גיא עד היא סופרת שאני מאוד אוהבת לקרוא. הכתיבה, הדמויות שלה שלא עוזבות על אף הזמן החולף, העלילות. וזה כי הגיבורים שלה יכולים להיות כל אחד ממי שאנחנו מכירים בחיי היום יום, והסיפורים שהיא מספרת תמיד ניתנים להזדהות. כי זה יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

שמחתי לראות שיצא לה ספר חדש, וגם מאוד הופתעתי. אני אוהבת ספרים שמפתיעים אותי.
יש בספר הזה משהו אחר. שונה.

מילים מספרות סיפור בדרך כלל, נכון? בספר הזה נתנה גיא עד למילים את הבמה, ולא רק בתפקיד של לספר את הסיפור.
הן בעצמן הסיפור.
השימוש שלה במילים כמו עיר מחוז, פונדקייה, שדות זרים, הלאמה (כשהכוונה היא לגיוס לצבא), ועוד הרבה שכבר כמעט ולא שומעים כמותן בשפה המדוברת העכשווית.

במרכז הספר שתי דמויות: אלפא ואושר. לא אלפא ולא אושר, שניהם לא נתנו תוקף לפירוש שמם. אבל כל אחד מהם קיבל את מהות השם שלו מתוקף החיבור ביניהם.

היא גדלה עם אמה ב"מקום הקטן" שהכוונה היא לעיר פריפריאלית. הן היו כוח נשי, אחת בשביל השנייה תמיד. כמו שאלפא מתארת :
"תמיד איכשהו היו שתיהן מחוץ לקווים, גם בלי להתכוון בהכרח." (עמ' 33)

היא גדלה בבית שלא היה בו שפע חומרי, אבל אלפא צוידה בהרבה כלים לחיים עצמם.
ואילו אושר, שכל חייו חשב שנולד פגום בשל המום אותו נשא, תמיד הרגיש אחר והיה נבדל. הוא, שהגיע ממשפחה גדולה, ואף פעם לא ידע מחסור, ובכל זאת עד לרגע בו פגש באלפא היה ליבו ריק.

הסיפור לא תחום במקום ובזמן. גיא עד תמיד נותנת מקום לאורבניות בספריה. בירת הנגב ב "בארשבעים" , והעיר ללא הפסקה ב "ויקי ויקטוריה". ואני אוהבת את זה. לחוש את העיר דרך הסיפור, את האהבה אליה מבעד לעיני הגיבורים. את יחסי הגומלין, את הנהנתנות שמציעה העיר.
הספר הזה חסר את כל אלו, והוא יכול היה להתקיים בכל מקום במרחב ובכל זמן.

אבל לא כך.

מהסיפור נטול המקום והעל זמני, לאט לאט מוליכה הסופרת את הקורא אל נקודת זמן מאוד נוכחת. וזה היה גם הרגע בו הבנתי את הפער שבנתה הסופרת בין המילים בשפה כזו שפעם היתה שגורה - לבין הנחיתה במציאות עכשווית.

תראו, קשה לי לסקור את הספר הזה. הוא מיוחד, הוא אחר, צריך לקרוא אותו כדי להבין.

ואני נשארתי עם שאלה אחת שממשיכה להסתובב סביבי: מה כוונת שם הספר?
ואולי זה גם טבעם של ספרים ושאלות לא פתורות. להמשיך לחיות בנו.

משובח.

אלפרד תמיד אהב לאסוף דברים. אבל מאז מותה של אשתו, חמש שנים קודם לכן, התחביב הנחמד והלא מזיק הזה הפך לתכונה: אגרנות. הבית נדמה לו גדול מאוד בלעדיה, ווכדי למלא את החלל שבהיעדרה התחביב הפך למפלצת. הקשיש האלמן המתבודד אסף סביבו הררי דברים, ובזמן שהסתגר מהעולם, יצר לו בעצם עולם משלו, כשהחפצים הדוממים מחליפים את חברת בני האדם. הצפיפות והדחיסות שהחפצים הביאו איתם לביתו כמו לא השאירו מקום לעצב ולצער, וכאילו דחקו אותו החוצה. אלפרד בחר להישאר עם הזיכרונות ולהחיות אותם מדי יום.

עד לאותו היום בו נער השליך אבן לעבר חלון ביתו של אלפרד. סתם ככה.

