• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הבת מחוץ לארץ

הבת מחוץ לארץ

מאת נג'את אל-האשמי

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הבת מחוץ לארץ

הבת מחוץ לארץ

מאת נג'את אל-האשמי

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:רימונים
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/3
ביקורות על הבת מחוץ לארץ
הבאה
אינשם
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 6 שנים

“בלעתי את הספר בשקיקה, בכמה שעות, באותה שקיקה בה הדמות הראשית בספר, התאוותה למילה הכתובה, גם היא מאוד”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•3 דקות קריאה

#
מצרור הספרים ששאלתי לאחרונה בספרייה, זה היה הספר שהיו לי ממנו הציפיות הנמוכות ביותר. שאלתי אותו בזכות המתרגם, רמי סערי, שהתפעלתי מתרגומים שלו של ספרות נידחת. חשבתי ששוב אקרא על גיבורה שבאה מתרבות נחשלת, התגברה על קשיים והנה היא מספרת על זה. חשבתי שאקרא האשמה - לאו דווקא מפורשת אך עוצמתית - את הקוראים, הנאורים כביכול, שהם אנשים פריבילגיים שאינם יודעים מניסיון מה זו נחיתות ומה זו גזענות ומשחקים בלהיות יפי הנפש.

אז כן, יש גם המימד הזה בספר, ולא. יש בו התבוננות עצמית ולאו דווקא הטחות אשמה. יש בו כנות נדירה, כתיבה יפהפייה ומושכת, סיפור כשלכאורה אינו סיפור, או ליתר דיוק אינו חידוש ואפילו ספויילר קשה לכתוב עליו כי הסיפור הזה סופר כבר פעמים רבות ואנחנו מכירים אותו היטב.

מדובר באשה צעירה המתארת את הימצאותה בין פטישים וסדנים. היא נולדה בכפר במרוקו והיגרה עם אמה לקטלוניה (נגיד, ליד ברצלונה...) היא נולדה לתרבות בה נשים עובדות קשה בעבודות מפרכות, אבל מתגדרות בעובדה שהן אנאלפבתיות. והיא, המספרת, לא רק קוראת להנאתה ספרי פילוסופייה – היא גם ובעיקר סיימה את הבחינות בממוצע כל כך גבוה שרואיינה בנושא בטלויזיה! היא מתרגמת בין שתי שפות – שפת-אמה והשפה החדשה בארץ החדשה. יש המון מלים ומונחים שאי אפשר לתרגם, ומה שאין לו מלה אינו מאפשר מחשבה. היא קשורה לאמה בעבותות של מחוייבות ותרבות, לא רק אהבה, וכדי שאמה תהיה משוחררת (ממנה) היא מוכנה לעשות דברים שמנוגדים לרצונה ולשאיפותיה – כמו להינשא לבן-דודה, לספוג עלבונות מהסביבה ולהתעלם מאהבתה.

היא חיה במקום ש"להיות מרוקאית" הוא עול ובושה. היא בוחנת את הנשים המרוקאיות בעיניים מבקרות, על המטפחת המכסה את שיערן, על עודף המשקל והאכילה בהפרזה, על ההגזמה באיפור, רעש וקישוטים ועל הנכונות להיות שפחות של הגברים. היא רוצה להיות כמו הנשים בתרבות החדשה שהן רזות, בלונדיניות עם שיער חלק... ומתנפצת אל סלעי תרבותה וחינוכה, שאינם מאפשרים לה לחצות את הקווים, אך גם להישאר אינה יכולה.

הספר ריתק אותי. לא בגלל אקזוטיקה – אני לא מתלהבת מזה במיוחד. אני גם עיוורת לנושא "העצמת נשים" שהיו שראו בספר הזה. הוא מרתק כי אל-האשמי יודעת לכתוב ולספר סיפור, מוכנה לדבר בגלוי על דברים שאין מדברים עליהם. כתיבתה היא בעלת יכולת תיאורית נדירה, ההופכת את הקורא לזבוב על הקיר ושותף להתרחשות. והכי חשוב – זו כתיבה אמינה וכנה ואתה מאמין לה שהיא מספרת את הדברים אותם חוותה והרגישה. מבחינתי זה ספר טוב שלמרות שהוא מספר על דמויות הרחוקות מאד מעולמי הוא מדבר על אנשים, על התמודדות, על ניסיון קרבי (כן, כן, בלי שום רובה או טנק) ועל חיים קשים שזו שחיה אותם לעולם לא תשב בפינה ותבכה שרע לה וריק לה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נילי
נילי
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
א
אברהם
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של תום
תום
תמונה של michalro
michalro
45קוראים|גיל ממוצע55|47%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,621 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,621
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה150

