• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שרודר

שרודר

מאת אמיטי גייג'

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
שרודר

שרודר

מאת אמיטי גייג'

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:משכל (ידיעות ספרים)
שנת הוצאה:2015
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/12
ביקורות על שרודר
הבאה
אנקה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 11 שנים

“* אזהרת ספוילרים למכביר למי שלא קרא עדיין ומתכנן לעתיד לבוא. ובכן, ההתחלה הייתה מבטיחה ומסקרנת, מ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•2 דקות קריאה

#
שרודר הוא גבר מומצא. תאמרו – כל גיבורי הספרות הם אנשים מומצאים (כולל גיבורי האוטוביוגרפיות) ותהיו צודקים. אבל במקרה הנ"ל הוא מומצא בריבוע. אמיטי גייג' (שלא שמעתי עליה לפני הספר הזה ומה שכתוב על הכריכה האחורית, נתון לחשד מיידי) כתבה דמות של גבר המספר את הסיפור בגוף ראשון. לדעתי יש סופרים מעטים מאד המסוגלים לכתוב דמות אמינה מהמגדר הנגדי. גייג' האמריקאית כתבה גם דמות של מהגר. הוא היגר מגרמניה המזרחית לגרמניה המערבית בגיל 5 עם אביו, ובערך בגיל 10 היגר פעם נוספת לאמריקה. כל אלה - בהנחה שגייג' אינה גבר ואינה מהגרת - מייצרים דמות מומצאת מאד.

שרודר הוא דמות של בדיין פטפטן, הממציא את עצמו מחדש מדי פעם. אפשר לקרוא לו "שקרן חווייתי". הוא מספר לאחרים את מה שלדעתו הם רוצים לשמוע. ממציא לעצמו קורות חיים טובים פי כמה מהאמיתיים, מתקשה להשלים עם שיגרה משעממת ובהחלט מתקשה ליצור קשר קבוע ולהתחייב לו. שרודר – שהפך לקנדי עם ילדות משופרת בעיירה ציורית באיזור יוקרתי, ילדות הטובה בהרבה מילדותו האמיתית בגרמניה המזרחית ובשכונת עוני ליד בוסטון. הוא מנסה כל ימיו להשתייך ולחיות את החיים הטובים, לכאורה, באמריקה. אבל משהו בו דוחף אותו להרוס את אותה תמונה שהוא כה כמה אליה.

6 ימים של מסעו של קנדי עם בתו בת ה – 6 הם כביכול הסיפור הזה. אשתו בנפרד מונעת ממנו לראות את בתו באופן סדיר, ברקע מלחמות עולם של זוג על משמורת וזכויות ראייה והאב, בהחלטה ספונטנית כביכול, לוקח את בתו "לטיול" שתוצאתו יכלה להיות הרת-אסון אם כי הוא ישלם את מלוא המחיר עליה. חשוב להבין ש"האב" הזה, אינטליגנטי ומתקרב לגיל 40, לא הצליח לעבור מבחינה רגשית את גיל 14 בערך. ההתעניינות שלו עוברת מנושא לנושא, הוא זקוק לאהבה אך לא מסוגל לתת, הדמיון הפעיל שלו אינו מאותת לו על סכנה לעצמו או לאחרים.

הספר מעניין לפעמים, למרות נטייה לפרוץ בפוסטים סוציולוגיים נוקבים על נישואים וגירושים, על ילדים של זוגות גרושים, על המצב בעולם המערבי וכהנה וכהנה. עיקר הבעייתיות מבחינתי היתה בדמות הגיבור, שהיא הדמות היחידה בסיפור שבנוייה איכשהו. קשה להבין את מעשיו והחלטותיו של אריק קנדי. גם כשמבינים מאין בא לא מבינים לאן הוא הולך ולמה.
"רומן טוב להדהים" - הציטוט של הניו יורק טיימס על הכריכה הוא הגזמה פראית. אבל את זה אנחנו כבר יודעים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של מעין
מעין
תמונה של ענן
ענן
תמונה של רותה
רותה
תמונה של חסידה לבנה
חסידה לבנה
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אור קרן
אור קרן
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
28קוראים|גיל ממוצע53|36%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,621 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,621
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה150

דיון על הביקורת

11 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

חן חן, Pulp_Fiction

הגם אתה עכו"ם???
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 4 שנים

סקירה נהדרת.

אהבתי את תגובתך למוריה :)). ואני נוטה להסכים עם מורי: מנסיון, כשיש המלצה של הניו יורק טייס עם איזה סופרלטיב ,לרוב מדובר בספר בינוני ומטה.
מורי
מורי•לפני 4 שנים

לא די לך בשני המטרדים האלה? גם עם עובד הפך למקור לספרים לא אמינים. באמת נרדמת בשמירה.

yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

נו, מורי. הניו יורק טיימס ופרס בוקר (אולי נוספו עוד כמה כשישנתי...)

yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה, מוריה.