האבן הזו לא שברה רק את זגוגית החלון, היא סדקה את עולמו המסוגר של אלפרד, ועד כמה שהמעשה היה רע, צמח ממנו הרבה טוב.
במסגרת פרויקט "צדק משקם" נפגשו אלפרד והנער - קיאן שמו. קיאן הוא נער המתנהל לבדו בעולם. אמו נטשה אותו ואת אחיו כשהיו קטנים, ומאז הם לבדם בעולם. בעוד אחיו הקטן מצא את מקומו, קיאן התגלגל ממשפחות אומנות, והיה פליט של מערכת הרווחה.

מסיבה כלשהי, במשחק סולמות ונחשים של החיים הוא היה בתחתית ומישהו אחר לקח את כל הסולמות (עמ' 229)

מה בעצם יכול היה לחבר בין השניים הללו? מאחורי האחד יש הרבה עבר, ואילו בפני השני משתרע הרבה עתיד, ונראה שאין נקודת חיבור בין שניהם. אבל הם היו דומים יותר ממה שנראה על פניו, ואף יותר ממה שחשבו.
אלפרד רואה בקיאן פרחח, וקיאן חושב שאלפרד הוא זקן טרחן.

שניהם היו כמו אונייה שאיבדה כיוון, אך עדיין מחפשת את נמל הבית שלה כדי להטיל עוגן.
מתוך החיבור הכפוי והמוזר הזה צמח משהו יפה. כששניהם הרשו לעצמם להוריד את החשדנות שעטפה אותם, הם התחילו לראות את האדם העומד מולם, והיה שם עולם ומלואו. החלה התקרבות , נוצרה חברות ואכפתיות האחד כלפי השני, ויותר מכל: אצל שניהם החלה להתהוות תחושת המשפחתיות שהיתה חסרה לשניהם.
זה ספר מקסים הנוגע במגוון נושאים: בדידות, שייכות, סליחה ופיוס, התחלה מחדש, ועוד.

אביגייל ג'ונסון העמידה במרכז הסיפור גיבור בגיל השלישי, נגעה בכל המאפיין את הגיל הזה בכתיבה יפה, בשרטוט דמויות שנכנסות ללב, בכתיבה שהיא גם מרגשת וגם מלאה בהומור באפיון הדמויות.

ספר מרחיב לב, זה בדיוק הספר הזה.

עוד לפני קריאת ספר, יש אצלי מעין פלירטוט איתו: הכריכה, שם הספר. אני אוהבת ספרים אשר שם הספר נאחז בתוכן, ולא סתם איזה שם רנדומלי שלא קשור לשום דבר. כשראיתי את הספר הזה בפעם הראשונה מאוד אהבתי את השם שלו. חשבתי שאפשר להבין אותו ביותר ממובן אחד, אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא אותו הבנתי עד כמה השם הזה נכון לתוכן.

הספר מביא את סיפורם של יערה ואורי.
הוא גנן היודע לעצב גינות מרהיבות ולהתאים את סוג הצמחים לגינה בצורה מדויקת, וגם מוזיקאי מוכשר בתחום ההיפ הופ.
הוא על הרצף האוטיסטי, מנסה למצוא את מקומו, ומרגיש כמו חתיכת הפאזל הזו שלא יושבת במדויק בתמונה. והיא גם מתמודדת עם שדים משלה,
היא כנרת שהיתה הבטחה גדולה. אבל האהבה הגדולה שהתרסקה עליה גרמה לה לזנוח את הנגינה ולצלול אל תוך דיכאון גדול שלקח ממנה את כל החיוניות, העלים את כל פלטת הצבעים מהם מורכבים החיים, והותיר אותה עם גוון אחד בלבד, שחור, שעטף אותה מכל עבר.
הם שניהם לומדים להתהלך בעולם, מגיחים אליו בצעדים מהוססים. מתמודדים עם פחדים של דחייה והישמרות מפני פגיעה.
את שניהם חיברה המוזיקה.

המוזיקה מאוד נוכחת בסיפור. מוזיקה לא רק במובן של תווים ולחן. אלא הרבה יותר מזה. זה גם על כוחה המרפא של המוזיקה, על החיבורים שנוצרים בזכותה שאולי לא היו נוצרים אחרת.

