“יש לך הכל זה משפט בעל אמירה צרה שבאה מתוך נקודת מבט מאוד מצומצמת. לרוב הוא ייאמר בנימה ששזורה בה האשמה. והקנאה המתובלת בדוק של מרירות - גם אותן אפשר יהיה להרגיש.
לא תמיד מה שאנחנו רואים - זה הדבר. אנחנו רואים מה שבחרו להראות לנו. את מה שנבחר להיות בפרונט, זה הממוקם בתוך ארון התצוגה.
אבל מה אנשים באמת יודעים על מאחורי הקלעים שלנו? או יותר מזה: מה אנחנו רוצים שיידעו?
הדברים המוחרשים, מה איתם?

דפנה לוסטיג, ברוחב כתיבה ( על משקל רוחב לב. כן, המצאתי את זה עכשיו, אבל זה כל כך מתבקש) פתחה את דלת וילת הפאר בכפר שמריהו, והזמינה את הקוראים לשבת על הספות הלבנות בסלון ולשמוע את הסיפור המשפחתי שלה. הבית המפואר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא מסמל. זה הבית שבין קירותיו התכנסה ונעטפה המשפחתיות הכל כך נוכחת בספר.
ואני נשאבתי אל תוך המשפחה הזו, וקראתי את הספר מכריכה לכריכה.

הספר מתחיל בשנת 1986 ומסתיים ב-2023. זה נשמע המון, אבל זה לא. כל פרק נושא תאריך וכותרת, כשזו מרמזת על תוכן הפרק. ההרגשה במבנה סיפור כזה היא כמו לקרוא יומן אישי התחום בזמנים.

לוסטיג ושתי אחיותיה גדלו בכפר שמריהו לאב יהלומן ואם אחות. האב מתנייד בכסא גלגלים מאז נפצע בצבא מאש ידידותית אשר גרמה לו לשיתוק ממותניו ומטה.

לוסטיג מתארת ילדות מאושרת. הורים נוכחים, בית גדול בשכונת יוקרה, נסיעות לחו"ל, ועוד תפנוקים. לוסטיג הילדה מחוברת לאביה כבר מהילדות. בחופשות הקיץ היא הולכת איתו למשרד בבורסת היהלומים. בשעות הערב המאוחרות היא תגניב לו עוד חתיכת מקופלת מהקופסה החומה, אותה הם קונים במפעל הממוקם מול הבורסה. כי אם מים גנובים ימתקו - על אחת כמה וכמה מקופלת.

ובכלל אוכל. הוא נוכח לכל אורכו של הספר. בכל פרק יהיה אזכור למאכל כזה או אחר, ומכל הסוגים. מיוקרתי עד להכי עממי. אלו הזיכרונות הכרוכים בכל אחד מהם. הנקניקייה עם הכרוב הכבוש בניו יורק. בורקס תפוח אדמה במזנון הפילהרמונית אותו יקנו בהפסקה בקונצרט אליו הלכו, וביום הזה אביה יגלה לה משהו על הפציעה שלו. דפנה ואביה הם אנשי פודי'ז אמיתיים שאוהבים אוכל, ויודעים להתענג עליו. הרבה מהחוויות שלהם קשורות בו. אבל האוכל בספר מופיע לא רק בהקשר של מזון. הוא מופיע גם כשחקן במערכות של קִרְבָה ודחייה. יש אישיו סביבו בשני ההיבטים.

לאט לאט מוליכה לוסטיג את הקורא מפרק אחד למשנהו, עד שלקראת סוף הספר תנחית את הפצצה. סוד גדול ומשמעותי שהיה מהודק ומושתק כל השנים מתחיל להיפרם. לוסטיג מורגלת בסודות, ויודעת מתי מוטב להחריש. כמו סביב הדיכאון ממנו סובל אביה. אבל הסוד האחר, קשור לכולם ויכול לשנות ולערער את חיי כולם.

"אי הידיעה נוחה כמו טרנינג עם גומי שנשחק בכביסה. קל לנוע בה. החיפוש אחר האמת הוא זה שלוחץ על הבטן כמו ג'ינס שקטן במידה." (עמ' 133)

לאחרונה גיליתי שאני מחבבת ממוארים. אני לא קוראת מהם בהמונים, אבל את כל אלו שבחרתי לקרוא, לא רק שאהבתי, הם נשארו בי. כי כשהם כתובים אמיתי, מהלב, יש בהם כנות וישירות שמחוללת בי משהו.

הספר אומנם ממואר, אבל איכות הכתיבה של לוסטיג השאירה בי טעם טוב ואני ממש מקווה שיהיו עוד.

יותר מכל הספר הזה מראה שמשפחה לא בוחרים, אבל אפשר לבחור להיות משפחה.

קראו את הספר המרגש הזה שכל כך מצליח לגעת בלב.”