לגבי רולינג - היא באמת יכולה לכתוב דמויות מהמיגדר השני. אפשר לראות זאת בסידרת המתח שלה. אבל היא לא כותבת אותה בגוף ראשון. לגבי ילדים - הייתי אומרת שהם שייכים למיגדר השלישי. סטפן צווייג - אמנם כתב את "מכתב מאישה אלמונית" בגוף ראשון אבל לא הצליח, לדעתי, לכתוב אשה אמינה. איין ראנד - כתבה (בגוף שלישי) דמויות גברים לא אפשריות. מבחינת דמויות אפשר לומר עליה שהיא כתבה מדע בדיוני. אגאתה כריסטי - הדמויות שלה שטוחות כל כך שיכלו להיות גבר, אישה, אנדרואיד באותה מידה. אן רייס כתבה על ערפד, לא על גבר. השורה התחתונה היא שרבים מנסים לכתוב את המיגדר השונה משלהם. לדעתי רק מעטים מאד מצליחים לעצב דמות אמינה.
מורי
מורי•לפני 4 שנים

אני מאמין רק בניו יורק טיימס. אם הוא מופיע על הספר, הספר רע.

yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה, מורי.

אני לא מאמינה באסטרולוגייה או בסימנים כלשהם. העובדה שספר כלשהו נמצא ברשימה כלשהי אינה אומרת לי דבר.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

תודה רבה, אנקה.

נסיונות שיווק אינם מסתמכים על יושרה, אלא על מזומנים, נראה לי.
מוריה בצלאל
מוריה בצלאל•לפני 4 שנים
אני מסכימה שאין זה קל, אבל לא מעטים עשו זאת. סופרים רבים צלחו זאת נפלא. רולינג ופולמן, לדוגמא, כתבו על ילדים מהמגדר הנגדי, שטפן צווייג, ברנדון סנדרסון, אן רייס, איין ראנד, אגאתה כריסטי, מרי שלי, סטיבן קינג והרשימה עוד ארוכה.
מורי
מורי•לפני 4 שנים

אפילו לא הייתי מתחיל לקרוא אם הניו יורק טיימס על הכריכה.

אנקה
אנקה•לפני 4 שנים

לפעמים ביקורות של מבקרי עיתונים מוגזמות להכעיס. איפה היושרה ?

זה ספר בינוני לגמרי כפי שתיארת במדויק. משהו שם לא עובר את האמינות.
11 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 7 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "שרודר "

שרודר

שרודר

אמיטי גייג'