אבל הוא, הרחוק כל כך מעולמה, עם קודי התנהגות שלא תמיד מובנים לה, דווקא הוא גרם לה להרגיש כל כך טוב, נתן לה את היכולת להיות היא עצמה, ולראשונה זה זמן רב הרגישה את החיים פועמים בה.

"גם היא רצתה למצוא מישהו שיאהב אותה כמו שהיא, שיתלהב ממה שיש ואין בה, שהמכלול ימצא חן בעיניו. אך כבר ידעה שהשונות האנושית היא צלחת פטרי של נקודות חיכוך, שההכרח למנוע את התרבותן מצריך מאמץ ניכר ותועפות של אהבה." (עמ' 133)

אהבתי לקרוא את הדרך והתהליך שאורי עובר. ועוד יותר אהבתי את כתיבת הדמות של אורי. ענת לוי לא התהלכה על ביצים ולא כתבה כתיבה מתייפייפת סביב נושא האוטיזם. היא לא הציבה את האוטיזם כטייטל שעליו הלבישה סיפור.
לכן הסיפור הזה נקרא כמו שהוא : סיפור אהבה, אהבה יותר מאתגרת, אשר יכלה על המכשולים אשר נקרו בדרכה.

אהבתי את שני ספריה הקודמים של לוי, ואת הספר הזה במיוחד. כי יש בו נשמה. והרבה ממנה. יש בו הרבה אהבה. אהבת אדם, אהבה למוזיקה.
ואם כבר מוזיקה: יש בסוף הספר בונוס גדול בצורת קוד שניתן לסרוק ולהגיע לפלייליסט של כל השירים המופיעים בספר.
אני אוהבת מוזיקה בספרים (וזה מאסט לצרף פלייליסט!) ותמיד שמחה להכיר צלילים חדשים, Tajabone, איזה תענוג!

יש לך הכל זה משפט בעל אמירה צרה שבאה מתוך נקודת מבט מאוד מצומצמת. לרוב הוא ייאמר בנימה ששזורה בה האשמה. והקנאה המתובלת בדוק של מרירות - גם אותן אפשר יהיה להרגיש.
לא תמיד מה שאנחנו רואים - זה הדבר. אנחנו רואים מה שבחרו להראות לנו. את מה שנבחר להיות בפרונט, זה הממוקם בתוך ארון התצוגה.
אבל מה אנשים באמת יודעים על מאחורי הקלעים שלנו? או יותר מזה: מה אנחנו רוצים שיידעו?
הדברים המוחרשים, מה איתם?

דפנה לוסטיג, ברוחב כתיבה ( על משקל רוחב לב. כן, המצאתי את זה עכשיו, אבל זה כל כך מתבקש) פתחה את דלת וילת הפאר בכפר שמריהו, והזמינה את הקוראים לשבת על הספות הלבנות בסלון ולשמוע את הסיפור המשפחתי שלה. הבית המפואר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא מסמל. זה הבית שבין קירותיו התכנסה ונעטפה המשפחתיות הכל כך נוכחת בספר.
ואני נשאבתי אל תוך המשפחה הזו, וקראתי את הספר מכריכה לכריכה.

הספר מתחיל בשנת 1986 ומסתיים ב-2023. זה נשמע המון, אבל זה לא. כל פרק נושא תאריך וכותרת, כשזו מרמזת על תוכן הפרק. ההרגשה במבנה סיפור כזה היא כמו לקרוא יומן אישי התחום בזמנים.

לוסטיג ושתי אחיותיה גדלו בכפר שמריהו לאב יהלומן ואם אחות. האב מתנייד בכסא גלגלים מאז נפצע בצבא מאש ידידותית אשר גרמה לו לשיתוק ממותניו ומטה.

לוסטיג מתארת ילדות מאושרת. הורים נוכחים, בית גדול בשכונת יוקרה, נסיעות לחו"ל, ועוד תפנוקים. לוסטיג הילדה מחוברת לאביה כבר מהילדות. בחופשות הקיץ היא הולכת איתו למשרד בבורסת היהלומים. בשעות הערב המאוחרות היא תגניב לו עוד חתיכת מקופלת מהקופסה החומה, אותה הם קונים במפעל הממוקם מול הבורסה. כי אם מים גנובים ימתקו - על אחת כמה וכמה מקופלת.