“את דפנה לוסטיג אני מכירה בוירטואל מהמדיה כעיתונאית שאהבתי לקרוא וכשדרנית
ברדיו שמאוד אהבתי להאזין לה , וכשראיתי שכתבה גם ספר ביכורים הייתי סקרנית גם
לקרוא אותה בכתיבתה אז הממתינים המתינו בצד ואני לא עמדתי בפיתוי וגם
הופתעתי לטובה .
"אם בוחרים לשכוח דברים מסוימים , האם זה נקרא לשקר ?"
כך נפתח ספרה החדש של דפנה לוסטיג יש לך הכל רומן ממואר משפחתי .
משפט חזק ועוצמתי שעורר בי מחשבה במהלך כל קריאת הספר שהזכיר לי את
המשפט על אותו משקל "מגלה טפח ומכסה טפחיים שרמז לי לבאות ...
סיפור על משפחה , התבגרות , צער , פחד , כסף ואהבה כשבצידו או יותר נכון
לצידו סוד משפחתי .
בכתיבה כנה ואמיצה המעוררת הערכה והשתאות היא כותבת את החיים אמיתיים שלה ,
זכרונות ילדותה על כל המורכבויות שבהם כולל כל הנושאים הטעונים והקשים שעברה
ולמעשה מניחה את הלב על המגש ככה פגיע חשוף כנה ואמיתי ומעניקה מזור לנפשה .
יש לך הכל ספר מקסים , שאי אפשר שלא להתאהב בו , כנה ומרגש עד דמעות ,
הכתיבה חשופה נוגעת ללב ונשארת שם , המילים מהדהדות אומץ שהיה אמור להיאמר
בספר שפשוט אמור היה להיכתב ....כזה שלא תרצו להניחו מהיד ...”

“דפנה לוסטיג גדלה בהרצלייה, בצד העשיר, הנכון. היה לה הכול, כביכול.
אמא רופאה ואבא יהלומן ושתי אחיות גדולות, ובית גדול ומתנות מחו"ל.
אביה היה נכה, על כיסא גלגלים, משותק בפלג הגוף התחתון, אבל זה לא הפריע לו לשמחת החיים, ולעשות עסקים.
או שכן? ורק במבט לאחור דפנה מצליחה לראות בין הסדקים, בין ההסתרות שהוריה טרחו לייצר כדי שלא לפגוע במצגת המשפחה הטובה.
ואיך מצליח אבא נכה בפלג הגוף התחתון להביא ילדות לעולם? זה בעזרת הפרייה חוץ גופית, אמא שלהם הסבירה.
רק ארחי שנים, ואחרי ההתפקחות, מגיעים גם גילויים בנוגע לאנשים ומקומות, הסתרות ומחלות.
דפנה כותבת על כסף שלא קונה הכול אבל עושה את החיים יותר נוחים, על כאבי התבגרות ומשפחה וסליחה.
ספר קטן בממדיו ומאוד אישי, שהוא חלק מהפסיפס של כולנו.
תודה, דפנה, על הצוהר שפתחת.”

“דפנה נולדה לאב פצוע מלחמה נכה ולאימא שהייתה אחות.
האב מאוד דומיננטי בחייה ומגיל צעיר היא יודעת שהוא שונה מאבות אחרים.
מהמותניים ומטה הוא לא מרגיש דבר, הוא יכול להניח על הרגליים ספר או אבטיח או קילו גחלים בוערות, זה לא משנה.
הוא לא ירגיש לא את זה ולא את זה. כשדפנה הייתה בגיל חמש, היא לקחה סיכה דקה,
התגנבה מתחת לכיסא הגלגלים, דקרה לאבא את הרגל. והוא כלל לא הגיב, אז היא החזירה את המחט למקומה.
הספרון הוא למעשה ממואר, ספר זיכרונות אישי המספר על חייה החל מגיל 10 ועד לגיל 43.
הילדות המפנקת בכפר שמריהו, הכסף שמעולם לא היווה מכשול,
ההתבגרות ההוללת של נערה מתבגרת, והקשיים הקיימים גם במשפחה שיש לך הכול.

לדפנה יש שתי אחיות והקשר ביניהן טוב, הן יכולות להחליט לנסוע לפריז בפסח,
או לעשות גיחה ללונדון, ובעצם לעשות ככל העולה על רוחן, כי התקציב אינו מוגבל. וההורים שניהם פתוחים ולא מגבילים.
אבל עדיין קיים סוד המתגלה לקראת סופו של הספר, מה שמייצר את העניין לכתיבתו של יומן הזיכרונות.

סיימתי את הספר בזכות מס' עמודיו המצומצם (168 עמ), וכנראה שלא הייתי מסיימת אם היה עבה יותר.
בעיניי הספר סביר, לא יותר.
אני חושבת שלכל אדם יש סיפור!! וכל אחד סוחב איתו מסכת חיים.
אבל החיים הרבה יותר קלים, כשאפשר לעשות את כל מה שרוצים.
כשאפשר לנסוע, לרכוש, ללכת לאנשי מקצוע לטיפול, ולהיות פחות טרוד בענייני כספים.
דפנה זכתה במשפחה נהדרת.”