#
לא מזמן קראתי ספר מכוער. קראתי ונדחיתי, קראתי ונגעלתי. הספר הזה הוא תיקון מושלם למכוער ההוא: זה ספר יפה להפליא שאתה רוצה להתכרבל בו, להתכסות איתו, לחלום איתו. סיפור המסגרת עוסק במכוער מכל – מלחמה. ועוד מלחמת העולם השנייה שהפליאה להוסיף עוד ועוד זוועות, ועדיין הוא יפה להפליא ונוסך תקווה. למרות שכותרת המשנה שלו היא "רומן היסטורי" ולמרות שמבחינת תחקיר הוא מצטיין, הסיפור יכול היה להתרחש בכל עת, בכל מלחמה שהיא. הספר עוסק רק באנשים ודרכו היא להתבונן במעשיהם בלי לשפוט אותם. לא טריוויאלי.
שני הגיבורים הם שני ילדים/מתבגרים משני עברי המתרס. היא התעוורה בגיל 6 וחיה עם אביה שהוא מנעולן במוזיאון הטבע כפאריס, הוא חי עם אחותו בבית יתומים באיזור מיכרות בגרמניה, נועד להיות כורה אבל מגלה כישרון טכנולוגי ומגיע לבית ספר יוקרתי, המחנך ילדים גרמנים להיות "גרמנים אמיתיים" – לעולם לא לחמול על חלשים או לקבל חולשה. להיות מסוגלים להתאכזר לפי פקודה – בתקווה שבעתיד האכזריות תהפוך לטבע שני. קורות שניהם מסופרים בפרקים קצרים כשסביבתם משמשת התפאורה וגם המפתח להבנת בחירותיהם. למרות שהסיפור עוסק במלחמת העולם השנייה אין בו יהודים. אני מציינת את העובדה הזו לטובת אלה שבלתי נתפס עבורם לקרוא ספר על התקופה בלי יהודים ושואה.
מזמן לא קראתי ספר שנכתב בדרך שגורמת לך להמשיך ללכת בדרכו, לחזור ולקרוא את מילותיו כדי להבין טוב יותר את כוונתו של דואר. הוא כתוב בפרקים קצרים, שמציירים לך תמונה ונופחים בה רוח חיים. יש בו מלים שמצטרפות בדרך שלא הצלחתי לפענח להרגשה קסומה של גילוי. יש בו כל מה שעוסק בחיים של אנשים: אהבה ואחווה, בגידה ושינאה, מרי והתגייסות, נאמנות ואכזריות. יש בו הסבר ברור וממצה של המצב בימי מלחמה לכל מי שנמצא באיזור. לוחמים ובלתי מעורבים. זקנים, נשים וטף. חולים ובריאים. כולם בלי יוצא מהכלל נושמים את הרדיואקטיביות של המלחמה והופכים נגועים.
יכול להיות שבזמן אחר גם אני הייתי מעקמת את הפרצוף על דואר, שבחר באופן מניפולטיבי גיבורים רכים וחלשים, כדי ללחוץ על בלוטת האמפתיה של הקוראים, כפי שהגדירו כמה מבקרים שקראתי? היתכן שגם אני הייתי מזלזלת בפרס פוליצר בו זכה הספר שהפך – כפי שהגדיר אחד המבקרים האלה – לפרס הניתן על תחקיר קפדני, לא על רומן בעל ערך ספרותי? אולי. זה מה שכתבו מבקרים מפורסמים על הספר (יחד עם המון ספויילרים, כי להם מותר) וזו המחלוקת שלי איתם. אני לא הרגשתי שהסופר גורם לי לרחם על הגיבורים בגלל יתמות, עוני או עיוורון. למעשה היחיד שריחמתי עליו בסיפור היה בן להורים עשירים, שהקריבו אותו פשוטו כמשמעו למכונה המשומנת הזוללת חיים. שמעתי גם תלונות על שהסופר בחר להמשיך לשנת 1974 (30 שנה אחרי) וגם לשנת 2014 (70 שנה אחרי). לטעמי זו בחירה נפלאה, שמדגישה את המשכיות החיים והתקווה ומצהירה שלא תמיד תצליח המלחמה לגבור על החיים.
הגעתי לספר הזה דרך הביקורת של עומר ציוני (תודה מקרב לב.) בניגוד לספרים רבים הנכתבים עכשיו על התקופה, לא הרגשתי זיוף וצרימה או מניפולציה רגשית שנעשתה עלי. דואר כותב נפלא, מצליח להמחיש לקורא את ההרגשה עליה הוא כותב – מהעיוורון הפיזי עד העיוורון המנטלי. מהחופש בתוך השיעבוד והכיבוש, עד השיעבוד האמיתי של החופשיים, כביכול. לטעמי זה ספר נפלא ואני מרשה לעצמי, בחוצפתי, לחלוק על מבקרים נכבדים בעלי טעם ספרותי הידוע כמשובח.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
