#
סיביל ברג לא אוהבת בני אדם. יש לה סיבות רבות לכך – מעל 400 עמודים בספר הזה מפרטים באופן ענייני, מנומק ומודגם, את סיבות אי אהדתה למין האנושי. גם הגיבור/ה שלה, טוטו, לא זוכה לאהדה מצידה. היא פורשת את חייו האומללים מרגע היוולדו (פה היתה נחוצה שפה נטולת מיגדר) כיצור עם פגם מהותי – לא זכר ולא נקבה. פגם מהותי עוד יותר הוא, העדר כמעט מוחלט של תוקפנות מכל סוג. פגם נוסף – לא מהותי כשני קודמיו - הוא תמימות שאינה עוברת עם הגיל, ורצון להיטיב עם אחרים. ככה בלי חשבון.

הספר הזה שייך לספרים שהם שוברי לב. רשימת ספרים ברוח זו קיימת אצלי והספרים המשתייכים אליה צריכים לענות על שתי תכונות – האחת שהלב נחמץ כשהקורא(ת) מדמיין(ת) את הכתוב בספר. השנייה – שהסופר לא ניסה לעשות מניפולצייה על בלוטת הדמעות של הקורא(ת). הביקורת של אבי כיוונה אותי אל הספר הזה (תודה!)

החיים דרך עיניו של טוטו (הוא נקרא על שם הכלבלב, אם תהיתם) הם נטולי משמעות סביבתית. הוא נולד, חונך(?) וגודל בגרמניה המזרחית, הקומוניסטית, ועבר במקרה כבוגר צעיר לגרמניה המערבית, הקפיטליסטית. ברג מצליפה ללא רחם בשתי המדינות המייצרות שני סוגי חיים. היא מאפיינת את שתיהן כמשמימות, הופכות את אזרחיהן לחסרי ערך בעיני עצמם, מתארת את החיים בהן כעולם שחוקיו אינם מאפשרים שום שמחת חיים או מקוריות. היא בזה ולועגת לצורות החיים העלובות שאנשים מאמצים להם, כדי לתת משמעות כלשהי לחייהם המזוייפים. וטוטו? הוא חושב שברפובליקה הקומוניסטית לאדם אין מה להפסיד כי אין לו כמעט כלום ובמצב כזה קל יותר לשאת את הפחד.

הספר כתוב נפלא. גם בקטעים בהם הסופרת שופכת את מררתה על אורח החיים בגרמניה, על האזרחים שחייהם הסתמיים הופכים אותם לחסרי רגש ושכל, על חוסר הדמיון והיצירתיות, על ההרס העצמי בשימוש בסמים, באלכוהול במיוחד, גם בקטעים האלה הספר מעניין מאד. אבל... היא לא עצרה בזמן ולא קיצצה את הדרוש קיצוץ. ואחרי שהסופרת ביססה את התזה שלה על החיים המודרנים ו(חוסר) איכותם, היא חוזרת עליה שוב ושוב ומצליפה איתה בקורא(ת). הספר מתרחש בין שנות השישים המוקדמות של המאה העשרים, אז נולד טוטו, עד שנות העשרים פלוס של המאה העשרים ואחד, אז היא מתה. וזה מעיק וכואב ומציק, בדיוק כמו שזה נשמע. אמנם סבלותיו של טוטו מלוות את הסיפור בלי טיפת נחמה, אבל לא הם נושא הספר. אם לא הייתי חוששת להשמע מתיימרת, הייתי אומרת שמדובר בסבלותיו של המין האנושי שלעולם ינסה להגיע למקום שיזיק לו.

השורה התחתונה היא שזה ספר טוב מאד שהיה יכול להיות מצויין אם היה מוצא את המידה הנכונה למסר שלו. זה שהספר אינו מנסה לתת איזו נחמה – מילא, אפשר לקבל באופן דחוק. אבל דרושה מידה מתאימה גם כדי להיות תקיף וחריף וכועס. אחרת המסר מפסיק להדהד ועובר בין האוזניים בלי עצירה הכרחית להפנמה והשלמה. וכך חלקים גדולים ממה שהסופרת מטיחה בקורא(ת) יורדים לטמיון. לא חבל?