דיון על הביקורת

29 תגובות
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 5 שנים
פרפר, הציווי החדש שריר וקיים גם מבלי הסכמתך ומתוקף היותו מדובר ברחובה של עיר. למען האמת לשימוש בצורת העתיד תחת צורת הציווי יש טעם ממשי ויסודו במקורות. זוהי אינה תופעה חדשה ומכאן שהיא אפילו לגיטימית. שים לב שמעולם לא הצעתי לבטל את צורת הציווי, אלא רק לנהוג בסובלנות כלפי צורות אחרות. השוואה בין סוציולקטים שונים בנקודת זמן נתונה, כמו בין הדיאלקטים שנדברו בקרב הבויארים (מעמד האצולה ברוסיה של המאה ה-17) או הצמיתים הרוסים היא מקובלת, אך למן כריכת מימד הזמן בהשוואה, חוששני שעירבבת מין בשאינו מינו. על פי רוב נהוגה הפרדה בין ניתוח תופעות לשוניות בו-בזמן (השוואה סינכרונית) ובין ניתוחן בזמנים שונים (השוואה היסטורית, או דיאכרונית). הרי נורמות לשוניות ותרבותיות נקבעות ביחס לקבוצה בנקודת זמן מוגדרת, כשחלקן משתנות תדיר בחלוף הזמן. כיוצא בזאת, לשון שנתפשת "גבוהה" בימינו עשויה להיות בעצם רק לשון שדוברה במשלב רווח בעִתהּ, ולכן בת-השוואה לניבים שבהם נעשה שימוש באותה תקופה בלבד. הלשון המדוברת מאז ומעולם נבדלה מזו הכתובה, והאופן שבו הראשונה מתפתחת, פושטת צורה ולובשת אחרת הוא מרתק כשלעצמו. לעיתים קרובות משאנשים משערים הקשר שלה ללשון הכתובה הוא רופף ביותר. דוגמא חיה לכך היא הערבית, שמתקיימת בשתי צורות במקביל: הערבית הספרותית והערבית המדוברת, כשהערבית המדוברת היא למעשה אוסף ניבים בהם נעשה שימוש בקרב אוכלוסיות ממוצא ומעמד שונה. רוב הניבים הללו אינם ניתנים להבנה-הדדית בקרב דוברים ממוצא שונה. יתרה מזאת, הערבית הספרותית שמשמשת בכתב על פי רוב, נבדלת מהניבים המדוברים עד כדי כך שהיא נלמדת בבתי-הספר כלשון שנייה למעשה. מצב שכזה מכונה "דיגלוסיה" והוא מדגים היטב עד כמה ניכרת השפעתה של תפישה חברתית על היוקרה שמיוחסת ללשון הכתובה. ההבחנה שנעשית לרוב בין לשון "גבוהה" ו"רדודה", יש בה משום עירוב של אי-אלו מרכיבים חברתיים או מעמדיים, כשהאחרונה מיוחסת בדרך כלל לתת-תרבויות בחברה. עמדה שיפוטית שכזו היא מסולפת בעיניי וכפי שאמרתי, היא נגועה בלא מעט דעות קדומות שמהן אני סולד. יעל ופרפר, אני מאמין שיש מקום לכתוב בלשון מליצית או פיוטית רק כאשר אופי היצירה מכתיב זאת. בכל מקרה אחר נוצרת "הגבהה" מלאכותית ומאולצת, שבעיניי יוצרת בעיית אמינות בהתייחס לכתוב. בדיוק מאותן סיבות בדיוק, קרי; כשאופי היצירה מכתיב זאת, אינני פוסל שימוש בביטויים מהלשון המדוברת ואפילו מהעגה. הבעיות צצות כשמתרגמים עושים דין לעצמם, מעבדים את היצירה כטוב בעיניהם ובהתעלם מהבחירות שעשה הסופר, שוכחים שרצונו של אדם כבודו ובכך חוטאים לו. באשר ל"דון קישוט איש למנשא", אם זכרוני אינו מטעני, ביאליק תירגם את היצירה מתוך תרגום רוסי שהיה בידיו, ונוסף על כך סירס אותו כשהשמיט כמה עשרות עמודים שבנחיצותם הטיל ספק. לא הייתי אומר שהיה מופת להתנהגות ראויה ובוודאי שאינו ראוי לשבחים על מעשהו.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 5 שנים

