יש לך הכל זה משפט בעל אמירה צרה שבאה מתוך נקודת מבט מאוד מצומצמת. לרוב הוא ייאמר בנימה ששזורה בה האשמה. והקנאה המתובלת בדוק של מרירות - גם אותן אפשר יהיה להרגיש.
לא תמיד מה שאנחנו רואים - זה הדבר. אנחנו רואים מה שבחרו להראות לנו. את מה שנבחר להיות בפרונט, זה הממוקם בתוך ארון התצוגה.
אבל מה אנשים באמת יודעים על מאחורי הקלעים שלנו? או יותר מזה: מה אנחנו רוצים שיידעו?
הדברים המוחרשים, מה איתם?

את <mark>דפנה לוסטיג</mark> אני מכירה בוירטואל מהמדיה כעיתונאית שאהבתי לקרוא וכשדרנית
ברדיו שמאוד אהבתי להאזין לה , וכשראיתי שכתבה גם ספר ביכורים הייתי סקרנית גם
לקרוא אותה בכתיבתה אז הממתינים המתינו בצד ואני לא עמדתי בפיתוי וגם
הופתעתי לטובה .
"אם בוחרים לשכוח דברים מסוימים , האם זה נקרא לשקר ?"
כך נפתח ספרה החדש של <mark>דפנה לוסטיג</mark> יש לך הכל רומן ממואר משפחתי .
משפט חזק ועוצמתי שעורר בי מחשבה במה

<mark>דפנה לוסטיג</mark> גדלה בהרצלייה, בצד העשיר, הנכון. היה לה הכול, כביכול.
אמא רופאה ואבא יהלומן ושתי אחיות גדולות, ובית גדול ומתנות מחו"ל.
אביה היה נכה, על כיסא גלגלים, משותק בפלג הגוף התחתון, אבל זה לא הפריע לו לשמחת החיים, ולעשות עסקים.
או שכן? ורק במבט לאחור דפנה מצליחה לראות בין הסדקים, בין ההסתרות שהוריה טרחו לייצר כדי שלא לפגוע במצגת המשפחה הטובה.
ואיך מצליח אבא נכה בפלג הגוף התחתון להביא ילדות

<mark>דפנה</mark> נולדה לאב פצוע מלחמה נכה ולאימא שהייתה אחות.
האב מאוד דומיננטי בחייה ומגיל צעיר היא יודעת שהוא שונה מאבות אחרים.
מהמותניים ומטה הוא לא מרגיש דבר, הוא יכול להניח על הרגליים ספר או אבטיח או קילו גחלים בוערות, זה לא משנה.
הוא לא ירגיש לא את זה ולא את זה. כש<mark>דפנה</mark> הייתה בגיל חמש, היא לקחה סיכה דקה,
התגנבה מתחת לכיסא הגלגלים, דקרה לאבא את הרגל. והוא כלל לא הגיב, אז היא החזירה את המחט למקומה.
הס