ובכלל אוכל. הוא נוכח לכל אורכו של הספר. בכל פרק יהיה אזכור למאכל כזה או אחר, ומכל הסוגים. מיוקרתי עד להכי עממי. אלו הזיכרונות הכרוכים בכל אחד מהם. הנקניקייה עם הכרוב הכבוש בניו יורק. בורקס תפוח אדמה במזנון הפילהרמונית אותו יקנו בהפסקה בקונצרט אליו הלכו, וביום הזה אביה יגלה לה משהו על הפציעה שלו. דפנה ואביה הם אנשי פודי'ז אמיתיים שאוהבים אוכל, ויודעים להתענג עליו. הרבה מהחוויות שלהם קשורות בו. אבל האוכל בספר מופיע לא רק בהקשר של מזון. הוא מופיע גם כשחקן במערכות של קִרְבָה ודחייה. יש אישיו סביבו בשני ההיבטים.

לאט לאט מוליכה לוסטיג את הקורא מפרק אחד למשנהו, עד שלקראת סוף הספר תנחית את הפצצה. סוד גדול ומשמעותי שהיה מהודק ומושתק כל השנים מתחיל להיפרם. לוסטיג מורגלת בסודות, ויודעת מתי מוטב להחריש. כמו סביב הדיכאון ממנו סובל אביה. אבל הסוד האחר, קשור לכולם ויכול לשנות ולערער את חיי כולם.

"אי הידיעה נוחה כמו טרנינג עם גומי שנשחק בכביסה. קל לנוע בה. החיפוש אחר האמת הוא זה שלוחץ על הבטן כמו ג'ינס שקטן במידה." (עמ' 133)

לאחרונה גיליתי שאני מחבבת ממוארים. אני לא קוראת מהם בהמונים, אבל את כל אלו שבחרתי לקרוא, לא רק שאהבתי, הם נשארו בי. כי כשהם כתובים אמיתי, מהלב, יש בהם כנות וישירות שמחוללת בי משהו.

הספר אומנם ממואר, אבל איכות הכתיבה של לוסטיג השאירה בי טעם טוב ואני ממש מקווה שיהיו עוד.

יותר מכל הספר הזה מראה שמשפחה לא בוחרים, אבל אפשר לבחור להיות משפחה.

קראו את הספר המרגש הזה שכל כך מצליח לגעת בלב.

בשעה שלוש לפנות בוקר דפנה שוכבת בחדרו של בנה התינוק שי. מולה ניצב ארון הבגדים המלא בדברי תינוק קטנטנים ורכים עם הדפסים מצוירים, ודפנה מדמיינת את תכולת הארון הזה בעוד כמה שנים: סווטשירטים, וג'ינסים משופשפים. אם רק היתה מכונת זמן שתטיס אותה לעתיד.
היא עייפה. כל הזמן כל כך עייפה.

כששי נולד היא רצתה לעשות את זה כמו שצריך (יש נוסחה כזו בכלל?) להתמסר לאִמָּהוּת במאה אחוז. אבל אף אחד לא סיפר לה על הטוטאליות שבגידול ילד, הלופ האינסופי בין מטלות קבועות החוזרות על עצמן מדי יום ביומו, על רגעי הקושי לצד רגעי הבדידות שאפשר לחוות גם כשאת חיה לצד בן זוג הכי קשוב ומכיל.
בין האכלה להחתלה, ברגעים המעטים בהם התינוק ישן, נתקלת דפנה בעבודת התזה הלא גמורה המונחת על שולחן הכתיבה שלה, אותה הקדישה לאימהות היהודיות בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
וכשהיא מגלה תמונה ישנה באלבום תמונות של סבתה האהובה, היא רואה אותה בעיניים אחרות. מי זו האישה היפהפיה הזו עם החיוך הגדול ורגלי מרלן דיטריך הבלתי נגמרות?
בסיפור קולח ההווה והעבר כרוכים אחד בשני, מתחקה דפנה אחרי הסיפור של סבתה, כשתוך כדי נחשף סוד משפחתי שהגיע הרגע שלו להתגלות.

