#
לא מעט ספרים נכתבו על התנהגות הבריטים בזמן הבליץ במלחמת העולם השנייה. אי אפשר להימנע מלהעריץ אנשים, שלילה לילה מוטלות פצצות ברחובם, שאין להם מושג אם יהיה להם בית הלילה, שצריכים לדלג יום יום מעל ערימות הריסות, ולחלץ מדי לילה אנשים שנקברו תחתיהן. הם לא יודעים אם הם או אהוביהם יחיו או ימותו מחר ולמרות הכל ממשיכים ללכת לעבודה ואפילו לבלות, בלי יותר מדי קיטורים והאשמות. התנהגות הבריטים לא פוענחה במלואה אבל מפעם לפעם, כשיש מתקפות על אזרחים שם, אפשר לראות שמץ מההתנהגות הזו שאין לי מלים אחרות לתאר אותה אלא כגבורה עילאית.
הסיפור עוסק במגזין נשים מיושן (בשנות הארבעים, כן?) עם רייטינג בריצפה, שיש לו - כמו לכל מגזין נשים - מדור עצות לקוראותיו אותן כותבת אחת, גברת בירד, "עורכת בפועל". היא מטילת אימה, בעלת ערכים מוצקים על מה שמקובל או לא מקובל, מה שפטריוטי או לא. הגיבורה, אמי, צעירה החולמת להיות עיתונאית מלחמות(!) מתקבלת לעבודה במגזין כקלדנית זוטרה. "העורכת האחראית" עסוקה במעשי צדקה נאותים ואין לה זמן להתעסק בעבודה. אמי הנ"ל צריכה לעבור על בקשות העצה המתקבלים במגזין, לנפות מתוכם את "הבלתי ראויים" (יש רשימה ארוכה של כללים הכוללת כמעט הכל) ולהגיש לעורכת את מעט המכתבים שנשארו אחרי הניפוי.
אמי אינה מוצגת כבעלת יכולות יוצאות דופן. היא צעירה רגילה, לא חכמה מהממוצע, לא תמיד חושבת לפני שהיא פועלת, לא תמיד מפרידה בין המציאות לבין הדמיון ולא כל שאיפותיה מציאותיות. היא מתקשה להתמודד עם נוקשותה של הבוסית שלה, מצפה לגישה קצת פחות אטומה לבעיותיהן של הקוראות וגם מתקשה להתמודד עם הגישות האולטרה-שמרניות של המייעצת הכבודה. ברור לכם מה היא עושה, לא? זה מה שכל קורא, מכל מין, היה רוצה לעשות. ולעזאזל התוצאות...
בעבר מדורי עצות בעיתונות – במיוחד בעיתוני נשים – היו נפוצים מאד. השתעשעתי לקרוא מה שכתבו פה בשבועוני נשים בתקופת הצנע, איך להוציא מכלום ורבע משהו אכיל, דקורטיבי, שיזכיר מנת אוכל וגם ישביע... הגושפנקא של "כתוב בעיתון" איפשרה לכל מיני מייעצים לתת עצות בענייני הלב בנימה של מומחים לדבר. היום נראה שרשתות חברתיות לקחו על עצמם את משימת הייעוץ והם עושים זאת בהחלטיות, במהירות, עם אותו ביטחון של המייעצים בעיתוני העבר ועם המון אימוג'נים וצבע.
הספר כתוב נחמד, מתאר את דמותה של הגיבורה בצבעי חיים (על חשבון חיוורון מה של הדמויות האחרות) ומתאר תקופה והתמודדות של אזרחים, שאילולא ידעתי שקרו באמת, סביר שלא הייתי מאמינה שהם אפשריים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