אברש, הורדתי לך נקודה על השימוש ב"ציווי החדש" :-)

אני מסכים עם רוב דבריך (ביטול הציווי כמובן לא נכלל בכך). סביר שרמת השפה בקרב האצולה הרוסית בעבר היתה גבוהה מזו של הכפריים, ושתיהן גבוהות מזו של בני הנוער כיום. אם תקרא על שיחה בין אצילים כאלה בעבר שנכתבת עם אוצר מילים מודרני , מן הסתם תהיה בכך סטיה מאופן הכתיבה המקורי. לא יקרה שום אסון נוראי אם נלמד כמה מילים חדשות במהלך הקריאה :-) לגבי דון קישוט, הבנתי שהמקור כתוב בספרדית נוראית, כך שייתכן שכל תרגום שלו מחוייב לסטות מהנוסח המקורי, ואולי במקרה הזה יש לזקוף את הסטיה הזאת דווקא לזכות המתרגם.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

בדיוק, ראובן.

ראובן
ראובן•לפני 5 שנים

לזה בדיוק הכוונה, יעל.

ציונות, כמו הורי. אז זו לא היתה מילה שנלווה לה יותר מקורטוב ציניות.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

ראובן יש מהגרים מטעמי אידיולוגיה שהם מיעוט שבמיעוט:

החלוצים שעלו לארץ ויחד עם העלייה ביטלו את התרבות ממנה באו ובראו יש מאין תרבות חדשה. אפשר להכניס לרשימה גם את הכושים העבריים - שהגיעו לארץ מטעמי אידיולוגיה. רוב המהגרים מהגרים מטעמי פרנסה או חיפוש מקלט.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

אַבְרָשׁ אֲמִירִי - השכלתני.

אין לי שוום ידע בבלשנות כך שכל ההגדרות חדשות בשבילי. אני משתמשת בשפה, כהדיוט מוחלט. בקריאת ספרים אין לי עדיפות לשפה "ישנה" או "חדשה" (בתנאי שהיא מובנת לי, כמובן. בניגוד לשפתו של עגנון שבדרך כלל מחייבת אותי לקטוע את הקריאה כדי להבין למה הוא התכוון). אין לי שום בעיה עם סלנג בתנאי שהוא מביע את כוונתו של הכותב. יש לי קושי עם שפה "מומצאת" ועם פיוטיות שאני מפרשת כמעוּשַה - ויש כותבים רבים שמשתמשים בדבר הזה. לגבי תרגום אני די מתקשה להעריך - במיוחד כי לא קראתי את הטקסט במקור - האם הוא שומר על רוחו או מעבד אותו. הדרך היחידה שלי להתייחס לנושא הוא הרגשתי בעת הקריאה. מודה שההערכה היא סובייקטיבית ולגמרי לא מבוססת.
ראובן
ראובן•לפני 5 שנים

מסכים עם יעל- אין שום אידיאולוגיה בהגירה.