"אומנם בימים אלה דפנה עסוקה בשאלת האימהות, אבל אולי כעבור שנים היא תגלה שמתחת לשאלת האימהות מסתתרת שאלה גדולה יותר. השאלה שמבקשת לדעת מה זה להיות אישה בעולם." (עמ' 154)

ובפִּסְקָה הזו טמונה ליבת הסיפור היפה הזה. להיות אישה, להיות אמא. אפשר להפריד בין השניים? איך אישה נתפסת בעיני עצמה ובעיני העולם כשהיא הופכת לאמא? איך הם משפיעים זה על זה? ולמה בעצם השניים האלו כרוכים אחד בשני? כי זה לעולם לא יחול על המקבילה הגברית, נגיד.

זה דומה להליכה על קורה דקה הדורשת ריכוז ומאמץ לשמור על שיווי משקל ואיזון לאורך כל הדרך.

מי יספר לדפנה שאין אמא מושלמת? היא עדיין לא יודעת שאמא מושלמת זו אמא שלמה. וקודם כל - שלמה בפני עצמה. אישה המממשת את עצמה, אישה המבינה שסיפוק והגשמה יכולים להתנהל לצד אִמָּהוּת. ורק ככזו היא תוכל להיות מושלמת עבור בנה.

אהבתי שגרינולד הכניסה לסיפור דמות אל -הורית, וכתבה אותה בתבונה גדולה, כמו כדי להראות, שהקשיים נמצאים בכל מקום, ולא מלקקים דבש לא פה ולא שם.

אני אוהבת את כתיבתה של גרינולד. בכל ספריה היא מיטיבה לכתוב על נושאים מורכבים, לרוב משפחתיים, ברגישות, בכתיבה מפוכחת ומבלי לייפות, ובוראת תמיד דמויות עגולות ומלאות.

ממליצה בחום

הייתי כבר בסביבות ה- 40 עמודים לתוך קריאת הספר וכל שרציתי היה לסגור אותו שלא על מנת לחזור אליו.

הגיבורה הראשית גרמה לי לחוסר נוחות, אבל ברמה קיצונית. לרוב אני חיה בשלום עם גיבורי הספרים שאני קוראת, ותמיד מנסה למצוא את הדבר הטוב, את התכונה היותר טובה שלהם, זו שמעלה את מפלס הטוב על פני זה הפחות טוב. זה לא שהם צריכים להיות טובים . לא זה העניין. אני פה העניין. אני צריכה איזה משהו בדמות להיאחז בה.

התעצבנתי וכעסתי על אנה גיבורת הספר. הנִרְפּוּת והפסיביות, חוסר החַיּוּת שבה, הצורה בה נתנה לעצמה להיגרר אל תוך חיים שלא ביקשה לעצמה עוררו בי הרבה תסכול.

אבל אז הבנתי שרק כתיבה טובה כמו זו, וכתיבת דמות כזו יכולים לגרום לי להרגשה הזו.
ואכן, עדו חפץ יודע להשתמש במילים כמו אופה מיומן היודע ללוש את הבצק ולהרגיש אותו במדויק עד לאותו הרגע בו ישלח אותו לתנור, ולחכות לרגע בו ייצא כמאפה ריחני.

אל כשרונו של חפץ התוודעתי בספרו הקודם "עוזב, הולך" (וכמה טוב שחזרת עם עוד ספר משובח) ונשארתי עם חשק לעוד ומחשבות על הגיבורים שסירבו לעזוב, מה שמסתמן שיקרה גם עם הספר הזה.

בחודש פברואר, ביום סוער במיוחד, אנה - סטודנטית לעבודה סוציאלית עולה לדירת שכניה כדי לעשות שמרטפות על שלושת הילדים.
הרוח העזה והגשם גורמים לקצר חשמלי בבית, ועל הבית יורד חושך. והחושך הזה, לא רק כמצב נתון, הוא ילווה את הסיפור לכל אורכו כמטפורה אל פנימיותה של אנה, וככזה שגם אני הרגשתי שעוטף אותי.

השכן הנגר מהקומה למעלה נשלח לסדר את התקלה. ומרגע שנכנס אל הדירה בחסות הסערה, הוא חולל סערה גם בחייה אנה. עשה מה שעשה, היא לא אמרה לא, ולמעשה לא אמרה מילה. לא אז ולא אף פעם מאז. היא שתקה, אבל בתוכה המילים והרגשות געשו ורעשו בקול אילם גם הוא.

