כולנו מדברים לעצמנו. טוב, לא בקול רם, אך מהם מחשבותינו והגיגי נפשנו אם לא דיבורים שאנו מדברים לעצמנו. אמנם איננו זוכים למענה, אך לפחות אפשר לומר שבן שיחנו קרוב לליבנו...

שלושה גיבורים יש ברומן המשפחתי המרגש ורב הקולות הזה: אב, אם וילדם בן העשר, ושלושתם מדברים לעצמם, בפרקים מתחלפים בהם מובעים רחשי ליבם. הסיפור פשוט: האב, החולה במחלה סופנית, לוקח את בנו למסע בדרכים, במשאית. הם עושים זאת בפעם הראשונה, שתהיה, מן הסתם, גם האחרונה. ואעפ"י שהדרכים פתוחות והמשאית שועטת והאב והבן חווים רגעים מרגשים וחולקים זמן איכות יקר, הדרך היא דרך ללא מוצא. כי בחיים, כמו בחיים, הסרטן שם ללעג ולקלס את הכימותרפיה (שמתוארת כאן כרעל) ואת ההקרנות וההשתלות ואת הטיפולים החדשניים ואת התרופות החדשניות (שאינן כלולות, כמובן, בסל התרופות). וכשכל התקוות בפוטנציה הללו מתגלות כמקסם שווא ומתנפצות אל מול עיניהם הרואות והכלות של בני המשפחה, שברון הלב הוא קשה מנשוא. הדבר קורה גם בספר, במונולוג מצמרר, חד וחותך של אלנה, הרעיה והאם, מונולוג שכולו זעקה רושפת של גיצי כאב ויגון. אלנה לא מדברת כאן רק לעצמה. היא מדברת גם אל לב הקורא וחודרת אליו.

אלנה מנסה למצוא מפלט, אולי אפילו נחמה, באמצעות סקס וקריאה. היא בוגדת בבעלה הגוסס עם רופאו האישי ושונאת את עצמה על כך. המין, מסתבר, לא מביא עמו את הישועה המיוחלת. אולי היא תבוא מהספרים? "יער בספרייה שלי ומדבר בבית. אבל לא משנה כמה עמוק אני נכנסת ליער, אני תמיד מוצאת את עצמי באותו מדבר. כאילו כל הספרים בעולם, לא חשוב על מה הם, מדברים אתי על המוות" (עמוד 142).

לא רק את זעקתה של אלנה מיטיב אנדרס נאומן, הסופר, להביע. נאומן כותב בגוף ראשון, בקולן של שלוש דמויות שונות, כולל זו של ילד בן עשר, והוא עושה זאת ביד אמן, באופן אותנטי ומרגש. וכך נוכל לשמוע איך זה לחיות על זמן שאול, כשאתה יודע שכל יום עלול להיות יומך האחרון, ואיך זה כשאת יודעת שבעלך ואבי בנך יחידך עומד להסתלק מחיי שניכם לנצח, ואיך זה, לכל הרוחות, שהווירוס הקל של אבא נמשך כבר המון זמן והוא רק נראה רע יותר ויותר, וכשהוא הולך לשירותים בוקעים משם רעשים איומים כאילו כל הצנרת נשברת. ולמה, לעזאזל, אימא מושכת כל הזמן באף כאילו שהיא מצוננת או משהו.

בגב הספר כתוב שהוא "ארוטי ומצחיק". בדרך כלל ההסתייגות שלי מן הכתוב בגב הספרים נובעת מכך שהוא כולל סופרלטיבים חסרי הצדקה. הספר הזה מעולה, לדעתי, ועדיין אני סבור שהמילים "ארוטי ומצחיק" עושות לספר עוול גדול. ארוטי? בספר תיאורים מיניים קשים, אבל הם בלתי ארוטיים בעליל. אין בהם שום אלמנט של תשוקה, ולעתים הם עוררו בי גועל וסלידה. מצחיק? אין הגדרה אומללה יותר מזו לספר העצוב הזה. עצוב מאוד ויפה עד כאב.

