הרבה רעש היה סביב הספר הזה לקראת הוצאתו, דבר שהוביל אותי "להיכנע" ולקרוא אותו. מה שבעיקר תפס אותי הייתה ההשוואה של הספר, והדמות הראשית בה, לברידג'ט ג'ונס, אבל של זמן מלחמת העולם השנייה.
אני מאוד אוהבת לקרוא על תקופת מלחמת העולם השנייה, ולאו דווקא מזווית השואה והזווית היהודית, זוהי מלחמה נוראית שפרצה שנים אחרי שהמלחמה הגדולה, זו שהייתה אמורה לסיים את כל המלחמות, נגמרה.
ב"גברת בירד היקרה" אנחנו מקבלים את זווית הראייה המקסימה של אמילין (אמי) לייק, בחורה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, החייה בלונדון המופגזת. הספר מתחיל בדצמבר 1940 ומספר לנו על תקופה של כמה חודשים בחייה של אמי שחולמת להיות עיתונאית לוחמת ולהביא סקופים משדה הקרב אך אי הבנה מובילה אותה לעבוד במגזין נשים, כמה קומות מעל העיתון אותו היא קוראת באדיקות ובו חולמת לפרוץ כעיתונאית מהשורה. בו בזמן היא גם מתנדבת בלילות בתחנת מכבי האש כנערת טלפונים המקבלת קריאות לגבי מוקדי שריפה בעיר.
אמי גרה עם חברתה הטובה ביותר, בונטי, בבית השייך לסבתה של בונטי, ושתיהן מנסות לנהל חיי שגרה נורמליים ככל האפשר תוך כדי בריחה מהפצצות אוויריות ובצל מלחמה נוראית שמתרחשת בכל אירופה. אנחנו מגלים איך חיו הצעירים של לונדון, איך התמודדו עם הפצצות בזמן שהם רוצים להמשיך לצאת לרקוד, לראות סרטים ולבלות על אף כל האבדות והעיר שעולה בלהבות מסביבם. איך אפשר להמשיך לאהוב, לקוות ולהתגעגע בתקופה כל כך קשה וחסר וודאות?
עורכת המגזין הנשים בו אמי עובדת היא הנרייטה בירד, אישה קשה אשר גם עונה על שאלות הקוראות אבל רק השאלות שעוברות סינון בעזרת הרשימה המאוד מוקפדת שלה ולא כוללות שום דבר שנראה לגברת בירד לא ראוי (סקס, בגידות, מיטות, ברלין ועוד ועוד) וגם לשאלות שהיא עונה, היא עונה בקרירות ובעיקר כותבת לקוראות להתאפס על עצמן בזמן קשה כזה של מלחמה. לאמי קשה לקרוא את המכתבים קורעי הלב של הקוראות ואז לגרוס אותם כי גברת בירד לא תאשר את הנושא.
בתחילת הקריאה לקח לי קצת זמן להיכנס לקצב של הספר ולהבין על מה כל הרעש ממנו. לקראת סוף השליש הראשון של הספר כבר הבנתי ורק התפללתי שלא ייגמר לעולם. הספר הזה גרם לי לצחוק בהנאה, להזיל דמעה כשכאב לאמילין או לחבריה והיו בו המון אגרופים חזקים לבטן עם תיאורים מושלמים של אירועים מאוד אישיים במלחמה של כולם.
קצת הצטערתי כשנגמר (סגרתי את הספר כשהגעתי לפרק האחרון ונתתי לעצמי את הלילה לפני שקראתי את סופו) ושחלק מעלילות המשנה נותרו פותחות לדמיון של הקורא.
הכתיבה מופתית, זורמת, רגישה ובועטת ואני מקווה לקרוא עוד דברים של הסופרת בעתיד הלא רחוק (מומלץ גם לקרוא את מה שכתבה בסוף הספר לגבי התחקיר לספר).
מומלץ בחום!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
