“כותרת הספר "לדבר לעצמנו" העלתה לי חיוך על הפנים. אנשים נוהגים לחשוב לעצמם כל הזמן ויש החושבים בקול רם ואף מדברים לעצמם. אמי היא אחת כזאת, שמדי פעם מדברת לעצמה בקול רם. סוג של תרפיה, אני מניחה. בהתחלה חשבתי "מה היא ממלמלת לעצמה" ואף שאלתי אותה, והיא פתרה זאת בהינף יד ואמרה שהכל בסדר וטבעי ביותר לדבר לעצמך. אז מה שאולי נראה לחלק מהאנשים כפלירטוט עם השיגעון, לאחרים יש בזה סדר והגיון. וכל עוד השיגעון לא מפלרטט אליך בחזרה כנראה שאין כל סכנה....
שלושה גיבורים מדברים לעצמם בסיפור שלפנינו, הכתוב כפרקים של קולות מתחלפים: מריו, האב החולה, רעייתו אלנה וליטו, בנם בן העשר. מריו מחליט לצאת עם ליטו, אשר אינו מודע למחלתו של אביו, לנסיעה במשאית, נסיעה שאולי תהיה הזיכרון החוויתי האחרון לשניהם.
מריו מבקש לשמור על פרטיותו ולהסתיר מהסביבה את מצבו הרפואי. הוא נוכח להכיר כי ברגע קבלת האבחנה, העולם מתחלק מיד לשניים, קבוצת החיים וקבוצת העתידים למות. הוא מבין כי הסביבה מתייחסת אל החולה כאילו הפסיק להיות חבר במועדון החיים ובמהרה מתחילים הרחמים והמידור. כבר לא משתפים אותך בתוכניות לעתיד, מפסיקים לבקש ממך לבצע דברים שאתה עדיין יכול לעשות, כבר לא מתייעצים אתך על כלום, התייחסות הסביבה לחולה כאילו הוא מת- מהלך גורמת לו לא לשתף. התמודדותו של מריו מתוארת בצורה מפוכחת ומאוד מאופקת, ועיקר מעייניו נתונים להנאתו של בנו מהטיול המשותף, תהיות לגבי עתידו של בנו, ניסיונות בלנחש אם יהיה דומה לו כשיגדל ולהמציא לו פנים, גובה וקול.
אלנה, מורה במקצועה, נשארת לבדה בבית בזמן המסע (בבדידותה נזכרת בדברי אחותה: "מישהו שאל פעם את אחותי אם היא גרה לבד. .....אחותי ענתה: כן, אני נשואה") . היא מוצאת נחמה ופורקן בעזרת הגוף- סקס והנשמה- ספרים . הספרים עבורה הם סוג של בריחה, כמעין משככי כאבים כנגד הדאגה שעליה היא מנסה להתגבר. היא נשאבת לקריאה בעיקר בספרים העוסקים במחלות ומוות. דרך ציטטות של משפטים מספרים, אותם היא מסמנת ומשלימה במילותיה, היא מבקשת לאשש את התחושות שלה. נאומן שוזר בעלילה ביבליוגרפיה ענפה ובאופן אירוני מתאר בקולה של אלנה: "כשספר כלשהו אומר לי את מה שרציתי לומר, אני מרגישה שיש לי זכות לנכס לעצמי את מילותיו, כאילו פעם היו שלי ואני לוקחת אותן בחזרה".
במקביל לקריאה היא מנהלת רומן עם רופאו של בעלה, איזיקיאל, אשר בעבורו הגוף החי הוא שיר הלל לחיות הבריאה, ודרכו הוא מתמודד עם הסבל והמוות שבעבודתו. בעזרת הרופא היא מכירה את הגוונים האפורים של סקס ללא מעצורים. התמודדותה של אלנה דרך הגוף והעונג שבכאב מעוררת בה תחייה וסוג של תקווה.
קולו של ליטו הוא הקול התמים, שאינו מודע למתרחש סביבו, ומתאר את חווית המסע, התמימה לכאורה, בעיניים של ילד קטן הרוצה כבר לגדול. דרך קולותיהם של מריו ואלנה אנו מתוודעים להתמודדות של החולה ושל בן משפחה עם המחלה הקשה. לצד תיאור השינויים הפיזיים: ירידה במשקל, גוף רפוי, בחילות, קרחת, הקאות, רעידות, הפרעות בשינה, עייפות וחולשה, מתוארים גם ההיבטים הרגשיים של ההתמודדות עם המחלה – השינוי בשגרת חיים, הפחדים וההירתעות מגופו של החולה והמחלה, הבדידות, הנתק הרגשי והמחשבות הטורדניות.
סיפור אנושי הכתוב היטב, אם כי הקולות שונים ברמתם. לא מדובר בסיפור ארוטי ותיאורי הסקס משניים לעלילה. נאומן לוקח אותנו למסע קצר ואינטימי של שיחות ומגע, אוסף חוויות ויצירת זיכרונות. הוא מעביר נושא טעון ועצוב בצורה חדה וברורה ואף עם הומור דק.”
