#
יש ספרי-מתח שנועדו לקוראים שלא אוהבים מתח. אלה שלא אוהבים את ההרגשה שמשהו נורא תיכף יקרה, ואין בידם להושיע. בשבילם המציאו את הז'אנר הזה – מתח ללא מתח. ללכת עם ולהרגיש בלי. אסקפיזם בלי הנג אובר.
מה יש לנו כאן? נערה בת 17 נעלמת אחרי מסיבה פרועה, מעיירה קטנה, הנמצאת מעבר להרי החושך. משום מה נשלחים שני חוקרי משטרה מעיר הבירה לעזור שם בחקירה. בניגוד להירארכיה בספרים אמריקאים – אין לחוקרים האלה קדימות או יתרון על השוטרים המקומיים. החוקרת בת ה-33, שהיא נושאו האמיתי של הסיפור, גרה בילדותה במקום ועזבה אותו כשהיתה בת 14 (כך גם הסופרת, שהשאילה את מקום מגוריה בילדותה לסיפור). העלילה קושרת איכשהו בין העבר לבין ההווה, בין החוקרת לבין הנערה שנעלמה, בין הסודות, הילדות האומללה, ההווה העצוב.
בנגסדוטר היא שוודית, מורה לפסיכולוגיה ולשוודית, שבשאפתנות כתבה ספר-ביכורים שהוא ראשון מטרילוגיה. הסיפור מנוקד בתובנות פסאודו-פסיכולוגיות, מהסוג שתוכניות בוקר בטלוויזייה אוהבות. יש גם די הרבה ציטוטים מספרים ידועים כמו ג'יין אייר והשיר המפורסם של פו על אנבל-לי, והמון ציטוטים מספרות ושירה שוודית.
מה עוד? בנגסדוטר מאמינה בצירופי-מקרים, ועלילת הסיפור מלאה בהם. תובנותיה טריוויאליות: ילדים מוזנחים הם אומללים, הגבול נחצה מהר כשאין מי שישגיח, אלכוהול וסמים גורמים נזק לכל, לא רק לילדים. הספר מנסה להיות נוגה ומלנכולי ומצליח להיות סתמי ובנלי. והשורה התחתונה? אני מנחשת שאף אחד מהקוראים אותו כאן לא ימצא בו חלקים מעצמו, אבל אפשר שהקורא כאן יוכל לצקצק בלשונו ולחשוב על החינוך הקלוקל לילדים שנותנים שם בשוודיה. המסקנה שלי - ריבוי ספרי המתח הסקנדינביים אינו מניב, כמתבקש, כמות שווה בערכה של ספרים טובים בתחום.
0


















