאו , וקבוצת קצינים צעירים משתוקקת להדיח אותו
ועל משפחה ישראלית : אמא אבא ילדה ובהמשך גם תינוק , אשר בעקבות שליחות האב – הישראלי
שכך מכנים אותו באפריקה יוצאת לשליחות מטעם המדינה .
שם ציפתה המשפחה למעט שלווה ונחת , אך הכל שונה ממה שציפו לו : בין בני הזוג יש בעיות תקשורת
בזוגיות כי רוב הזמן הבעל לא נמצא , שהופכת לזוגיות במשבר , ישנה גם אלימות פנימית מוסתרת,
וכן בעיות חברתיות לבתם בת הארבע המנותקת חברתית אשר מוצאת נחמה בחיות שמסביבה ונצמדת
לקופיף קטן ,צב ענק , ולכלבם שנמצא בחצר הבית כשבינתיים מחפשים לה הצעות למסגרת חברתית .
ובנוסף לכל קצין מקומי שהאב חושב שהוא חבר מעורר רתיעה באישתו וזה עוד לפני שהיא יודעת מה
בכוונתו לעולל ...ולא נשכח גם את בעיות של מוסר ומצפון בעת מלחמה .
ספר ייחודי קריא מותח ומחכים הטומן בחובו שניים : רומן משפחה בשילוב , היסטוריית שנות האימה
ושפיכות הדמים המזעזעת והקשה של המרד נגד הקיסר היילה סלאסי ורציחתו ומלחמת האזרחים בעקבותיו
כתוב מרתק , איטי , עמוק בכתיבה חבויה נסתרת ומיוחדת המצריכה סבלנות שמשתלמת !”