#
למדנו לא לכבד פוליטיקאים. אנשים שתחמנותם אומנותם, תרגילים שחלקם ממש מדיפים ריח רע וחלקם כל כך ילדותיים שאתה תוהה מאיפה צצו היצורים האלה, בעלי ההתנהגות הניארדנתלית (סליחה, ניאנדרתלים.), מכורים לפרסום בעלי אינטליגנצייה גבולית, שאם היו צריכים למצוא את לחמם בעבודה רגילה, מן הסתם היו מגששים אחר מציאות בשוק ביום שישי אחר הצהריים.
בא בוריס ג'ונסון, שעד לקריאת הספר לא זכור לי שחשבתי עליו אפילו חצי מחשבה (זה לא מהתנשאות, סתם חוסר עניין ובורות) והדגים לי בספרו זה שדעותי הקדומות נגד קבוצה זו באוכלוסייה האנושית, נובעות, מהכרה והכללה של דוגמאות גרועות במיוחד, שאליהן נחשפתי. כי בוריס ג'ונסון יכול היה בקלות להיות סופר טוב, ואפילו להתפרנס מזה.
כל הספר הארוך הזה הוא שיר הלל למנהיג, שלשם שינוי בהיסטוריה האנושית, קם וקרא "אחרי" בזמן הנכון, במקום הנכון ובעם הנכון. כי זה העניין עם מנהיגים: ברוב המקרים הם לא קמים דווקא בזמן שצריכים אותם ומנהיגותם הפוטנציאלית מתבזבזת על קבוצה שדוחה מה שיש להם להציע בגלל קוצר ראות. הדוגמה הכי קרובה לנו שאני יכולה לתת למנהיג הנכון בזמן הנכון היה בן-גוריון קצת לפני – בזמן – וקצת אחרי הקמת המדינה. אז הוא התאים לעם ולאירוע וגרם לו לקרות. אחר כך הוא לא השכיל להבין שהמהלך הכי נכון הוא פשוט לא להפריע לאנשים ולמדינה להתפתח, וסיים את תקופת מנהיגותו באכזבה ובצלילים צורמים. כזה היה גם סוף עידן צ'רצ'יל. אולי אלה שממשיכים להנהיג עד מותם – מסיבות טבעיות או לא – הם רק הדיקטטורים?
הספר הזה מסתמך על הידע העצום שיש לג'ונסון על גיבורו, ידע שחלקו נאסף בזכות הערצתו העצומה של הסופר לדמות עליה כתב. ההערצה הזו נוטפת מכל שורה ודוגמה ומוצדקת בהחלט על ידי הסופר. ג'ונסון לא התפתה להאדיר ולצחצח את דמות אלילו. תיאורים על נרקיסיות, התמכרות לתשואות ולכותרות בעיתון, אהבת מותרות, זילזול באנשים וגם טעויות חמורות בגודל מגדלי עזריאלי, מתוארות בספר ללא צינזור. ג'ונסון אמנם מתווכח באמצעות ניתוח ודוגמאות עם מסקנות לחובתו של צ'רצ'יל, אבל מסכים שצ'רצ'יל הענק עשה טעויות ענק, שעלו במחירים מפלצתיים. מדפי הספר עולה – לא בטוח שבכוונת מכוון – התנהגותו יוצאת הדופן של העם הבריטי, שהשכיל בעת משבר לעשות שימוש נכון במנהיג שקם לו, להיאבק נגד כל הסיכויים, עד הניצחון במחיר מופקע בהחלט, ולנֵָצֵח גם עבורי ועבורכם.
צ'רצ'יל היה אדם יוצא דופן לא רק במנהיגותו, גם בכשרונותיו, ביכולת הריכוז והעבודה שלו ובהשקפת עולמו. הוא אמנם נולד לאריסטוקרטיה עתיקה, פריבילגי עד קצות צפורניו, אבל היה ער לעוני וניצול בממלכה. פועלים הועבדו יתר על המידה, תזונה דלה על סף הרעב וחוסר בטיפול רפואי, שכאשר הגיעה עת הגיוס – 50% מכלל חייבי הגיוס היו לא כשירים גופנית. הוא יזם הורדת גיל הפנסייה, הניח את היסוד לקצבת אבטלה ולביטוח לאומי וגם לשכר מינימום. ולהבדיל – היה סופר פורה וכתב ספרים עבי כרס, נאומים ומאמרים לעתונות (כתב יותר מלים משייקספיר ודיקנס ביחד) והיה בעל חשיבה המצאתית ומקורית (המציא את הטנק וגם אינספור ביטויים המשמשים אותנו עד היום)
יש בספר פרק משובב נפש על המצאת האימפריה את המזרח התיכון, על חיבורים שלא-כדרך-הטבע והבטחות שנכתבו על הקרח (הגדרת ג'ונסון:"התברר שבריטניה מכרה את אותו חמור לשלושה גורמים שונים...") וכמובן את חלקו של צ'רצ'יל בהקמת מדינת ישראל והיותו "ציוני" כביכול, מכוח אמונתו בהתפתחות וצמיחה.
הספר כתוב בהומור רב ששוב הבנתי בצער שאת חלקו אני מפספסת. הבנתי בקריאת הספר הזה שההומור הבריטי המפורסם מתבסס בחלקו על השפה העשירה מאד, שנוצרה במשך מאות רבות (לא, האמריקאית היא בת-דודה רחוקה ומוגבלת...) וחלק זה של ההומור יהיה מובן רק לילידים, שדוברים אותה כשפת אם. אם להשוות מה לנו, ששפתינו הדלה, יחסית, מתבססת על שפת התנ"ך החמורה והזועפת, שיש בה מעט מדי מלים נרדפות ומעט מדי כינויים למצבים יומיומיים, כוללים מאד וחסרי מחוות ודיוק, מה לנו ולהומור? ובאמת, עדיף, כנראה, שנתרכז בפיתוחי סייבר מתוחכמים ולא נתאמץ להצחיק.
אהבתי מאד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