כותרת הספר "לדבר לעצמנו" העלתה לי חיוך על הפנים. אנשים נוהגים לחשוב לעצמם כל הזמן ויש החושבים בקול רם ואף מדברים לעצמם. אמי היא אחת כזאת, שמדי פעם מדברת לעצמה בקול רם. סוג של תרפיה, אני מניחה. בהתחלה חשבתי "מה היא ממלמלת לעצמה" ואף שאלתי אותה, והיא פתרה זאת בהינף יד ואמרה שהכל בסדר וטבעי ביותר לדבר לעצמך. אז מה שאולי נראה לחלק מהאנשים כפלירטוט עם השיגעון, לאחרים יש בזה סדר והגיון. וכל עוד השיגעון לא מפלרטט אליך בחזרה כנראה שאין כל סכנה....

שלושה גיבורים מדברים לעצמם בסיפור שלפנינו, הכתוב כפרקים של קולות מתחלפים: מריו, האב החולה, רעייתו אלנה וליטו, בנם בן העשר. מריו מחליט לצאת עם ליטו, אשר אינו מודע למחלתו של אביו, לנסיעה במשאית, נסיעה שאולי תהיה הזיכרון החוויתי האחרון לשניהם.
מריו מבקש לשמור על פרטיותו ולהסתיר מהסביבה את מצבו הרפואי. הוא נוכח להכיר כי ברגע קבלת האבחנה, העולם מתחלק מיד לשניים, קבוצת החיים וקבוצת העתידים למות. הוא מבין כי הסביבה מתייחסת אל החולה כאילו הפסיק להיות חבר במועדון החיים ובמהרה מתחילים הרחמים והמידור. כבר לא משתפים אותך בתוכניות לעתיד, מפסיקים לבקש ממך לבצע דברים שאתה עדיין יכול לעשות, כבר לא מתייעצים אתך על כלום, התייחסות הסביבה לחולה כאילו הוא מת- מהלך גורמת לו לא לשתף. התמודדותו של מריו מתוארת בצורה מפוכחת ומאוד מאופקת, ועיקר מעייניו נתונים להנאתו של בנו מהטיול המשותף, תהיות לגבי עתידו של בנו, ניסיונות בלנחש אם יהיה דומה לו כשיגדל ולהמציא לו פנים, גובה וקול.

אלנה, מורה במקצועה, נשארת לבדה בבית בזמן המסע (בבדידותה נזכרת בדברי אחותה: "מישהו שאל פעם את אחותי אם היא גרה לבד. .....אחותי ענתה: כן, אני נשואה") . היא מוצאת נחמה ופורקן בעזרת הגוף- סקס והנשמה- ספרים . הספרים עבורה הם סוג של בריחה, כמעין משככי כאבים כנגד הדאגה שעליה היא מנסה להתגבר. היא נשאבת לקריאה בעיקר בספרים העוסקים במחלות ומוות. דרך ציטטות של משפטים מספרים, אותם היא מסמנת ומשלימה במילותיה, היא מבקשת לאשש את התחושות שלה. נאומן שוזר בעלילה ביבליוגרפיה ענפה ובאופן אירוני מתאר בקולה של אלנה: "כשספר כלשהו אומר לי את מה שרציתי לומר, אני מרגישה שיש לי זכות לנכס לעצמי את מילותיו, כאילו פעם היו שלי ואני לוקחת אותן בחזרה".
במקביל לקריאה היא מנהלת רומן עם רופאו של בעלה, איזיקיאל, אשר בעבורו הגוף החי הוא שיר הלל לחיות הבריאה, ודרכו הוא מתמודד עם הסבל והמוות שבעבודתו. בעזרת הרופא היא מכירה את הגוונים האפורים של סקס ללא מעצורים. התמודדותה של אלנה דרך הגוף והעונג שבכאב מעוררת בה תחייה וסוג של תקווה.

קולו של ליטו הוא הקול התמים, שאינו מודע למתרחש סביבו, ומתאר את חווית המסע, התמימה לכאורה, בעיניים של ילד קטן הרוצה כבר לגדול. דרך קולותיהם של מריו ואלנה אנו מתוודעים להתמודדות של החולה ושל בן משפחה עם המחלה הקשה. לצד תיאור השינויים הפיזיים: ירידה במשקל, גוף רפוי, בחילות, קרחת, הקאות, רעידות, הפרעות בשינה, עייפות וחולשה, מתוארים גם ההיבטים הרגשיים של ההתמודדות עם המחלה – השינוי בשגרת חיים, הפחדים וההירתעות מגופו של החולה והמחלה, הבדידות, הנתק הרגשי והמחשבות הטורדניות.

