“בזמן שאמא רפרפה בין חיים ומוות האופטימיות שלי התנדפה לה כמו בלון שפוצצו לו את האוויר. הגוף שלה עבד אבל המוח קיבל מכה מנפילה ופשוט נדם לו. משום מה בזמן שישבנו לידה שעות בטיפול נמרץ בשערי צדק ודברנו אליה , ונפרדנו עשרות פעמים כל יום מחדש. חשבתי על דיון שערכנו פה בסימניה על ילדים שסועדים את הוריהם ועל האסקימוסים המבוגרים לפני מוות שילדיהם שולחים אותם עם צידה למסע בשלג למות לבד, ושמחתי שאני זו אני וזו המשפחה שלי, אנחנו ביחד בכל. החברה הוותיקים בוודאי יזכרו את הדיון. חווית מות אם היא מכה מתחת לחגורה לנשארים כאן על הכדור. רק אומר שהתובנה הגדולה היא שהכל מתגמד בחיים חוץ מהאהבה הגדולה לאנשים שאתם אוהבים, שם תשקיעו ותתנו את המאני טיים הכי טוב שאתם יכולים כדי שלא תצטערו שלא הייתם מספיק.

בהפוגות נכנסתי לצומת ספרים ושם מצאתי שני ספרים צנומים ומסקרנים וזה אחד מהם. הספר כולו הוא בעצם הרצאה שוואלס נתן בפני בוגרי קולג' יוניון 2005 בייחוד על הקלישאה שבלימודי מדעי הרוח לא מלמדים בשביל ידע , מלמדים כיצד לחשוב. (אני בוגרת של לימודי מדעי הרוח לכן יצא לי לחשוב על זה). שם ההרצאה הוא השם של הספר "אלו הם מים" הדף מאוד קצר ויש רכות נפלאה בדפים הללו. באמצע הדף מובאים כמה משפטים קצרים של תובנות , מסקנות, מסרים במשלים. ולמרות כל החכמה המובאת זה לא ספר שמסביר איך להתנהג או איך לפעול , זה לא ספר מתכון ל – " עשה ואל תעשה".

הספר מוליך את הקורא להבנה שחשוב לפתח חשיבה, כל סוגי החשיבה אבל עוד יותר חשוב הוא על מה לחשוב כדי לא למלא את המוח בזבל. לבחור על מה להקדיש מחשבה. הוא הרצה הרבה על זה שיש לנו חופש לבחור. הכוונה לבחור על מה לשים לב . ואיך לבנות משמעות מתוך החוויה הפנימית האמתית שלנו, ולהיות מודעים לעצמנו כדי לא להפוך לעדר. ויש כל מיני סיפורים מצחיקים ולכאורה הם נראים פשטניים אך הם עמוקים.

הוא כותב על הניסיון והתהליך המחשבתי שלו אבל לא באופן מעיק וכבד אלא הוא מעביר את הדברים בצורה מעניינת. נניח על העובדה שכל אחד מאתנו חושב שהוא מרכז היקום ועמוק בפנים אנחנו כולנו באמת מאוד מרוכזים בעצמנו. מבחינה חברתית ז ה דווקא פגם שאנחנו לא גאים בו ולכן קוברים זאת עמוק בנו אך כולנו או רובנו כאלה. ואז הוא יצא בשאלה לסטודנטים: שיחשבו על חוויה שחוו שהם לא היו במרכזה המוחלט, ובכך הוא יוצר דיון על הנושא.

וולס ממשיך להוליך את ההרצאה וטוען שאין לו בכלל רצון להטיף להם! אלא רק על מידות טובות כצידה לחיים, או קשב לאחר מלבד עצמנו, הוא רוצה שנעשה מאמץ לשנות את ברירת מחדל שלנו להיות מרוכזים בעצמנו כל הזמן ולפרש הכל דרך העדשה של האני.

קצת פילוסופי אני יודעת אבל הוא מסביר כל הספר למה הוא מתכוון. ואז הוא הגיע למקום בו הוא מסביר על חמלה של אנשים כלפי אנשים מתוך בחירה והחירות שניתנה לנו להעניק לאחר אהבה לא מתוך סחר באהבה. כלומר: לתת, כי רוצים לתת, ולא לתת כדי לקבל משהו חומרי מתוך אינטרס.
אמא הייתה כזאת וכשקראתי את הספר הבנתי שהספר הגיע באחד הרגעים המכריעים של חיי וחלק מההספד שלי היה לספר עליה וזו הנקודה שהדגשתי. החירות להיות אדם שלא סוחר באהבה, היא פשוט נתנה מעצמה למען האחר בנתינה וטוב לב כל הזמן לכל אדם באשר הוא אדם, וזה השיעור הכי גדול שהיא נתנה לי.

ספר שנגמע במהירות ואני אהבתי מאוד. תודה לאלון על הקישור להרצאה באנגלית.

https://www.youtube.com/watch?v=eC7xzavzEKY”

“ספר קליל שקראתי בשעה קלה והלך איתי ימים ארוכים ב"עולם האמיתי", בשאלה - למה אני סוגדת בחיי?

דיוויד מוריד לקרקע את הבחירה בחיים "רוחניים" - לבחור כל יום בחמלה במקום בכעס, להסתקרן ולהתמלא מהסיפורים הנסתרים מעינינו אצל כל אחד מבני האדם אותם אנו פוגשים לצד הדרך במהלך היום, ולהזכר, שוב ושוב, שכל אחד מאיתנו מתנהל דרך חוויה פנימית הרואה את עצמנו במרכז מוחלט של היקום - כולנו.
"תחשבו על זה- אין חוויה שחוויתם שלא הייתם במרכזה... העולם, כפי שאתם חווים אותו, נמצא שם לפניכם, או מאחוריכם, משמלאכם או מימינכם, על מסך הטלוויזיה שלכם, או במחשב, או איפה שלא יהיה. מחשבות ורגשות של אנשים אחרים מועברים אליכם איכשהו בתקשורת, אבל המחשבות והרגשות שלכם כל כך מידיים, דחופים, אמיתיים..."”