בדרך כלל סיפורים על הריקבון שמאחורי החלום האמריקאי מגולמים בגיבורים אמריקאים, כמו בספריהם של טוביאס וולף, ריק בראג, ג'יימס מקברייד, דייוויד פוסטר ואלאס, קורמק מקארתי, לינווד ברקלי, פול אוסטר, ג'ונתן פרנזן וכמובן מחזותיו של ארתור מילר. ב"שרודר" מאת אמיטי גייג' הריקבון הזה מתגלם, במעין טוויסט אירוני, דווקא בהתחזותו של גרמני לאמריקאי. אבל התפוררות מוסד המשפחה בקרב תרבות השקועה ב"אני", אינו נושא אמריקאי בהכרח, אלא אוניברסלי. במובן רחב יותר, "שרודר" אינו משל על הרקבון האמריקאי בלבד, אלא משל על עצם ההתחפשות, ההסוואה, ההסתרה והזיוף; משל-מוסר שבבסיסו הקביעה שכל מעשה או קורות חיים שבבסיסם רמאות או התחזות, נועדו מטבע בריאתם לכשלון.
שרודר נוסע צפונה עם בתו, וגם כשתמונותיו מופיעות עם הכותרת "חוטף", על מסכי הטלוויזיה בפונדקים על אם הדרך שבהם הוא עוצר כדי לתדלק את רכבו, את עצמו ואת בתו, הוא עדיין משכנע את עצמו שזה "יום עם הבת שהתארך קצת יותר מהצפוי" ולא הפרה פלילית של הסדרי ראיה והסכם משמורת. הוא לא חוטף את בתו, כך הוא משכנע את עצמו; הרי אין לו כוונה לא להחזיר אותה. הוא רק מאריך קצת את הזמן שלהם יחד. שרודר מתעלם מצרכי בתו רק כדי שיוכל להגשים את הגרסה המבוגרת של ה"עוד סיבוב אחד ודי" על קרוסלת הבריחה צפונה, לקנדה. אני לא חושב ששרודר יתמנה לדובר "מפלגת זכויות הגבר במשפחה". גם ככה הם בצרות, מבחינה אלקטורלית. הם לא צריכים שייצג אותם אוטיסט רגשי על סף הפסיכיות.
יש משהו מטריד בכך ששרודר יודע לנתח את עצמו ואת רגשותיו עד הנימים הדקים ביותר, ומצד שני הוא עיוור לחלוטין לבדידות שהוא משית על בתו ולאימה שהוא גורם לכל סובביו. יש הקבלה מסוימת בין הניתוק של שרודר לבין פן מטריד בכתיבתה של הסופרת. מצד אחד יודעת גייג' לשקף את מצבי תודעתו של שרודר בצורה מדויקת ובניסוחים שמעוררים קנאה ביכולתה הסיפורית הטכנית. סופרים רבים מדי מנסים לעשות זאת, ולמרבה הצער אף אחד בסביבתם לא ניחן באומץ הלב הדרוש כדי לגלות להם שאין להם סיכוי. מצד שני, גייג' משתמשת ביתר הדמויות, אפילו בבתו בת השש של שרודר (בחיאת, זה ילדה-בת-שש, זה? זה מדענית אטום!) כעזרים טכניים ותו לא: הן רק עוזרות לקדם את העלילה ולשקף את מצבי רוחו של הגיבור; הן לא מופיעות כדמויות עם מהות משל עצמן.
גייג' מצליחה לקשור את ההתפתחות העלילתית להתפתחות מצבו המנטלי של הגיבור, וזה הישג לא פשוט. אך מכיוון ששרודר כל כך ילדותי, אוטיסט רגשי ומאשים את כל העולם ואת ילדותו עד דור שביעי לאחור בכל צרותיו, בשלב מסוים הפסקתי לרחם עליו והתחלתי לרחם על הילדה, שבמצב זה, של בדידות טוטלית, בלתי נסבלת, על כבישי הברזל הריקים והארוכים של צפון מזרח ארצות הברית, צריכה גם להיות אומנת של מבוגר מעורער, על גבול הפסיכיות. הילדה הזו מרירה וצינית כלפי העולם במידה שקשה להאמין שאפשר לפתח כבר בגיל שש, אלא אם ממש דפקו אותך. טוב, אמא קתולית ואבא כזה - זו התחלה טובה, ועדיין, הסופרת משליכה על בת השש בגרות מאולצת, רק כדי שהילדה הזו תהווה כלי קיבול לתהומות הנפש של אדם מבוגר, תהומות שאותן מביע שרודר במעין מניפסט מייגע, ובצורה שאין סיכוי שילדה בת שש תוכל להזדהות אתן.
ב"שרודר" יש מספר סצנות רבות עוצמה שנותרות בזיכרון. כמו בטרגדיה יוונית, למרות שהסוף ידוע מראש, הדרך לשם היא שקובעת את איכות האמירה. "שרודר" - הספר כמו הגיבור - יצר בי רחמים, כעס וסלידה. במובן זה, הסופרת עשתה את העבודה. ובאשר לאוטיזם שבכתיבתה - זה בסדר. היא רק משקפת את האוטיזם שבו נתונים כולנו, בשלב זה או אחר של חיינו, בחברת ההמונים הטכנולוגית והמנוכרת.
ציון - ארבע מתוך חמש.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•אהוד
שרודר

שרודר

אמיטי גייג'

* אזהרת ספוילרים למכביר למי שלא קרא עדיין ומתכנן לעתיד לבוא.

ובכן, ההתחלה הייתה מבטיחה ומסקרנת, מונולוג של כתיבה בגוף ראשון אל דמות אחרת, שאפשר ללמוד עליה רק דרך עיניו של הדמות העיקרית שרודר, בכבודו ובעצמו. עולמו הפנימי המצוי במחשבותיו נגלה לנו דרך כתיבת מכתב התוודות על מעלליו שהובילו אותו הלום, אבל שומר על שתיקה גם בפני עורך דינו, נשמע קצת מוזר. לדבר הוא לא מוכן. לכתוב כן.
שרודר, מין שקרן ומתחזה המקסים גברות פורש לפנינו את קורות חייו בקיצור ויחסיו עם בני משפחתו המעטים עוד מימי ילדותו במזרח גרמניה הקומוניסטית של סוף שנות השמונים ועד להגירתו עם אביו למערב ברלין ומשם לארה"ב. אין הוא יודע על אמו יותר ממה שאנחנו יודעים עליה. בגלל נסיבות ילדותו וחוויות נעוריו הקשים של מהגר שקשה לו להתערות בין ילדים בני גילו, בודה שרודר שם משפחה וקורות חיים אחרות לעצמו. ואז הוא מתחיל להיות "מקובל" יותר בקרב חבריו.
לימים פוגש שרודר (קנדי –שם בדוי) צעירה שבה הוא מתאהב והם נישאים ומקימים משפחה. ושוב בגלל נישואיו ורצונו לפרנס הוא עובד כאיש מכירות בנדל"ן, משהו שהוא לא בדיוק חלם לעצמו אבל לפרנס הוא צריך.
ואשתו ברבות הימים, אולי איבדה את האמון לאור התנהלותו של בעלה שאמנם אוהב אבל מתיש אותה בהתנהגותו הלא בוגרת ולא אחראית, לקחה את בתם המשותפת וזנחה את הבעל הלא בוגר לאנחות.