סיפור אנושי הכתוב היטב, אם כי הקולות שונים ברמתם. לא מדובר בסיפור ארוטי ותיאורי הסקס משניים לעלילה. נאומן לוקח אותנו למסע קצר ואינטימי של שיחות ומגע, אוסף חוויות ויצירת זיכרונות. הוא מעביר נושא טעון ועצוב בצורה חדה וברורה ואף עם הומור דק.

את הספר התחלתי לקרוא בעקבות בוק קלאב של בית פרת בירושלים. לקחתי אותו מהספריה של המכללה שאני לומדת בה ספרנות בדוד ילין. הסיפור מגולל את סיפורו של מריו וליטו אב ובן שעושים מסע ברחבי דרום אמריקה, למרות מחלת אביו. הסיפור מסופר בקול של שלושה אנשים האב- מריו. ליטו- הבן. והאם והבת זוג- אלנה. שלושתם מתמודדים עם השלכתו של מחלתו של אביו מריו, האם לעומת זאת בדילמה בין הבעל החולה, לבין המאהב של איסקיאל. ושיחות לגבי המוות, דיאלוגים שנונים, ומנולוגים קורעי דמעות. מאוד אהבתי את הספר מאוד פילוספי, מומלץ.

אנדרס נאומן הארגנטינאי כתב נובלה יפהפיה, ושזר את המילים ביד אומן של ממש. אין לי איך לתאר את העוצמה של הספר הזה. הוא משתייך לקבוצת הספרים שנשארים. הוא מרגש, הוא מאלו שמערסלים את הלב - ולא רק בשל העלילה. זו גם הכתיבה. הו! איזו כתיבה נהדרת, כזו שמדייקת את המילים. כתיבה כזו שכל כמה דפים עצרתי ואמרתי לעצמי: יואו! כן..! אני כל כך מבינה למה אתה מתכוון.

הסיפור מובא בשלושה קולות: מריו, האב, אלנה, האם, וליטו הילד בן העשר.

מריו הוא נהג משאית, הוא נוהג על המשאית שהוא קורא לה פדרו. מריו- החולה במחלה חשוכת מרפא רוצה להעניק לבנו ליטו זיכרון שיישאר לו ממנו. האב והבן יוצאים למסע. עבור מריו זהו מסע פרידה, ועבור ליטו זה מסע חניכה. כמו מריו בילדותו שהתלווה לאביו- כך עכשיו הוא ובנו.

יום אחד, כשליטו כבר יהיה גדול, וייזכר באותו מסע, רק אז הוא יבין את הרגישות של אביו, והוא יבין הרבה דברים שלא הבין אז, כשהדברים קרו. כי מריו -שיודע כי לא יראה את ליטו בבגרותו - יצר להם מעין בועות זמן עתידיות מדומינות, וזה גם אחד הקטעים המרגשים בספר.

כל פרק מסופר בקול אחר, כל פעם מנקודת מבט אחרת, ודרך שלושת הקולות הסיפור משלים את עצמו ופורש בפני הקורא תמונה שלמה.

אלנה שנשארה בבית, יוצאת גם היא למעין מסע משלה. בעוד החיים הולכים ואוזלים מגופו של מריו, מוצאת היא דרכים משלה לא רק להאחז בחיים, גם לטרוף אותם. ובכלל אלנה היא הדמות המקשרת בין האב לבן, בין החיים למוות.

הסיפור נע על שני מגרשים: מגרש החיים ומגרש המוות. כמו כדור המקפץ רגע פה, ורגע שם. בכתיבה עדינה ומאוד רגישה מראה לנו אנדרס נאומן שגם עצב - על ידי בחירת המילים הנכונות- יכול להיקרא יפה וכל כך להרחיב את הלב.