אני לא מדבר על עלייה ארצה (להבדיל) מציונות. אלא הגירה למקום טוב יותר, לצאת מחיי עוני או אזור מוכה סכסוך. או 'אידיאולוגיה' הרסנית נוסח האיסלאם הקיצוני.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 5 שנים

יעל, אני מסכים שהפונקציה המרכזית שממלאת השפה היא העברת מידע

(בסטרוקטורליזם הבלשני מכונה "הפונקציה הרפרנציאלית"), אלא שפרט לה ממלאת השפה פונקציות רבות אחרות, ביניהן כאלה ששמות דגש על המבע הלשוני או על התחושות שעולות מפי הדובר, כמו הפונקציה הפואטית והפונקציה האקספרסיבית. מהדברים שלך, משתמע שאת רואה בקוד הלשוני מרכיב עיקרי שראוי להישמר, בעוד היתר חשובים הרבה פחות. גישה שכזו מתעלמת מהערך האומנותי של הספרות ומרבדים סמויים שבתוכן, שבאים לידי ביטוי בין היתר בסגנון הכתיבה, דהיינו בחירת המילים והתחביר. מעולם לא התייחסתי למתן עדיפות לניסוח מיושן דווקא. אני מאמין שהעברית המודרנית כוללת די ביטויים נהירים שיהלמו את לשונו של המחבר בשפת המקור, אבל לא רואה סיבה מיוחדת להעדיף מילים מהעגה המדוברת ומאמין שבכל זאת ראוי להתחשב בסגנון הכתיבה המקורי, או הנימה בה נכתבה היצירה. לצורך העניין, סערי יכול היה לתרגם בעברית מודרנית למהדרין ובכל זאת לשמור על שפה פיוטית היכן שראוי היה. מתרגם שנוטל לעצמו את החירות האמנותית לשנות את סגנון היצירה המתורגמת, הלכה למעשה מעבד את היצירה (יש אפילו שיגדילו לומר, גם מאבד את היצירה). אמנם מלאכת התירגום יש בה מידה של עיבוד והיא מצריכה מקוריות וכושר המצאה מצד המתרגם, לכן ראוי לשאול למן איזו נקודה הפך תרגום היצירה לתרגום-עיבוד שלה (ע"ע "דון קישוט איש למנשא" שעיבד חיים נחמן ביאליק). לשיטתך, ובהנחה שחשיבות הקוד הלשוני היא הראשונה במעלה, יצירה ספרותית עשויה להיכתב כמו דיווח חדשותי או לחלופין, כמו דו"ח מעבדה או שיחת חולין, היות שהצורות הללו נהירות לכל ועושות שימוש בשפה חיה. אלא מאי, שהערך האומנותי של יצירה כזו דל אם קיים בכלל ואני, באופן אישי, הייתי מעדיף לצרוך את הספרות שלי כשזה עוד לא ניטל ממנה. פרפר צהוב, תרשה לי להתייחס לדבריך (שים לב לשימוש בציווי החדש, געוואלד! (: ...). אני מסכים שראוי לתרגם יצירה בסגנון המקורי שבו נכתבה, אבל לא חושב שהיא צריכה להיעשות מעין מבחן בקיאות אודות אוצר המילים של הקורא או הבנת הנקרא שלו. מעבר לזה, אני לא רואה עיבוד של היצירה ללשון מודרנית "רידוד" של הכתוב במקור. בעצם השימוש במונח שממקם את הלשון המדוברת בתחתיתה של סקאלה, משתמע שהלשון הספרותית היא "גבוהה" ומכאן הלגיטימציה להשתמש בה. אני חושב שההעדפה הזו קשורה לתפישה שוללנית בהתייחס לסוציולקטים מסוימים בחברה שלנו והיא נגועה לעיתים קרובות בדעות-קדומות ובנורמטיביזם, ואלה... איך לומר? לא בדיוק כוס התה שלי. דעתי היא שגם למשלבים "ספרותיים" פחות, כמו העגה המדוברת, יש לגיטימציה כל עוד המחבר הוא שבחר להשתמש בהם ולא כל גורם שניוני שתיווך את הגעת היצירה אל הקורא. אני בהחלט שומר לעצמי את הזכות להעדיף משלבים מסוימים על אחרים, אבל חושב שעמדה פוסקנית בענייני לשון היא סמכותנית ולכן בעייתית בעיניי.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, בת-יה.

אני חושבת שרוב האנשים מהגרים בגלל צורך כלכלי. מעטים מאד עושים זאת בגלל אידיאולוגיה. רוב המהגרים לא נפרדים מהתרבות שלהם, ורוצים לחיות במקום שמאפשר להם חיים טובים יותר, עם התרבות שהביאו מהבית.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 5 שנים

בת-יה, כמאמר טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו..."