מצד אחד ישנם רעיונות כתיבה לא רעים מצד שני הביצוע לא משהו. אי שם עם הפטפטנות של שרודר/קנדי וההתפזרות של הסופרת בכתיבה לכמה וכמה כיוונים קצת איבדתי את הדמויות עצמן.
הילדה היא היחידה שמעוררת אמפטיה. ילדה חכמה מבני גילה וסתגלנית לשיגיונותיו של אביה ולדקדקנות הקפדנית, הלא גמישה של אמה.
אני לא הייתי מרשה לו לגדל צרצר בצנצנת זכוכית  עם כל ההבנה שגייסתי לעברו של "גיבורנו" ול"נסיבות המקלות" על שיפוט התנהלותו ואופיו, לא הצלחתי לחבב אותו ואפילו כעסתי עליו בייחוד לאחר ש"חטף" את בתו והסתובב אתה סחור סחור בכל מיני מקומות, עד להעמדתה בסכנת חיים, שלא נדבר על הדאגה שגרם לאימה במשך שבוע ההיעלמות שלהם. בשלב צביעת השיער של הילדה שכולה בת שש או כשהאכיל אותה בממתקים כבר לא סלחתי לו בעצמי.
שרודר הוא סוג של נרקיסיסט שלא מודע לצורכי הזולת אלא מרוכז בצרות של עצמו ועברו. ובקיטורים על מעשי הוריו המנותקים גם הם ממנו ומצרכיו.
עדיין מוחו לא הצליח לקלוט את גודל הטעות שעשה עד הסוף עם בתו.
היחידה שמעוררת את חמלתי וחיבתי היא הילדה הבוגרת היחידה בין שני הורים כושלים למדי.
השאלה למה יצרה גייג' דמות של לוזר שלא מעורר אמפטיה בלבבות הקוראים ניקרה במחשבתי וטרם מצאתי לה תשובה. למרות קוראים שיכולים להישבע שהם מבינים את האיש ואת מעלליו.
האמנם ?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנקה
שרודר

שרודר

אמיטי גייג'

העלילה הזו הינה מכתב באורך הגלות ללורה- גרושתו ואשתו לשעבר של אריק (קנדי) שרודר.

כך אריק כותב לה, ציטוט מעמוד 10: "לורה יקרה, לו היינו שוב רק שנינו לבד, יושבים יחד ליד שולחן המטבח בערב, בוודאי קורא למסמך הזה רק מכתב התנצלות."

בסיועו של המכתב שאריק כותב ללורה, מתגלה עברו של הכותב בפני הקורא.

אריק נולד בגרמניה המזרחית. התייתם מאימו בהיותו בן 9. חי עם אביו כאשר באיזה שלב מהחיים, האב מחליט לברוח לבוסטון יחד עם בנו.

כילד מהגר התקבל ב"דרך לא דרך" כאריק "קנדי" למון קולג'. עם סיום לימודיו מצא עבודה כמתרגם רפואי, במרכז לחקר רפואי.

את לורה אריק הכיר בעת שהיא קיבעה את ידו של ילד.

לאחר נישואיו ללורה עזב את עבודת התרגום, והפך בהשפעת אביה של לורה למתווך נדל"ן.

היובש המדברי של הנדל"ן, מושיב את אריק הרבה שעות בבית, והוא זה ששהה עם בתו - מדו ברוב שעות היום.

הויכוחים בצל האבטלה בין בני הזוג, תרמו לדעיכת האור בחיי הנישואים.

באחד מימי הסדרי הראיה בינו לבין ביתו, אריק מחליט לא להחזיר את ביתו הביתה, אלא להמשיך עימה לטיול.

האם זו חטיפה?

כן לדעתי זו חטיפה, למרות שאריק עוטף את החטיפה וממתיק את מעשיהו בפיסות הצדקה ומידע מעברו.

לאורך המסע של אריק וביתו, הם חולפים על כמה תחנות בארצות הברית, ופוגשים על הדרך גם טיפוסים שונים.

הבנתי את המצוקה והמועקה של אריק, אך בשום מקרה אני לא מצדיקה את המעשה.

עם כל האמפתיה, קשה לי מאוד כאדם וכאישה בפרט, להזדהות עם אריק ומעל לכל עם דמות שאינה פועלת על פי החוק.

הדנ"א שלי לא נותן, ולא ייתן להבין את אריק. אריק יכול להמשיך לנסות לשכנע אותי, ואני מבטיחה לו כשלון חרוץ בניסיונותיו.