ממליצה מאוד על הספר הזה שמובטח לו מקום של כבוד ברשימת ספרי הקריאה שלי לשנת 2021.

על הכריכה האחורית של הספר נאמר :"כותב בחסד עליון.." , ואני , עבדכם הנאמן, מצטרף לזה בכל פה.

לכאורה, סיפור מוכר.

משפחה בגיל הביניים: האם אלנה, מלמדת באוניברסיטה , מריו האב, נהג משאית ובן יחיד, ליטו בגיל העשרה.

מריו חולה בסרטן וימיו ספורים, יוצא עם ליטו שאינו מודע לסערה סביבו , לטיול "התבגרות" עם אביו במסע עם פדרו- המשאית, האם נשארת בביתה.

כמו במצבים כאלו, מתפתחת דינמיקה של גילוי , התקרבות והעמקת היחסים.

סוד הספר הוא בכתיבה הנפלאה , מלאת התובנות של נאומן.
כל דמות עוברת גילוי והתפתחות ראויה לקריאה וחוויה שלנו כקוראים.

קיסמו העיקרי של הספר הוא בתיאורים המלווים בתובנות.
להלן כמה דוגמאות:

" הזהירות של הרופאים מרגיזה אותי. לדבר אתם זה כמו לדבר בטלפון בלי קליטה. כמו לשמוע עצמך מדברת.
הם נותנים לך לשפוך את הלב...., עד שלאט לאט את מפענחת את התמונה בעצמך.."

או המשפט :" ..מישהו שאל את אחותי אם היא גרה לבד. בהומור לא אופייני לה , אחותי ענתה: כן, אני נשואה."

על יחסי הורה- ילד אומרת אלנה:
" אנשים בלי ילדים חושבים שילדים מוציאים להורים את המיץ (ואני מוכנה להעיד שזה נכון), אבל הם לא יודעים שהכוחות האלה, הכוחות שהילדים שואבים כאילו בקשית,הם אותם כוחות שאנחנו גנבנו מהם קודם לכן. זה כמו מעגל חשמלי דו כיווני..."

ואחרון משהו על מריו, האב:
" העתיד: לא תחזיות לגבי העתיד, אלא עצם היתכנותו. כלומר, החירות האמתית שלו. זה מה שהמחלה הורגת לפני שהיא הורגת את החולה."

שווה מאוד לקרוא ולקבל חיזוק והבנה מהיא ספרות יפה.

9 ביקרות 14 מוכרים ואפילו מישהי שמחפשת את הספר בנרות, מעניין אם ההודעה שכתבתי לה נישלחה אם לא אשלח שוב, הספר הזה עצוב וכואב וגם כל הספרים שקראתי ברצף ביחד איתו, כרגע יושבים לידו בערמה את סביון ליברכט מקום טוב ללילה ונילי לנדסמן בטוב וברע, נכון הראשון ששימח את ליבי היה לובקה או איך שלא קוראים לספר על הבריטית אמריקאית שמקבלת השראה מהבולגריה, אז נחזור לליטו מריו והאמא שמתאלמנת וכן או לא מתכוננת ומנהלת רומן מחוצ לנישואים כי בעלה גוסס, אוף וגם ניפרדת מהגבר הזה אחרי שבעלה ניפטר ניגאל מיסורי המחלה, חברים יקרים יש פתרון ומזור גם למחלה הארורה הזאתהי שלקחה לי את 2 הוריי, מצטערת בדרכים אחרות מהרפואה הקונבנציונאלית , כן תתפלאו לשמוע, ואחזור לספר הזה, אני אוהבת את הסיגנון ואת הסיפור ואת הרמזים ליחסים עם האחות של אלנה שבסופו של דבר היא בשבילי הגיבורה העיקרית למרות שהנובלה הארגנטינאית הזו ניכתבה על ידי גבר. יופי השבח שהיה לי מה לקרוא משהו מחוצ לחיים היומיומיים שלי ושיש לי על מה לכתוב כאן עכשיו פה בסימניה. אני מדברת לעצמי 24/7 לפעמים גם ברחוב בקול, מדיטציה תטפל בטבע הנלוז הזה, בעיקר שכדי להימנע מהמחלה הזו אני מנהלת אורח חיים קצת מתבודד כעת. טוב המשך שבוע טוב ויומקסמרפא מבורך, יום שני 01-08-2022 ספר שנאסף כאמור על הספסל ומתוך ה 5 נישאר לי עוד אחד אחרון אירי דווקא, אז זה עוד משהו שאהבתי בספר הזה זה שזה על תרבות אחרת ארץ אחרת ומרמז שבעצם בעולמנו כולנו חיים כמעט אותו דבר. שלכם באהבה, שאו ברכה וראו טוב.

