#
סיביל ברג לא אוהבת בני אדם. יש לה סיבות רבות לכך – מעל 400 עמודים בספר הזה מפרטים באופן ענייני, מנומק ומודגם, את סיבות אי אהדתה למין האנושי. גם הגיבור/ה שלה, טוטו, לא זוכה לאהדה מצידה. היא פורשת את חייו האומללים מרגע היוולדו (פה היתה נחוצה שפה נטולת מיגדר) כיצור עם פגם מהותי – לא זכר ולא נקבה. פגם מהותי עוד יותר הוא, העדר כמעט מוחלט של תוקפנות מכל סוג. פגם נוסף – לא מהותי כשני קודמיו - הוא תמימות שאינה עוברת עם הגיל, ורצון להיטיב עם אחרים. ככה בלי חשבון.
הספר הזה שייך לספרים שהם שוברי לב. רשימת ספרים ברוח זו קיימת אצלי והספרים המשתייכים אליה צריכים לענות על שתי תכונות – האחת שהלב נחמץ כשהקורא(ת) מדמיין(ת) את הכתוב בספר. השנייה – שהסופר לא ניסה לעשות מניפולצייה על בלוטת הדמעות של הקורא(ת). הביקורת של אבי כיוונה אותי אל הספר הזה (תודה!)
החיים דרך עיניו של טוטו (הוא נקרא על שם הכלבלב, אם תהיתם) הם נטולי משמעות סביבתית. הוא נולד, חונך(?) וגודל בגרמניה המזרחית, הקומוניסטית, ועבר במקרה כבוגר צעיר לגרמניה המערבית, הקפיטליסטית. ברג מצליפה ללא רחם בשתי המדינות המייצרות שני סוגי חיים. היא מאפיינת את שתיהן כמשמימות, הופכות את אזרחיהן לחסרי ערך בעיני עצמם, מתארת את החיים בהן כעולם שחוקיו אינם מאפשרים שום שמחת חיים או מקוריות. היא בזה ולועגת לצורות החיים העלובות שאנשים מאמצים להם, כדי לתת משמעות כלשהי לחייהם המזוייפים. וטוטו? הוא חושב שברפובליקה הקומוניסטית לאדם אין מה להפסיד כי אין לו כמעט כלום ובמצב כזה קל יותר לשאת את הפחד.
הספר כתוב נפלא. גם בקטעים בהם הסופרת שופכת את מררתה על אורח החיים בגרמניה, על האזרחים שחייהם הסתמיים הופכים אותם לחסרי רגש ושכל, על חוסר הדמיון והיצירתיות, על ההרס העצמי בשימוש בסמים, באלכוהול במיוחד, גם בקטעים האלה הספר מעניין מאד. אבל... היא לא עצרה בזמן ולא קיצצה את הדרוש קיצוץ. ואחרי שהסופרת ביססה את התזה שלה על החיים המודרנים ו(חוסר) איכותם, היא חוזרת עליה שוב ושוב ומצליפה איתה בקורא(ת). הספר מתרחש בין שנות השישים המוקדמות של המאה העשרים, אז נולד טוטו, עד שנות העשרים פלוס של המאה העשרים ואחד, אז היא מתה. וזה מעיק וכואב ומציק, בדיוק כמו שזה נשמע. אמנם סבלותיו של טוטו מלוות את הסיפור בלי טיפת נחמה, אבל לא הם נושא הספר. אם לא הייתי חוששת להשמע מתיימרת, הייתי אומרת שמדובר בסבלותיו של המין האנושי שלעולם ינסה להגיע למקום שיזיק לו.
השורה התחתונה היא שזה ספר טוב מאד שהיה יכול להיות מצויין אם היה מוצא את המידה הנכונה למסר שלו. זה שהספר אינו מנסה לתת איזו נחמה – מילא, אפשר לקבל באופן דחוק. אבל דרושה מידה מתאימה גם כדי להיות תקיף וחריף וכועס. אחרת המסר מפסיק להדהד ועובר בין האוזניים בלי עצירה הכרחית להפנמה והשלמה. וכך חלקים גדולים ממה שהסופרת מטיחה בקורא(ת) יורדים לטמיון. לא חבל?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