הכתיבה בעלילה קולחת, אך הקריאה רצופה הפסקות ואחת הסיבות לכך, היא לנסות להטמיע סוג של הבנה ואמפטיה בקורא.
אריק לא היה פדופיל חלילה, הוא היה האויב של עצמו!

הוא בחר לעצמו שם: "קנדי". שם של שושלת ידועה ומוערכת בארצות הברית.

תוך כדי המסע הוא מציף את פצעיו בפני הקורא, ומשחזר את מערכת יחסיו עם לורה, והקשר המיוחד שלו עם מדו. למרות נקודות הזכות הללו- לא הצלחתי לחבב אותו.

לא אהבתי בספר את כל העיצורים והציטוטים בהרחבה. לעניות דעתי הם מאוד מפריעים לקריאה רציפה.

נקודה מעניינת נוספת שהספר מסופר על ידי אריק שרודר, ומאידך מי שכתבה את העלילה הינה אישה. מעניין מדוע?

המעשה שאריק עשה מאוד הכעיס אותי, ורק אירוע שהצריך התערבות רפואית, גרם לאריק לקבל החלטה, ולעצור את המסע הזה. לא הייתה לאריק ברירה, ההחלטה נפלה והמסע פסק!

מלבד הנושא של "גירושין מכוערים" יש בסיפור הזה נושא נוסף שמקבל הדגש: "ההקשבה של איש רעהו". בקטע הזה הסכמתי עם אריק שהבעיה הזו קיימת לא רק בגירושים, אלא בכלל במערכות יחסים. לצערי השורש "ק.ש.ב." הולך ונעלם במערכות היחסים, למרות שהוא הפתרון לכל אי-ההבנות... חבל.

ריחמתי על אריק, אך השימוש בילד כדי לספק לבקש "סליחה" ו/או "הבנה" עדיין לא מצדיקה את המעשה.

את מדו הילדה מאוד אהבתי. כשהילדה נשאלת: מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, היא עונה: לפידופטריסטית. (חוקרת פרפרים). האם מדו רוצה לעוף מעל כל האירוע המכוער, שנקרא "גירושים מכוערים" בלי אבא ואימא בבית אחד?

לדעתי הספר הזה הוא אכן מיוחד, זהו מונולוג מעיק ועצוב, ולצערנו אנחנו פוגשים את המקרים הללו בתקשורת.

לשיקולכם אם אתם רוצים לצאת למסע של אריק.

לי יניני

לפני 11 שנים•
★★★★★
•לי יניני
שרודר

שרודר

אמיטי גייג'

ספר עצוב על בדידות וייסורי אהבה, לא קל אבל שווה קריאה!
ספר שכולו מונולוג של אב הנאשם בחטיפת בתו בת השש, מדו, בעת מאבק על המשמורת עליה. זהו מכתב התנצלות לגרושתו, מעין כתב הגנה שבא לסנגר על "חטיפתה" של בתו האהובה.
הגיבור, שרודר, נמצא במאבק גירושין ומפחד לאבד את המשמורת על בתו האהובה ויום אחד הוא מחליט לקחת אותה ליום כייף באגם ג'ורג' ולא מחזיר אותה הביתה. שרודר נאשם בחטיפת בתו. לטענתו, זוהי לא חטיפה אלא יותר הרפתקה. מסע לאורך הכפרים והעייגלנרות של ניו אינד, בין צימרים ודיינרים.
שרודר, בורח מהבדידות בה הוא שרוי עקב גירושיו, הוא נמלט מהרשויות שרודפות אחריו, מאביו של גרושתו שעוקב אחריו ובעיקר הוא בורח משקר ששיקר כשהיה נער בן 14 ושמאיים להחריב את כל חייו.
ספויילר – שרודר אימץ לעצמו זהות אחרת – קנדית. בהיותו נער במזרח גרמניה, סבל עקב היותו שונה, הוא ברח עם אביו לארה"ב.
במהלך המסע עם בתו הוא סוקר את מהלך חייו, ילדותו, הפרידה מאמו, הבריחה עם אביו השתקן, ההתאהבות באשתו והולדת בתו המחוננת והאהובה עליו יותר מהכל.
לאורך כל הספר מרגישים כעס על מעשיו חסרי האחריות של שרודר ועל מעשה החטיפה ומצד שני מתעוררים גם המון רגשות חמלה שאפילו גורמים לנו לסלוח לו ולהזדהות עם כאבו ופחדיו לאבד את בתו.
זהו רומן על ייסורי האהבה של אב לאשתו ושל אב לבתו, על רגעי אושר קטנים ועל בדידות, הוא מעורר מחשבות על הורות, גירושין, על עברנו ועל הזהויות שאנו מאמצים במהלך חיינו.
ספר עצוב וקשה אבל מומלץ מאד!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•תושיק
שרודר

שרודר

אמיטי גייג'

ראשית אומר כי הכתיבה מאד טובה בעיני, זה כתוב כך שאני רוצה להמשיך ולקרוא עוד ועוד , מעניין, זורם , מחבר אותי כקוראת באופן כמעט מיידי למתרחש. יש הרגשה שעבור הסופר זה בא מאד בקלות, מאד טבעי לכתוב כך, עם יד קשורה לאחור כפי שאומרים. אני מודעת לזה שלא בהכרח זה כך , אך זו התחושה.
ובאשר לתוכן עצמו אשתף בכמה מחשבות שעלו בי.למי שעדיין לא קרה יהיו ספויילרים ......