בתגובה לטענות שאני כותב מצחיק אבל לא לעניין אנסה הפעם לכתוב לעניין.
המכשול הראשון בכתיבה לעניין הוא שיש לי חשד שזה יצא לא לעניין ולא מצחיק, ללמדך שסוס צולע וחסר כיוון עדיין עדיף על סוס צולע שצועד לכיוון הרכבת הדוהרת.
המכשול השני הוא שכשכותבים לעניין מן הסתם מתחככים באגרסיביות בהספלה (הזהו המונח הנכון ל Spoiler?)
המכשול השלישי והגדול ביותר שקשה מאוד לכתוב לעניין בלי לקרוא את הספר אחרת עלול להתעורר חשד קל שאולי הביקורת בכל זאת לא לעניין

כדי להתגבר על המכשול השני אני כותב את הביקורת בטרם סיימתי לקרוא את הספר, נשארו לי עוד כמה עמודים שבגלל אפיו המיוחד של הספר לא ישנו את דעתי עליו ואת מה שארצה לכתוב גם כשאסיים לקרוא
לגיבור יש נקודת מבט על החיים שנובעת מנסיבות לידתו, חייו הממש מוקדמים והפזיונומיה המיוחדת במינה שלו. הספר מתחיל מתאור חיים בגרמניה המזרחית אי שם בשנות החמישים המאוחרות. העמודים האלה הם גם העמודים המאתגרים ביותר בספר מכמה בחינות.
קודם כל ברור שזה לא הולך להיות רומן רומנטי מלטף או אפילו סתם ספר טוב שעושה לך נעימי בגב.
לאנשים עם קיבה רגישה זה גם רגע של אמת - האם להמשיך לקרוא ולהתמזג עם דמותו של טוטו ולסבול את יסוריו עד לסופו המר של הספר, כמו שעשינו כבר עם כל כך הרבה גיבורים כריזמטיים בטירוף של ספרים הכתובים מצוין אחרים, שהשאירו אותנו שותתי דם לחודשים ארוכים עם לב שבור, או להתנתק כבר עכשיו בטרם התאהבנו סופית כשאז כבר מאוחר מדי להתנתק.
הייתי קרוב מאוד להניח את הספר בצער - למי יש כוח לאסונות ויסורים ספרותיים כשיש לנו ממש בשפע מסביבנו, הושט היד וגע בם.(נשמע קצת כמו שם של פירמת עורכי דין הונגרית: הוֹשְטָה, יָד וגָבָּם).
משהו בסגנון הכתיבה אמר לי חכה רגע, קרא עוד קצת. ואולי עזרה ממש במקצת גם הבת שלי שקראה את הספר לפני ואמרה לי תמשיך לקרוא עוד קצת. חכה.
נקודת המסט הייחודית של טוטו על החיים היא אחד הצירים המרכזיים של הספר. אפשר לאמץ אותה (אי אפשר, נקודת המבט שלנו היא חתימת האופי שלנו, אי אפשר לשנות את זה), אפשר להתווכח איתה, אפשר לדחות אותה לחלוטין. דבר אחד אי אפשר לעשות - אי אפשר להגיד שהיא לא מרתקת.
וזו גם הסיבה שכדאי להמשיך לקרוא - הייסורים אינם העיקר, נקודת המבט של טוטו היא העיקר. מי שרוצה לסבול מוזמן להתעמק ולדמיין את ייסורי טוטו הצעיר. מי שיעשה, יעשה זאת על אחריותו הבלעדית, הסופרת לא תעזור לו ובכך היא מתעלה על שורה של סופרים שכל כוחם בעינוי הקורא בתיאורי סבל מרתקים להפליא. בספר הזה יש לספוג את היסורים כמצע ורקע, מטרידים ככל שיהיו, לסיפור המעניין הרבה יותר של ההתמודדות.
ציר נוסף של הספר הוא סיפור מפיסטו וורתר, ברור לחלוטין מיהו ורתר ומי מפיסטו בספר, אפילו ברור יותר מדי וזו אולי נקודת חולשה קטנטנה של הספר.
אבל עד כמעט הסוף לא ברור איך הספר מסתיים ותאמינו לי שעדיין איני יודע
ספר מעולה