אנדרס נאומן הארגנטינאי כתב נובלה יפהפיה, ושזר את המילים ביד אומן של ממש. אין לי איך לתאר את העוצמה של הספר הזה. הוא משתייך לקבוצת הספרים שנשארים. הוא מרגש, הוא מאלו שמערסלים את הלב - ולא רק בשל העלילה. זו גם הכתיבה. הו! איזו כתיבה נהדרת, כזו שמדייקת את המילים. כתיבה כזו שכל כמה דפים עצרתי ואמרתי לעצמי: יואו! כן..! אני כל כך מבינה למה אתה מתכוון.
הסיפור מובא בשלושה קולות: מריו, האב, אלנה, האם, וליטו הילד בן העשר.
מריו הוא נהג משאית, הוא נוהג על המשאית שהוא קורא לה פדרו. מריו- החולה במחלה חשוכת מרפא רוצה להעניק לבנו ליטו זיכרון שיישאר לו ממנו. האב והבן יוצאים למסע. עבור מריו זהו מסע פרידה, ועבור ליטו זה מסע חניכה. כמו מריו בילדותו שהתלווה לאביו- כך עכשיו הוא ובנו.
יום אחד, כשליטו כבר יהיה גדול, וייזכר באותו מסע, רק אז הוא יבין את הרגישות של אביו, והוא יבין הרבה דברים שלא הבין אז, כשהדברים קרו. כי מריו -שיודע כי לא יראה את ליטו בבגרותו - יצר להם מעין בועות זמן עתידיות מדומינות, וזה גם אחד הקטעים המרגשים בספר.
כל פרק מסופר בקול אחר, כל פעם מנקודת מבט אחרת, ודרך שלושת הקולות הסיפור משלים את עצמו ופורש בפני הקורא תמונה שלמה.
אלנה שנשארה בבית, יוצאת גם היא למעין מסע משלה. בעוד החיים הולכים ואוזלים מגופו של מריו, מוצאת היא דרכים משלה לא רק להאחז בחיים, גם לטרוף אותם. ובכלל אלנה היא הדמות המקשרת בין האב לבן, בין החיים למוות.
הסיפור נע על שני מגרשים: מגרש החיים ומגרש המוות. כמו כדור המקפץ רגע פה, ורגע שם. בכתיבה עדינה ומאוד רגישה מראה לנו אנדרס נאומן שגם עצב - על ידי בחירת המילים הנכונות- יכול להיקרא יפה וכל כך להרחיב את הלב.
ממליצה מאוד על הספר הזה שמובטח לו מקום של כבוד ברשימת ספרי הקריאה שלי לשנת 2021.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