הסיפור מסופר על תקופה של עשרים שנים, שבמהלכם אנה כבר עובדת סוציאלית, יש לה מטופלים בהם היא מטפלת במסירות, ועושה למענם אף מעבר לנדרש.
יש אותה, המטפלת, ויש את המטופלים. היא מהצד העוזר, זה שיש בידו את היכולת להזיז ולשנות דברים. הצד המיטיב. אבל מה שהמטופלים שלה לא יודעים, שהיא בעצמה נשמה תועה הזקוקה ליד מכוונת. האבסורד של חייה, זה שגם היא - ממש כמוהם, לכודה בתוך בועת חיים שבמובן מסוים נכפתה עליה בעל כורחה, וגורלה לא טוב בהרבה מגורלם.

מרגע שהספר תפס אותי, הוא לא הרפה, ועדיין - לסוף שלו הגעתי הכי לא מוכנה, ואת דמותה של אנה אמשיך לשאת בלבי.

זה סיפור חד ונוקב, ולא עמוס במלל, ודווקא מתוך החסכנות הזו מהדהד אצלי זיכרון המהלומה הנחתה עלי בסופו.

מתוך שתיקה נולד סיפור חיים שלם, ולא יכולתי שלא לחשוב ולשאול: מה היה קורה אם היתה אומרת (לו) לא?

נגיד שאתם מעריצים איזו דמות הרבה שנים. ויום בהיר אחד אומרים לכם: "שומעים? - לא היה ולא נברא. אין ולא היה אדם כזה".
איך ממשיכים מכאן? מקבלים? מתכחשים?

זה בדיוק מה שקרה לשחר. היא מדריכה במוזיאון קטנטן בעמק, מוזיאון שלא זוכה ליותר מדי מבקרים. קבוצות חיילים בימי מורשת, קבוצות מאורגנות של פנסיונרים, או אנשי האזור הקשישים הנכנסים לחסות קצת במזגן המצנן את חום העמק הלוהט.
שחר הגיעה למוזיאון בתור חיילת, ונשארה להדריך שם הרבה אחרי תום השירות הצבאי. הדובדבן שבקצפת של ההדרכה שלה זה הסיפור על החלוצה הציונית עטרה שטורמן. סיפור חייה של החלוצה שבה את ליבה ודמיונה של שחר, שעל אף גילה הצעיר, בתוכה היא "אולד סקול". הפלייליסט המלווה אותה בריצה הוא של דורית ראובני או אחרים מאותו עשור, ומשהו בהתנהלות שלה תואם תקופה אחרת, לא זו התזזיתית של היום.
ואז הגיעה למוזיאון קבוצת אנשי האקדמיה, ובראשם הפרופסור המכובד אשר פסק בנחרצות כי עטרה היא לא יותר מאשר מיתוס אשר הלך וגדל עם השנים, כדרכם של מיתוסים, וכאילו בתיאום מושלם, כל החומר הכתוב שהיה על החלוצה בארכיבים ובאתר נעלם כלא היה.
ואז שחר יוצאת למשימה להחזיר את זכרה, ולא פחות חשוב - את כבודה של שטורמן אותה היא מעריצה מנעוריה.

בדרכה אחר החיפוש יפגוש הקורא שלל דמויות וטיפוסים.
ובשלב זה אני מורידה את הכובע בפני דפנה ברשילון.
איזו כתיבה משובחת של דמויות! לא אחת ולא שתיים, כולן. בעלות אופי, נוכחות ונפח, שהרגשתי אותן כאילו היה בשר ודם:
קודם כל שחר כמובן. חזי, מנהל המוזיאון בפועל (מעניין על מי הלבשת את הדמות שלו 😀) שיודע ללהג על כל נושא שבעולם, ולבן שיחו לא נותר אלא להנהן.
דאשה הקוסמטיקאית, רפאל, אמה של שחר הארגנטינאית, ועוד.

איזה כישרון מטורף זה לכתוב שלל דמויות כשכל אחת היא עולם ומלואו, בעלת צבע משלה, כאלו שכל הסיפור יכול להישען עליהן בביטחון. אבל זה לא המקרה פה, כי גם העלילה נהדרת, ואלמנט המתח שנכנס בה גורם לדפים להתהפך במהירות.
כשסגרתי את הספר הרגשתי כאילו שכל הדמויות הנפלאות האלו מהסיפור יצאו מסלון הבית שלי ולא מבין דפי הספר.

