שנת 2021 בספרים

בכלל לא תכננתי לקרוא את הספר הזה. מצאתי אותו, עם העטיפה המועתקת מאחד המותחנים של פ"ד ג'יימס, בספרייה השיתופית במשרד, וליקטתי אותו כי ידעתי שיהיה חג-שבת ארוך שבו יהיו אצלי שלוש מבנותיי, אחת מהן עדיים מחלימה מלידה, וספר רומנטי וקליל יכול להתאים. אלא שבמהלך השבת נסוב הדיון בבית על הייט על הספר הזה (אחד כבר קרא, שנייה היתה במהלך הקריאה והיא ידועה בקריאת הר הגעש שלה) עד כדי כך שהייתי חייבת לקרוא כדי לבדוק על מה הם מדברים.

ובכן כדי לקצר את האורך אומר שהם צודקים.

כדי לפרט יותר, אומר שיש כאן ניסיון לעלות על נוסחה ידועה למתח ומסתורין. הנוסחה כוללת אחוזה מבודדת שמתכנסים אליה אנשים רנדומליים באמצעות זימונים מפוקפקים. ואז "לפתע" אין קליטה, יש מזג אוויר גרוע ואין חשמל, כל המכוניות נעלמו ומוראות מזג האוויר מונעות הגעה רגלית לכפר הסמוך והזעקת עזרה. עוד חלק מהנוסחה זה פער של דור ומאבק ירושה על אותה אחוזה, וכמובן סיפורי אהבה, משולש, מרובע, מחומש אם אפשר - כמה שיותר יותר טוב.

אז סיידי, שחקנית די מובטלת מקבלת הזמנה כזאת, לשחק תפקיד "אורחת" במשחק מתח בלשי שבו לה משלמים עבור התפקיד, ואילו אורחים אחרים משלמים עבור החוויה. היא מקבלת מזוודה עם בגדים יקרים וכן את פירוט התפקיד והסעה למקום. במקביל ולסירוגין אנחנו חוזרים בזמן לסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, זמן בו בת', יתומה משני הוריה, בת 15, מועברת למשפחה שגרה באחוזה, המעבירה היא דודה שלה קרוליין, ובאחוזה גרים מרקוס וליאונורה והבת שלהם נינה שהיא בת גילה של בת'. באופן מוזר ומפתיע בכל פעם שהסבא, אביו של מרקוס, מגיע נינה חולה ובת' מתבקשת למלא את מקומה.

עוד חלק ששתוך לסירוגין הוא וידוי של דמות שאנחנו לא יודעים מי היא ובאיזה זמן היא מתקיימת, וזה לכאורה מה שיוצר את המתח. אני יכולה להבין את מי שנהנה, אבל בשבילי היו יותר מדי חורים בעלילה, ובסוף הכל יותר מדי הסתדר יחד. נותרה רק הכריכה המאוד יפה, אבל גם היא מועתקת, אז באמת חבל.

Zweig Stefan- Der Begrabene Leuchter

גילוי נאות- זו הפעם ראשונה שאני קורא ספר של שטפן צוויג. האמנם קראתי בעבר על חייו של הסופר והתאבדותו רגע לפני סיום מלחמת העולם השנייה, אבל משום מה לא יצא לי לקרוא עד היום ספר שלו.
אינני יודע אם הספר הזה מייצג בצורה טובה את כתיבתו. אני כן יודע שהוא כתב לא מעט ספרים על דמויות היסטוריות כגון מרי סטיוארט, מגלן, מרי אנטואנט ואף ביוגרפיה על בלזאק. גם הספר הזה בעל מימד היסטורי, אך צוויג מרכיב סיפור מומצא על סיפור מנורת בית המקדש שנלקחה על ידי האימפריה הרומית כאשר נכבשה ירושלים בחורבן בית שני ועל הקהילה היהודית שיושבת ברומא. התקופה היא בזמן רומא הביזנטית בו הדת שהשתלטה על האימפריה היא הנצרות. רומא חלשה וסופגת מתקפה של שבטים וונדלים הגונבים את מנורת בית המקדש לחרדתם של חברי הקהילה היהודית בעיר. מכאן מתחילה עלילה בה מנסים מספר יהודים להשיב את הפריט החשוב כל כך ומסמל את המולדת שנגזלה.
צוויג למעשה משתמש במנורת שבעת הקנים כאנלוגיה על עם היושב בגלות ללא מולדת ומנסה להחזיר לרשותו את עצמאותו. עם חלש, מוכה ונרדף.

נהנתי מאוד. אין לי ספק שאקרא עוד ספרים שלו בעתיד.