אני מאד מכבד תשוקה לעבודה ונועזות מחשבתית. היה לי חבר שהיה מורה לחיים שאמר לי דרור אחי בסוף תמיד תשתדל להיות חרוץ ותתפוצץ על העולם כי אלה הם סוג הדברים שעושים את האנשים קצת אחרים. בקיצור תתממש.

טוב, לא תמיד זה מצליח אבל זה יופי תמיד לנסות. תשוקה ונועזות בספרות מאפשרת לקורא כמוני לזהות את התנועה המתאימה לו ואת המילים שמשרטטות מחשבה שונה, אותי זה מושך. עם השנים למדתי לזהות איזה סגנון כתיבה אני אוהב ואיזה ספר ושפה ממלאים את חושי וגורמים לי להתרגש. יש סופרים שתמיד קראתי וכנראה גם תמיד אקרא ועםם השנים הטעם מתחדד אז ברגע אתה משתחרר לעולם אחר. תנועה כמו שנאמר.

כאיש כותב יש תקופות שאני קורא הרבה יותר ממה שאני בכלל מנסה לכתוב. אני משתוקק למילים שמהדהדות לי את המחשבות ובדומה אדם הנזקק למוזיקה (כזה גם אני) ומזהה את הצליל שאליו הוא נמשך וממש חוקר את השורשים וואלה יש אינסוף עולמות במוזיקה כמו גם בספרות. כמה שתקרא יותר כנראה תסגנן את הטעם הספרותי שלך שיתאים רק לך. ככה זה אמור להיות.

אני באופן אישי לא אוהב ספרות מסחרית ויש לא מעט הוצאות ספרים שאני מוותר על ספריהם עקב מסחריות יתר. ואז באו תשע נשמות.

תשע נשמות מביאה לנו ספרים שונים באופן רציף ואי אפשר שלא להתרשם ולהעריך את העבודה הרוחשת והאנרגיה שנעשית שם. בעיני היא נועזת ופורצת דרך ותשוקה בהחלט לא חסרה שם.

לי ואני חושב גם ללא מעט אנשים תשע נשמות חשפה את הכתיבה הדרום אמריקאית. אני מאד אוהב את הכתיבה שהיא אחרת בעיני, יש בספר ובשפה קולות שונים שמרתקים אותי באופן אישי. לפעמים אני מרגיש שמתקיים בספרות זאת דבר חמקמק מהורהר שכקורא אני ממש תר אחריו. מהורהר דרום אמריקאי שעדיין מתקיים בו להט ופאשן אבל ההתחבטות בהחלט שונה.

לדבר לעצמנו של אנדרס נאומן הוא חתיכת ספר נהדר. יש בו כל כך הרבה מישורים ורובדים שמתקלפים בין זמן עבר לזמן הווה שעוטפים את הקורא כך שהספר נע בין עולמות של הגיבורים שלמעשה הם בסך הכל יחידה אחת. בעיני אין דבר גדול יותר לקורא מהזדהות עם הגיבורים. לרגעים התאהבתי בגיבורה שיצאה למסע של שיחרור מתוך כאב והאובדן המתקרב. כנראה שההכרה של סוף הדרך גרמה לה לחצות גבולות, ארוטיקה במטיבה. הילד שמגלה תוך כדי המסע את החיים עצמם ומריו האב שנגע בי עד כמעט העור שלו נגע בשלי. ספר עם שלושה קולות ואני כקורא בתוך הספר מסגנן לעצמי את הקול הפרטי שלי

יש לספר מנעד שלם של מחשבות. קולות שונים מהדהדים שהופכים למעין זרם אחד גדול. והקול הפנימי של קול גיבור שהוא למעשה הקול המספר את הסיפור האישי. הספר מדבר על עולם אינטימי שיש בו קיום של כל אחד ביקום. משפחה, עצב, תשוקה. הכרה באמת ומגע בחיים וכל זה בספר מדויק וכמו שציינתי לא פעם. ספרות טובה לא צריכה היות ארוכה ומפתלת, ספרות צריכה להיות בהירה. ספר מעולה

דבר לא היה יכול להכין אותי באמת לקריאת הספר הזה.