ועוד שאפו אחד:
סיום הספר היה כמו פיסת נייר אשר ניתזו עליה מים והרטיבו אותה, והכתוב היטשטש ונמרח, ואז הקורא מנסה לנחש מה היה כתוב שם. ברשילון הכניסה מעין ערפול לסוף, והיטיבה לעשות זאת (דעתי, כמובן) ככה שכל אחד יוכל לקחת את הסוף לאן שיבחר. לכאן או לשם.

יש בספר הזה הכל: סיפור היסטורי, אהבה, יחסים משפחתיים, וכל זה בכתיבה קולחת שההומור מפוזר בה, והכל מתגבש לסיפור נהדר.

קראו!

מבצע "מהדק נייר" (פייפרקליפ) הוא מבצע שהוציא לפועל הממשל האמריקני לאחר מלחמת העולם השנייה.

מטרת המבצע היתה לעבות בידע ובביצועים את תוכנית הטילים עליה עבדו האמריקאים אשר מטרתם היתה להוציא לפועל יירוט טיל לחלל. לשם כך הם גייסו מדעני טילים בכירים מגרמניה, אשר כולם עבדו תחת המשטר הנאצי. בעוד האמריקאים שאפו להצעיד את האנושות קדימה ע"י שיגור טיל לחלל, הגרמנים רכשו את הידע שלהם מהצד השני של המטבע. הם השתמשו בטילים למטרות של הרס והשמדה. לפני הגעתם לארצות הברית, עברם הנאצי טושטש כדי שיוכלו להתערות בצורה חלקה בין האוכלוסיה האמריקאית.

העסקה השתלמה לשני הצדדים: האמריקאים קיבלו ידע עצום מבעלי מקצוע בכירים ומנוסים: מהנדסים, כימאים, וטכנאים. ואילו הגרמנים אשר חלקם היו אסירים של המשטר הנאצי, קיבלו הזדמנות שנייה. כמו ריסטרט לחייהם. הם הגיעו לאמריקה עם קורות חיים שהולבנו והיו בעלי עבר צחור ללא רבב.

אבל בין שני אלו עמד ענן כבד, וגם לו היה שם: מוסר.

הגרמנים אשר הגיעו עם משפחותיהם השתכנו בשכונה אשר זכתה לשם "גבעת הכרוב החמוץ" מאכל פופולרי בקרב הגרמנים, כאשר שכניהם ועמיתיהם לעבודה היו אמריקאים ממוצא יהודי, דבר שהיה כמו פצצה מתקתקת לשני הצדדים.

הספר מרתק מהעמוד הראשון ועד סופו. בין אזעקה לאזעקה וריצות למקלט התנחמתי בעובדה שהספר מחכה לי למעלה. אבל בואו, הספר הזה הכי לא אסקפיסטי. ההפך. הוא כל הזמן הדהד לי את המציאות שלנו. גם בקטע של הטילים והיירוטים, וגם בקטע ההיסטורי של השמדת העם היהודי, עם קפיצה לתקופה הנוכחית והמלחמה נגד איראן תוך כדי ידיעה מצמררת שההיסטוריה תמיד יכולה לחזור על עצמה.

קלי רימר טוותה עלילה מרתקת, ואת הדמויות העגולות והמהוקצעות בנתה על אנשים מעברה (בבקשה, קראו גם את הפרק האחרון: "מכתב מקלי") .
הסיפור הוא על אנשים שהיו צריכים להציל את עצמם. לא אנשים שרצו להציל את עצמם, הם היו חייבים. ואז נפלה לידם ההזדמנות להמציא את עצמם מחדש, וכל זה רק כדי לשרוד.

אלו אנשים שרצו לשרוד ולהגן על היקרים להם, כשבדרך פגעו במי שסביבם. אותם אנשים אשר גילו שאפשר להרחיב את גבולות המוסר והמצפון שוב ושוב.

