#
אני אוהבת לקרוא את גרישם. דרכו לספר סיפור מעניינת בעיני וגישתו הליברלית על רגישותו למיעוטים וחלשים מקובלת עלי. אני מוכנה ללכת איתו ולשקוע בסיפורו. סיפורי המשנה שהוא מספר לא משעממים אותי ואני תמיד שמחה להיות אנתרופולוגית של כורסה וללמוד על חייהם של אנשי הפריפרייה האמריקאית, שאם נוציא ממנה מספר ערים גדולות עם אוכלוסייה מפותחת, היא באמת דוגמה לחיים בעולם השלישי, אם כי באנגלית אמריקאית ועם קולה והמבורגר.
הספר הזה מתנהל בעולם של ספרו הראשון המצויין של גרישם "עת להרוג" ומתאר את חייו של עורך הדין שהיה גיבור הסיפור. עורך הדין הזה ממשיך לחיות באותה עיירה, נשוי לאותה אישה ומתקשה להגיע להישגים כלכליים ראויים לשמם כפרקליט החי בעיירה קטנה שתושביה רחוקים מאמידות.
הסיפור עוסק במשפחה של "זבל לבן". אם חד-הורית, המנסה לפרנס את שני ילדיה מעבודות מזדמנות. היא חיה עם בן זוג מתעלל שבמקרה או שלא הוא שוטר, שמשתכר, מתעלל ומכה אותה ואת ילדיה באופן קבוע. יום אחד הוא עבר איזה גבול ומצא עצמו ז"ל. עורך הדין מנסה להגן על הנער שרצח אותו לכאורה, כאשר הלך הרוחות בעיירה הוא נקמה, עונש מוות, בלי התייחסות לגילו הצעיר של הרוצח או להתנהגותו של הנרצח.
גרישם מתאר את הפרובינציה האמריקאית בעיירה בדרום ארה"ב. אנשים מבלים את חצי מיום ראשון בכנסייה, הם רוצים "חוק וסדר", אפס סובלנות לחריגה מהכללים, אבל לא יעצרו מישהו מלהתעלל בילד בתוך ביתו, שהוא מבצרו. הפלות לא מתקבלות על הדעת, גם אם ההריון הוא תוצאה של אונס, גם אם ההריונית היא ילדה. הפרדה נשמרת בין שחורים ללבנים כדרך חיים. "רווחה" היא מילה גסה ששמורה לעלובי החיים. הדרך ממעמד בינוני נמוך להידרדרות כלכלית וחיים במכונית יכולה להיות מהירה מאד.
אין כמו גרישם לתאר מהלכי בית משפט. הסיפורים הדרמטיים, השפנים ששולף הפרקליט מהכובע, הניסיון לגבור על הצד השני באמצעות מניפולציות, הכוח שיש לשופט לכפות את דעתו על הצדדים המתדיינים – כל אלה הם סיפורים מרתקים. בספר הזה אירועי בית המשפט התחילו בעמוד 380 (מתוך 550 עמודים!) ועד אז הוא נראה כתוב ברישול מסויים, כמעט בעצלנות. לגרישם היו כבר ספרים טובים יותר מהספר עב הכרס הזה. הוא היה כמעט מעניין בחלקו הראשון, מעניין בחלקו השני, מתאר באופן אמין, נראה לי, את אורחות החיים של אותו פלח באוכלוסייה שאינו מפורסם ומוכר כ"אמריקאי" ואף אחד, נראה לי, אינו שואף להידמות לו.
יש זמנים בהם כל מה שאני מבקשת מספר שיהיה מספיק מעניין ולא ידרוש יותר תאי מוח מאלה שאני מוכנה לנדב לו באותו זמן. אלה זמנים כאלה וזה ספר כזה.
1/2
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