נאומן הוא סופר ארגנטינאי בן 40, יהודי מצד אביו, ובעל כשרון כתיבה שכמותו נדיר מאוד לפגוש בעולם הספרות המודרנית.

לדבר לעצמנו מתחיל כיומנו של ליטו, ילד בן עשר, שאביו מריו מצרף אותו אליו למסע בונדינג על משאית, באמתלה של נסיעת עבודה.

במהרה מתברר כי הספר בנוי מפרקי יומניהם של כל בני המשפחה. לסיפור מצטרפים שני קולות נוספים : זה של מריו וזה של אשתו אלנה, הנפרדת משני הגברים שלה ברגשות מעורבים.

כל אחד מבני המשפחה כותב את עצמו בסגנונו הייחודי, ויומנם הוא יומן מסע.
הן המסע הפיזי של מריו וליטו, והן הדרך הפנימית שעוברות הדמויות בזמן הזה.

מריו, עם ההתמודדויות האישיות שלו והיחסים המרגשים עם בנו. עם המאמצים העצומים לייצר זיכרונות מאושרים.

ליטו, עם ההנאה הילדית שלו מהנסיעה, מהמראות, מהחוויות הראשוניות והמלהיבות.

ואלנה.

אלנה היא אחת הדמויות הנשיות המרתקות ביותר שקראתי אי-פעם. היא רעיה ואם אוהבת, היא אישה מינית ותשוקתית, היא מורה מסורה, אינטלקטואלית מבוזבזת ואשת ספר מושבעת. אלנה היא נפש רגישה, עמוקה מאוד, מודעת. בזמן שבעלה ובנה נוסעים לטיולם, אלנה מגיעה למצב של בחינה מחודשת של נשיותה, של הדימוי העצמי שלה ונטיותיה הארוטיות. ומהרגע שהם שבים, דבר לא יכול להיות יותר כפי שהיה.

לדבר לעצמנו הוא ספר יפהפה. הוא עולם ומלואו של אנושיות על מכלול גווניה. הוא ספר מואר, ואפל, ועצוב, וקצת מצחיק, שופע דמיון ורגש ואמת.
כמה אמת.

זהו ספר חכם במידה בלתי רגילה, שנוגע בעורקים המחוספסים, החולניים, החריגים של החיים, ובאותה נשימה משחרר ומפעים.

אם זה הורות, נישואין, מין, יחסי אחים, גיל העמידה ודילמות מוכרות אחרות, לדבר לעצמנו הנו יצירה מאלפת המעמתת אותנו ללא בושה עם האני שלנו בהווה, בעבר ובתקווה, גם בעתיד.

אכן הכותרת מאוד מפתה כמו גם הסיפור שהרי כל סיפור של מסע יש בו דרך שצריך לגלותה,
סממנים דרום אמריקאיים גם הם נוטים להעצים את החוויה
אני מודה שגם כתיבתו של אנדרס היא קולחת אם כי נראה שנעשיית במאמץ מסויים (אני מודה ומתווה שזו תחושה שאין לי על מה לבססה אלא רק על הצורך הכפייתי במהלך הסיפור לצטט ספרים וסופרים אחרים)
אבל אבל אבל ...הסיפור משעמם וקצת רייק ממהות.
מנהסתם חבל כי הוצאת תשע נשמות לא אכזבה אותי עד היום וגם נראה היה שמדובר בסופר מרשים, הספר לצערי לא התעלה לרמה גבוהה למרות שכביכול הכיל את כל המרכיבים לסיפור יוצר דופן
בשורה התחתונה - קצת בנאלי ומשעמם -- הייתי מדלג לספר הבא