רומן אנושי, חכם ומרגש שמתרחש בין זיכרונות העבר לבדידות של ההווה.
במרכז הסיפור נמצאת ז’וסטין, צעירה שעובדת בבית אבות קטן בכפר צרפתי
ומפתחת קשר עמוק עם דיירי המקום, במיוחד עם אלן — אישה מבוגרת שמתחילה
לספר לה את סיפור חייה ואהבתה הגדולה.
דרך הסיפורים, המחברות הישנות והזיכרונות שנפתחים לאט,
נחשפת עלילה מלאה בסודות משפחתיים, כאב, אהבות אבודות ורגעי חסד קטנים.
סיפורה של אלן, גם חייה האישיים של ז’וסטין נחשפים בהדרגה — היתמות שלה,
יחסיה המורכבים עם משפחתה והחיפוש שלה אחר שייכות ואהבה.
זהו ספר שנע בקצב איטי אך סוחף.
מומלץ בחום.

אזהרת ספוילר

הייתי בצבא, בדיוק בתקופה של פיגועי האינתיפאדה השניה. ובתקופה הזאת אורי צלל לנושא החלומות. הוא למד ותרגל, זה היה הפרויקט שלו. יצא לנו לדבר על זה, כי זה מה שהעסיק אותו בזמנו, והוא היה באופן קבוע במעין תרגול תודעתי כזה של לבדוק כמה פעמים ביום - האם מה שאני חווה הוא מציאות או חלום? בזמנו הוא סיפר לי שברגע שאתה מזהה שאתה כרגע בחלום, אתה יכול ״לתפוס פיקוד״ על החלום שלך ולחוות כל דבר שאתה רוצה - בחלום, כל עוד הוא נמשך. והוא בעצם נתן לי מתנה. כי למרות שלא תירגלתי את זה באופן קבוע, מידי פעם זיהיתי שאני בחלום, ואז אני פשוט עפה, מרחפת באויר, כל פעם באופן קצת אחר- פעם טסה מהר ופעם דואה לאט, בתנוחה מאוזנת או במאונך, אבל זה תמיד נפלא. אחרי שאח שלי נהרג בפיגוע באותה התקופה, זה קרה הרבה. השתוקקתי לזה. הגיע חלום ועפתי באויר, תעופה מנחמת. היה שם גם הרבה ירושלים והרבה אלכוהול ועוד כמה דברים שהספר הזה הזכיר לי.

נהניתי מהספר, בין השאר כי הצלחתי לדמיין מרחוק אך באופן קצת אינטימי את חדוות הגשמת החלומות של הכותב. שעף, ומלהטט במילים, במחשבות, בישראליות ירושלמיות אסלית של תחילת המילניום. קצת ציפיתי לקטרזיס המרוולי של הצלת העולם, אבל נו שוין.

אני לא מאד פעילה בסימניה, אבל דה אלפרט הוא אחד הקוראים שאני עוקבת אחריהם באדיקות, וההמלצות שלו הן מספר 1 מבחינתי. גם כיף לקרוא וגם הן קולעות בול. יצא הרבה פעמים שחיפשתי מה לקרוא, נכנסתי לעמוד של אלון וחיכה לי שם השפע הגדול… אז תודה אלון.
על כן למעשה רציתי לקרוא את הספר מזמן, אבל מתישהו בשנים עברו איבדתי את היכולת לקרוא ספרים בכל פלטפורמה מלבד קינדל. לאחרונה הספרים הדיגיטליים בסטימצקי זמינים גם בקינדל, ובא לציון גואל. בינתיים. וכמה טוב היה להיזכר בספר הזה ולקרוא אותו בשקיקה בקינדל. כיף של ספר.

רוי גרייס הבלש המהולל והאנושי כבר חבר שלי למשך 17 ספרים ועוד היד נטויה.
סדרה הספרים של פיטר ג'יימס והגיבור שלו רוי עוברים מתעלומה אל תעלומה בסדרת ספרי מתח שלטעמי נהדרים.
מה שעושה אותם כל כך טובים הוא דמותו של רוי, מה הוא עבר לאורך 17 הספרים משול ל 17 שנים כמעט.
טרגדיה אחרי טרגדיה אחרי השתקמות ושוב טרגדיה.
ולעיניין ספר זה.
זוג עוצר במרכז קניות, רגע לקפוץ לקנות משהו ואז... האישה נעלמת. בעלה מין הסתם הופך להיות החשוד המרכזי.
וככל שרוי גרייס נובר בחיים שלו, הוא מגלה עוד ועוד קופות שרצים.
והיכן אישתו? נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
כמו רקמה שברירית , רוי פותר את התעלומה עד לגילוי המרעיש.

נהנתי מאד ופניי לספרו ה....18.
יש למה לחכות

ספור על אהבת אם לבתה היה מטיש אותי אבל ספר זה כתוב וערוך מעניין כל כךךךך. מומלץ

ספר שנותן ערך, שינה את הפרספקטיבה שלי לגבי כל מערכות היחסים בחיי- ולא רק זוגיות.

