#
בחציו הראשון של הספר הוא הטריד אותי. הכתיבה טובה, הוא בדרך כלל לא משעמם, אבל דמות הסופרת, בשמה האמיתי, בגוף ראשון, על פרטיה האוטוביוגרפיים האמיתיים, היא משהו שלא הייתי רוצה בקרבתי. אישה מרוכזת בעצמה ברמה כמעט בלתי אפשרית. כותבת את כל מה שקורה לה ברמה צייקנית של קמצן השולה אגורות מארנקו. היא מדוייקת. היא פדנטית. נדמה לה שכל העולם ממש מתעניין בכל פרט נידח בחייה ובחירותיה, כולל התאריך והשעה המדוייקת. היא ממש עיצבנה אותי.
מדובר בסופרת שספרה הקודם האוטוביוגרפי הפך לרב מכר בצרפת וכנראה במדינות אחרות ("עד סוף הלילה". לא קראתי.) הסיפור בספר הנוכחי מתחיל ממש אחרי פרסומו של הקודם. היא זוכה בו לתגובות אוהדות כסלבריטי, וגם לתגובות של כעס מאלה שהיא חשפה שלא על דעתם ורצונם. היא מקבלת מכתבי שיטנה אנונימיים התוקפים אותה אישית. היא מבולבלת, מתקשה לכנס את עצמה ולכתוב משהו חדש. זוג התאומים שלה מסיים את בית הספר התיכון ונרשם ללימודים במקומות מרוחקים. בן זוגה (שאינו גר איתה באותו בית. אה החיים היפים...) הוא אדם עסוק ביותר הנוסע לעתים תכופות למדינות אחרות בעקבות מקצועו. במצב מבולבל ולא יציב זה, נכנסת לחייה חברה חדשה.
חציו השני של הספר מכפר קצת על חציו הראשון. נימת האיום מתחדדת, הסיפור מתמרכז. הגיבורה (דלפין, כאמור) אינה נעשית יותר נעימה אבל העלילה החיצונית משכנעת את הקורא(ת) למידה של אהדה והבנה לחלק מבחירותיה. כאשר דלפין, או הדמות העיקרית שהיא מכנה ל', אינן פוצחות בהרצאות ארכניות על תפקיד הספרות לקורא האנין, על מהות האמת או הבידיון בה, הספר נקרא בנשימה עצורה.
כאמור יש מידה רבה מדי, לטעמי, של נרקיסיות בכתיבתה ובסיפורה של דה ויגאן. הנרקיסיות הזו חיפתה, לצערי, על תכנון די מוצלח של הסיפור. הצורך של הסופרת להרצות על ספרות (במקום לאפשר לקורא להבין את עמדותיה מסיפורה) מוריד גם הוא נקודות ממנו. אבל מהרגע שהסיפור תופס תאוצה הוא מרתק וסוחף ומעלה על הדעת מה יכול לקרות כאשר אנשים מאפשרים לאחרים שליטה בתמורה להסרת אחריות, מראית עין של איכפתיות או קצת חיים של אחרים.
הסבלנות מתגמלת? במקרה הזה כן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
