#
יש בספר הזה קטעים שלמים שלא הייתי מסוגלת לקרוא, ואת זה אני אומרת לשבחו. הרגשתי בעתה, דילגתי על שורות. בלעתי את הדמעות. עברתי לפיסקה הבאה וחזרתי לזוועה. אלה תיאורים המבוססים על מה שאנשים (אולי אפשר לקרוא להם אנשים. אי אפשר לקרוא להם בני-אדם) עושים לבעלי חיים. ציידים צדים אותם. יש אנשים שמשלמים הון בשביל חלקים מהם, ומה שנשאר מבעל החיים, חוץ מהקרן/המרה/כף הרגל/הפרווה? אפשר להשליך לאשפה, אחרי שלקחנו את מה שמעניין אותנו, בעוד היצור בחיים, כדי שהרכיב יישאר טרי. ההצדקה למעשים המבעיתים האלה היא שכל היצורים בעולם נבראו לשרת את האנשים. אין להם "נשמה" (אפילו אין להם דת!) הם לא יודעים לדבר בשפתינו אז אם כואב להם – וזה אם גדול לגבי יצורים ללא נשמה – זה לא צריך להטריד אותנו. ואם הם ייכחדו? האל הטוב ידאג למלא את העולם ביצורים חדשים שנוכל להכחידם.
הספר הזה עוסק במקביל בשני נושאים, שבניגוד לקווים מקבילים מצליחים להיפגש. הנושא האחד, אותו הזכרתי הוא הטבע. בעיקר החיים בטבע שאינם אנשים ולכן מותר – ולדברי מי שכמעט הפך לכומר – אפילו רצוי – להשתמש בהם לצרכים שונים של האדם. הנושא השני הוא שתי דמויות סביבן נטווה הסיפור. סלסט, ילדה בת 14, גאונה אבל לגמרי ילדה, שגדלה עם סבתא שלה – שהיתה כומר (איך קוראים לזה בנקבה? רָבָּה?) בכנסייה מתמוטטת, עם קהילה גריאטרית של 7 אנשים. ונייל, גבר בן 44 שנולד, גדל וחי ללא שיריון המכסה עצבים חשופים. הוא מעורער נפשית (יש בו חמלה לכל חסרי האונים, מה שמוכיח כמה הוא מעורער נפשית...) מפעם לפעם הוא רואה דברים שאינם קיימים במציאות. נייל התנסה בכל סוגי הסמים, חי חיים של ילד ופגש את סלסט בנסיבות מצמררות. שני האנשים שמה שמחבר ביניהן הוא גילן המנטלי ועוד משהו חמקמק שקשה להגדירו, מנסים להתמודד עם סביבה עויינת (שזו הגדרה ממעיטה בהחלט) באיזור ביצות והרים, מיושב בדלילות בקוויבק, קנדה.
זה ספר מתח? לא לגמרי למרות שהוא מותח מאד. זה ספר הרפתקאות? לא לגמרי למרות שיש בו מידה לא מבוטלת של הרפתקאות. זה ספר פילוסופייה? לא ממש, למרות שפילוסופייה מסויימת מרכיבה אותו. הספר כתוב נפלא. חוט הסיפור אינו נשמט מידי מור והסיפור מאוזן עם סוף שמתאים למיקצב בו הוא כתוב. וסוף הולם, לדעתי, מצביע על יכולת סיפורית טובה מהממוצע.
הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי שתי הדמויות. הסיפור של סלסט הוא היומן שלה, כתוב בפונט של כתב-יד. בדרך כלל אני לא מחבבת הפרדה ויזואלית כזו אבל לסיפור הזה היא מתאימה (ומאפשרת לקוראים רגישים לחומר קשה להישמר כשהם מגיעים לקטעי היומן שלה) ספר מרתק ולא שיגרתי, כתוב מצויין, עוסק בתחום אפור כהה עד אדום כדם.


