הדבר הראשון שתפס אותי הוא היוזמה של אריק שרודר הנער לצאת מהמעגל שבו הוא נמצא. לא טוב לו במקום שבו הוא נמצא בתור נער שזו לא ארץ מולדתו ולא שפת האם שלו. הוא מבין גם שהסיכוי שלו לצאת מאותו הפרבר העלוב והמקום החברתי שהוא נמצא בו קטן ביותר , אלא אם הוא יעשה מעשה ... והוא מעיז ועושה מעשה ובאופן מפתיע זה גם עובד. לא פעם ולא פעמיים נתקלתי באנשים שהמציאות של חייהם קשה , הם מוכשרים מאד אך בנסיבות החיים שלהם הם אינם מצליחים לממש את עצמם, הם נמצאים במעגל שקשה מאד לצאת ממנו. ואני לא מדברת על מדינות העולם השלישי כמו הודו , או ויאטנם שיצא לי לבקר בהן. אני מדברת על המוכרת שעובדת בחנות בגדים, שעלתה לפני כמה שנים מברית המועצות והיא כבר מטופלת במשפחה ואין לה שום אפשרות לעשות פסק זמן וללכת ללמוד, והיא כבר אפילו קודמה למנהלת החנות עם השנים, אבל יש עבורה תקרת זכוכית שהיא לא יכולה לעלות מעליה. והיא רק דוגמא. אז אריק שלנו עושה מעשה ומשנה באמצעותו את נסיבות חייו. או שאולי בסופו של דבר לא ממש משנה, כי החיים לאורך שנים עם זהות שאולה דורשים ממנו מחירים כבדים. הוא לא מצליח לחבר את השם האמיתי שלו , ואפילו יותר משמעותי, את האבא האמיתי שלו לחיים שיצר לעצמו. והפער הזה יש לו השפעה מהותית למקום שאליו הוא מתדרדר בסופו של דבר.
לכמה שנים בכל זאת הוא מצליח לחיות בעולם שטוב עבורו, עם בת זוגו שאח"כ הופכת להיות אשתו ואם ביתו. והנה אנחנו בימים שבהם הוא נאלץ לעזוב את הבית המשותף של המשפחה ומסתבר שהוא צריך להלחם על הדבר הטבעי ביותר עבורו , לקיחת חלק פעיל בגידול ביתו "מדו". הוא נאיבי , וגם מתקשה לעכל את המציאות שאשתו האהובה עושה פעולות שהן ממש נגדו, וכך מוצא עצמו במצב שהיכולת שלו להיות נוכח בחיי ביתו מאד מעטה. ובמצב הזה שכל כך פגעו בו , והוא די נואש , נהיה לגיטימי עבורו לעשות מעשה שהוא לחלוטין לא ייעשה. למי מאיתנו זה לא קרה, שמשהו פוגע בנו , מתנהג אלינו לא יפה, ואנחנו מוצאים עצמנו צועקים , מתכננים איך להחזיר לו בצורה זו או אחרת ונוקטים בפעולות שאינן מדרך ההתנהגות הרגילה שלנו ופעמים רבות אינן ראויות. כך גם קורה לאריק שבבסיסו הוא לא אדם רע , אך הוא חסר אונים מול הכוח שהפעילו נגדו והוא פונה לפעולות שאינן ראויות. בשלב ראשון הוא מספר לעצמו שזה עניין של יומיים שלושה, אך העניינים מתגלגלים לא ממש בשליטתו, ומשהו בו לא מסוגל לוותר , להגיד לעצמו עד כאן, בוא נפסיק את המעשה המטורף הזה. הוא כבר מבין שהמשמעות של ההרפתקה הזו היא חמורה ושזה יגרום לכך שהוא ינותק מביתו האהובה לשנים רבות , אך אינו יכול להפסיק.
לא קל לי לקרוא ספרים שבהם מעורבים ילדים ושלומם עומד בסכנה, תודה לסופרת היקרה שהוציאה את מדו המקסימה בשלום בסופו של הדבר. ואיך תראה מדו בעוד כמה שנים את ההרפתקה הזו שהיתה לה עם אביה? נניח כאשר היא תגיע כבר לגיל 20+ , וסביר להניח שבמהלך השנים האלו לא תראה אותו בכלל עקב העובדה שהוא ישב בבית הכלא. בהתחשב בעובדה שהיא מאד אינטליגנטית ורגישה אני מאמינה שיישאר לה זיכרון טוב מכך, היא תבין שאביה עשה את זה מאהבתו הרבה אליה ומהרצון שלו להיות איתה. ואולי לא, אולי בדיוק ההפך, היא תבין את חוסר האחריות הרבה שהיה במעשה כזה, את חוסר ההתחשבות באימה המסכנה שעברו עליה ימים קשים מאד בדאגה נוראית לביתה והוא יימצא בלתי ראוי בעינה כאדם ובוודאי כאב.
כך גם אני בנסיוני לקבוע מה דעתי על אריק שרודר גיבור הספר, רגשותי מעורבים, מצד אחד הבנה למצבו ואפשר אפילו להגיד שהוא התחבב עלי במידה מסוימת, בדיבורו הקולח, בחשיבתו היצירתית והמיוחדת ומצד שני קשה לסלוח על הדרך שבה נהג , על חוסר האחריות, חוסר ההתחשבות וגם הבחירה שלו לשתוק לא ממש הבנתי אותה.
ולסיכום אומר שהספר הוא טוב מאד בעיני, ואשמח לקרוא ספרים נוספים מהסופרת הזו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ענתי
שרודר