סיפורים מעוררי מחשבה על זוגיות ויחסים
מלמד ומעניין מאוד

ספר משמעותי ומעמיק עזר לי הרבה בחיים

ספר שבאמת נותן כלים. לא זורקים את מה שאפשר לתקן' הוא שיעור חשוב בסבלנות, הקשבה ותקשורת מקרבת. מה שאהבתי במיוחד זה השילוב בין סיפורים אישיים לבין תובנות פרקטיות על זוגיות וחינוך. יצאתי עם נקודות למחשבה שבאמת אפשר ליישם ביום-יום בתוך הבית ובכלל במערכות יחסים. ספר מעשיר ומרתק שקשה להניח מהיד

הנה כמה דברים שאתם צריכים לדעת על הספר הזה:
1. המילה "רצח" היא המילה הראשונה בתיאור העלילה בכריכה האחורית
2. האיזכור שמישהו מת מופיע לראשונה בספר בעמוד 180
3. הספר מתאר קבוצת חברים - שלוש בנות ושלושה בנים - בשנות הקולג' שלהם
4. זה אמנם לא תיכון, אבל בהינתן שאין צבא, קולג' בארה"ב הוא די דומה מבחינת המנטליות.
5. המספרת היא מיילין, אחת מתוך קבוצת החברים, והיא לא בהכרח אמינה.
6. הלימודים הם החלק הפחות חשוב בתוך כל הווית המספרת, למרות שהיא מתארת את עצמה כתלמידה טובה
7. יש המון אלכוהול, סמים, ענייני בנים בנות, ואינטריגות
8. בתוך כל זה יש גם רצח, אבל איכשהו הוא לא תעלומה
9. העלילה מתנדנדת בין שנה א' של הלומדים, יום סיום הלימודים שלהם, וכמה אפיזודות מהעבר.
10. אני הראשונה שכותבת ביקורת על הספר באתר.

בקיצור, מיילין מגיעה לקולג', נחושה לפתוח דף חדש, היא נכנסת לתוך חבורת תלמידים שחלקם עשירים וחלקם עשירים מאוד והיא מתאמצת מאוד כדי להיות חלק מהחבורה שלהם, למרות שיש כל מיני הדים מהעבר שרודפים אותה. מצד שני הם רודפים גם חלק מהחברים שלה. הקצב של הספר מאוד איטי, מתעסק בהמון עיסוקים מעבר לעלילה שלשמה התכנסנו, והפיענוח כשהוא כבר מופיע - לא מאוד מעניין.
תעשו עם זה מה שתרצו. לא יכולה להמליץ, אבל בטוח שיהיו כאלה שימצאו עניין, בעיקר אם הם בשנות העשרים לחייהם.

יון פוסה, יליד 1959 הוא זוכה פרס נובל. בנימוקי הפרס נאמר שהכתיבה שלו "נותנת קול לבלתי ניתן לאמירה". זו אמירה מעניינת. אבל את הספר הקצר והמינימליסטי הזה התחלתי לקרוא לפני שהתוודעתי למשפט הזה.

הספר מתמקד בעיקר ביום אחד בחייו של יוהנס, בן למשפחת דייגים בנורווגיה. יוהנס הוא איש זקן שאשתו נפטרה זה מכבר וגם חברו הטוב פטר כבר איננו. יוהנס קם בבוקר ומרגיש לפתע פחות נוקשה אך זה עדיין נראה כמו עוד יום של זקנה ובדידות, ושל ים כבד ואפלולי. אבל עם התקדמות הסיפור משהו מרגיש מוזר. אווירת מסתורין וערפל יורדת על העולם של יוהנס. העולם רגיל, אבל רק כמעט. התחושה כאילו משהו זז מהמקום, לא לגמרי מהודק. אולי אפילו שקוף. וכך מתקדם הסיפור שכוחו גדול לא בעלילה ,שכמעט ולא קיימת, אלא באווירה שהוא יוצר.

כמה מילים על הכתיבה עצמה. אני לא יודע איך הכתיבה של פוסה בספרים אחרים אבל בספר הזה הכתיבה מאוד מוזרה, היא תודעתית, קצובה ופשוטה יחסית, אך גם חזרתית ומונוטונית. ייתכן שדווקא החזרתיות הזו היא חלק ממה שיוצר את האווירה המיוחדת. לא יודע. נקודה שכן הפריעה לי ודי מוזרה היא שאין נקודות בסופי משפטים. לא הבנתי מה הרעיון שעומד מאחורי ההחלטה הזו, אולי משהו פוסט-מודרני מתחכם, אולי ניסיון ליצור זרימה רציפה של תודעה. ועדיין לדעתי מיותר. בכל אופן, הספר עצמו קצר, ומצליח במעט עמודים לייצר אמירה מעניינת על החיים על הזקנה ובעיקר על המוות.