"האם יש שלב שבו אנחנו מחויבים מבחינה מוסרית לנקוט עמדה, לא משנה מה המחיר?" (עמ' 400)

שאלת המוסר עלתה לכל אורך קריאת הספר. מושגים כמו טוב ורע התמתחו והצטמצמו שוב ושוב. מסתבר שבמצבים מסוימים הגבולות יכולים להיטשטש עד כדי כך שאתה מבין שאין רע מוחלט כמו שאין טוב מוחלט.
לא כל מי שעבד תחת המשטר הנאצי היה נאצי. לפעמים לא היתה אלטרנטיבה. כן, עד כמה שזה נשמע נורא. לפעמים אתה נאלץ לגלם תפקיד ראשי בהצגה שכלל לא בחרת להשתתף בה.
רימר מעמידה בפני גיבוריה דילמות בזו אחר זו, והיו קטעים בסיפור שהרגשתי בעצמי אי נוחות פיזית.
ובשל כל הנושאים האלו הספר הזה כל כך אנושי, נכנס ללב, ומעורר מחשבה.

מומלץ בחום.

הוא יושב באוטו הדומם מחוץ לבית המואר. ראש חוליית המודיעים זה התואר שלו. הוא ה"מבשר". זה שמגיע להודיע למשפחות על נפילת הבן או הבת.
ועכשיו הוא ממתין ברכב. הוא יודע שאמו של הנופל חזרה זה עתה מפילאטיס ועדיין לא התקלחה. והוא מחליט לחכות קצת. להעניק למשפחה עוד כמה דקות של נורמליות לפני שיקרוס עליהם עולמם.

שני חברים בעשור השביעי לחייהם בדרכם לחרמון, שם נלחמו חמישים שנה קודם לכן, ושם גם הכירו. הטיול הזה יהיה בעבורם גם סגירת מעגל.

ילדים הנתלים על אביהם הלבוש מדים, רגע לפני שהוא חוזר ללחימה. כמה דקות קודם לכן הם הצטלמו. תמונה משפחתית רגילה, אחת מני רבות שמצלמים במשך החיים. רגעים הנלכדו בזמן. ובכל זאת התמונה הזו שונה.

בחורה צעירה רוקדת במסיבת טבע. היא נסעה למסיבה הזו מבלי לספר לאביה. היא ידעה שהוא לא יאהב את הרעיון. בשעת הבוקר המוקדמת הזו, בעוד היא רוקדת ומתמסרת כולה למוזיקה, אביה ער גם הוא. הרגל של שנים. היה קם מוקדם בכל בוקר לעבודה במפעל, עד שפוטר, אבל המשיך להשכים קום ועתה מעביר את זמנו במשחק בטטריס. בעודו מתאמץ לעלות שלב במשחק, בתו תישאר לעולמים באותו השלב בחייה.

"הקפות שניות" הוא קובץ ובו תריסר סיפורים. כל סיפור מספר על אובדן, ובכל סיפור יש משפחה במרכזו. הייחוד שלו זו נקודת הזמן בה הם מסופרים. שבריר של רגע, הרגע הזה של לפני.
הספר נע על אזור הדמדומים השברירי של בין לבין. במקום הזה בו למושג זמן יש איזו חמקמקות והוא יכול להתקיים בשני מרחבים. של הלפני ושל האחרי.

הבחירה בצורת הכתיבה הזו גרמה לי לקחת חלק אקטיבי בקריאה והכניסה אותי לדריכות מסוימת, כשאני יודעת איך בעוד רגע הכל עומד להתהפך.

ברבש ממש עושה mri בעזרת מילותיו הכל כך יפות למשפחתיות, ונותן לקורא פתח הצצה למארג המשפחתי העדין, ולעיתים סבוך, טרום הניפוץ והשבר שיביא אתו המוות, הוא כותב על המציאות שלנו מאז השביעי לאוקטובר, ההקפות השניות שלא זכו להתקיים, דרך סיפוריהם של אנשים, של משפחות, של לוחמים ואזרחים אשר קפאו בזמן.

הוא כותב על הצמידות הזו של החיים והמוות, ועל הסדק הדקיק עד כמעט שקוף המפריד בין השניים, הסדק שממנו בוקע אור קלוש עד שגם הוא יגווע ויצלול אל תוך חשיכה סמיכה העוטפת את הכל.

אני אוהבת את כתיבתו של ברבש. כמו הסדרות אותן ביים, כך גם בכתיבתו: הישראליות, מי ומה שאנחנו מקבלים ביטוי בכתיבה נפלאה.

ממליצה בחום על הספר המשובח הזה.