שרודר

אמיטי גייג'

אני את הספר הזה קיבלתי כספר לבן בחודש פברואר, כלומר, טרם צאתו לאור כאן בישראל, השם המוזר שלו 'שרודר' ועצם זה שאין לי מושג מה אני קוראת מכיוון שאין לי תקציר זמין עשו את הספר הזה אפילו לטוב יותר ממה שהוא.
אריק קנדי הוא אב לילדה בת 6, מדו. התקופה היא תקופת הגירושים של אריק לאישתו והמאבק המשפטי על משמורת הילדה. הבעיה היא שאריק קנדי הוא בעצם אריק שרודר, בחור גרמני שבילדותו ברח ממזרח גרמניה יחד עם אביו כשהם מותירים את אימו של אריק לחיות את חייה עם קצין קומוניסטי. בשלב מסוים אריק מסגל לעצמו שם חדש – אריק קנדי ומאמץ את זהותו גם בעתיד הרחוק, עם השם הזה הוא מגיע לארה"ב, מתחתן, מקים משפחה וחי את חייו. עד שאישתו מודיעה לו שהם מתגרשים.
ברגע הזה חייו מתהפכים. הוא הופך לאדם דכאוני, מרבה בשתיית אלכוהול, חוזר ואומר כי ללא ביתו אין לחייו שום משמעות וכאשר מתגלה כי המשמורת החלקית שהוא קיבל על הילדה היא בדיחה מהלכת הוא מבין שהוא צריך לעשות צעד קיצוני. באחד מהימים בהם מדו מגיעה אליו הוא אורז את דרכונו, לוקח ללא רשות רכב של מכר שלו ומתחיל במסע החטיפה של ביתו.
הספר מיוחד ולא רגיל, זאת מכיוון שזהו לא ספר שגרתי שמסופר לנו מלמעלה אלא זהו מכתב ארוך ארוך שאריק כותב לאישתו לאחר מעשה בו הוא מסביר לה מה קרה. אריק מגולל את כל קורותיהם בדרכים בשבוע ימים בהם הם נעדרו, מה הוביל אותו למעשה, כיצד הוא אוהב את ביתו וכיצד אין או שמא יש הצדקה למעשיו.
הייחוד של הספר הזה הוא שהוא פותח לנו צוהר לנושא מאד כאוב ורגיש שהמון הורים גרושים מתעסקים בו בחיי היום יום שלהם – אך היופי כאן זה שזהו ספר שכתוב בידי אישה אך מסופר מנקודת מבטו של האב – החוטף ולא מנקודת מבטה של האם השבורה, המפוחדת שמן הסתם זוכה לרחמי הכלל ולהצדקתה.
לא חסרים מקרי חטיפה בעולם שלנו, בטח ובטח מקרי חטיפה של ילדים ע"י אחד ההורים (הסטטיסטיקה אומרת שהאב הוא החוטף ברוב המקרים מלוגיקה פשוטה של חוקי משמורת דרקוניים לטובת האם) ועל כן כולנו שמענו או קראנו אודות מקרים דומים וכמה מאיתנו הרגישו הזדהות עם הצד שנשאר בבית בחלום בלהות מתמשך שאינו יודע היכן הילדים? כאן הסופרת מנסה להראות את הצד השני, לנסות "להצדיק", לנסות להראות את נקודת המבט הקשה והכאובה של הצד שמגיעה למצב שעליו לעשות מעשה קיצוני גם אם בסופו של דבר שום דבר טוב לא יצא מהמעשה. ואני חושבת שכאן מונחת החוכמה של הספר.
המילים אפופות בצער, בכאב, באהבה של אב לביתו, ברצון לקבל הבנה והזדהות ואולי אפילו לקוות לאיזה נס שיקרה. בסופו של דבר, שום נס לא קורה והמציאות מכה בדלת.
ספר ריאליסטי, כואב, מרגש שמדבר על נושא מאד חשוב ורגיש. אני בטוחה שאימהות ואבות כל אחד יראה את הספר שונה מאד אני, כמישהי שאין לה ילדים, אפילו הצלחתי להתחבר לאריק ולכאבו הפרטי. ספר מומלץ בהחלט!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ראיה
שרודר

שרודר

אמיטי גייג'

מישהו צריך לעשות סדר בעולם הכתיבה - נשים יכתבו על גרושות בלבד וגברים על גרושים בלבד.

קצת נמאס לי שנשים תמיד צודקות וגברים מתייסרים בלי סוף ועושים רק טעויות, רבותיי הנשים הם לא פחות אכזריות מגברים ההבדל הוא שהן יודעות איך לתמרן את הגבר הגרוש לעתיד שיפול לכל הבורות.

כן כן אנחנו בעלי הכוח ובד"כ מטומטמים גמורים, אבל (טטם....) גם אתן לא פחות אשמות באלימות הזאת (פיזית ומילולית) וכל היסורים של הילדים וקרובי המשפחה.

לגבי הספר עצמו, כפי שאמרתי, לאישה שמנסה לתאר גבר בשלבי הגירושים אין שמץ של מושג מה זה אומר - הגבר בד"כ מתעסק עם קשייו הכלכליים (משלם מזונות מרגע הגשת תביעת הגירושים), כלוא בין יצריו להגן מפני תוקפי משפחתו (שלמרבה הצער זו אשתו הנוכחית) ובין ההכרה שכל מילה או תנועה לא במקום תשים אותו בכלא לכמה ימים ותוסיף תחמושת לצד השני.

גברים צריכים להגן מפניהם על עצמם, הם לא עסוקים כרגע ב"מציאת זמן איכות עם הילדים" בסערת הגירושים, הם לא יבזבזו את הונם המידלדל על קנייה לא מבוקרת של בגדים וממתקים , הם לא יסתבכו עם החברים האחרונים שנשארו להם (גניבת רכב של חבר) והם לא יסתבכו אם החוק יותר ממה שגרושתם העתידית כבר סיבכה אותם אלא אם הם שוקלים, לצערנו, לגמור את כולם.

הספר מעלה תובנות על מושג "השתיקה והפאוזה" כפילוסופיה ולאורך ההיסטוריה וניכר שהסופרת מתמצאת יפה בסוגיה.
כמו כן נהניתי להחשף לבעיות של גולה בארץ זרה כגרמני שמנסה להראות אמריקאי לכל דבר , הפתרון המוקצן שהסופרת התמודדה עם הנושא רק מחדד את ההוויה של אנשים אלו.

לסיכום ספר קריא ומומלץ לאנשים מכוכב אחר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•חיית טוטם
שרודר

שרודר

אמיטי גייג'

כתיבה מעולה שסחפה אותי לתוך ראשו ומחשבותיו של אריק שרודר.
הסיפור כתוב מנקודת מבטו של אריק בלבד, שכן הוא בעצם מתעד את המקומות בהם הוא וביתו היו מאז היעלמותם ומוסיף גם כמה 'הערות המחבר' להסברים מפורטים יותר של מילים מסוימות או משפטים שכתב.
אריק, נשוי בהליכי גירושין ואב לילדה בת 6, מדו. בעודו נאבק על משמורת על מדו, הוא לוקח אותה לטיול שהיה אמור להסתיים בסופו של יום אך התארך לימים ארוכים של בריחה, התמודדות עם זהותו האמיתית והבנה שהוא שרוי ב"אחרוניזם"- הרגעים האחרונים עם ביתו.
אהבתי את דמותו של אריק, הוא חכם ואפילו תמים בעיני (מחשבה תמימה מצידי, כך ודאי יגידו).
ספר סוחף ומרגש, מלמד המון על אהבה.
כתיבה מעולה של אמיטי גייג'!
לדעתי המין הגברי יתחבר לדמותו של אריק ויבין אותו הרבה יותר מזה הנשי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Shirley
שרודר

שרודר

אמיטי גייג'

הספר מספר את סיפורו של גבר אמריקאי צעיר, אב לילדה בת 6, הנמצא בתהליך גירושין מאשתו ובמאבק משמורת על בתו, שלפתע ביום אחד מחליט לעשות משהו לא צפוי.
בסה"כ ספר נחמד הנקרא בשטף ויוצר הזדהות עם הדמויות השונות שבו

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אבי