וכמאמר משורר פחות מוצלח: "אפשר להוציא את הישראלי מישראל, אך אי אפשר להוציא ממנו את הישראליות :-) בסופו של דבר זה תלוי באדם עצמו. רוב המהגרים כנראה עושים זאת מסיבות כלכליות, כאשר דפוסי החיים, האמונות והמנהגים נותרו ללא שינוי משמעותי, במיוחד אצל הדור הראשון להגירה.
בת-יה
בת-יה•לפני 5 שנים

תודה, yaelhar, אהבתי את הביקורת.

ואם יש משהו שאף פעם לא הבנת זה את אותם אנשים שבוחרים להגר לארץ זרה, לפתוח בחיים חדשים, אבל נצמדים בחוזקה לתרבות של הארץ ממנה יצאו.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

פרפ"צ - הסכמנו (לא להסכים).

שפה היא, לדעתי, כלי תקשורת. היא אינה עומדת בפני עצמה. לכן כשהיא ממלאת את תפקידה היא נהדרת (ותמיד עדיף שהיא תהיה יפה ונכונה) וכאשר בוחנים אותה ללא הקשר התקשורת - מדובר באלמנט עקר, לדעתי.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 5 שנים

יעל, כנראה שעל כך נסכים שלא להסכים.

אני חושב שתפקידו של המתרגם אינו לעשות לקורא חיים קלים, אלא לתרגם פחות או יותר באותו המישלב הלשוני ובאותו הסגנון שבו נאמרו הדברים. המתרגם רשאי להוסיף הערות והבהרות בלשון ימינו, אך לא כדאי שירדד את הטקסט המקורי.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

אַבְרָשׁ אֲמִירִי מעניין מאד מה שכתבת.

יחד עם זאת אני לא מסכימה איתך לגמרי. תראה, כשמישהו כתב ספר במאה ה-19, נניח, הוא כתב בשפה ובתחביר שהיו מובנים לקוראים באותה עת. שפה, כמו שאתה יודע, משתנה כל הזמן (ואם לא - היא פשוט מתה...) ולדעתי נכון מאד לתרגם יצירות לשפה שתהיה מובנת לקוראים ותדבר אליהם, גם אם הביטויים והמלים לא היו קיימים כשנוצרה היצירה. אנחנו מדברים עברית שונה לחלוטין מזו שדיברו בה לפני מאה שנים. שפה צריכה להיות גשר בין אנשים ולאפשר להם להתחבר לטקסטים שנכתבו גם לפני זמנם, גם בארצות רחוקות שכף רגלם לא דרכה בהם. ממה שקראתי אני מתרשמת שסערי עושה בדיוק את זה בתרגומיו.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 5 שנים

יעל,

סערי הוא אדם רב-לשוני, מבין המתרגמים הפוריים ביותר בארצנו, אם לא הפורה מכולם, והוא בלשן מוכשר בלא עוררין. הייתי בהחלט מתרשם אילו ידעת כיצד נשמעות כל השפות מהן הוא מתרגם. (: בכל זאת ניתן להצביע על זרות המשלב הלשוני שבחר בתרגום יצירה פינית מהמאה ה-19, למשל, אם עירה בה אי-אלו ביטויים מהעגה הישראלית החדשה, וזאת גם מבלי היכולת להבין את המקור הפיני. למען האמת ניתן להבחין גם בצרימות אחרות, כמו חריגה ממאפיינים סגנוניים המזוהים עם יצירות בנות תקופה כלשהי, או זרם ספרותי מסוים כדוגמת הרומנטי. סגנון הכתיבה, אם פיוטי ואם תכליתי וישיר, עשוי להיות משמעותי ואפילו מכריע בתיווך המסר הגלום ביצירה המתורגמת. סערי, לטעמי, נוטה להעדיף משפטים קוהרנטיים בעלי מבנה תחבירי פשוט ומילים מהעברית המדוברת, כשמעיקר הדין ראוי היה לתרגם בסגנון פיוטי. אותן צרימות בולטות ביתר-שְׂאת בתרגומי השירה שלו. מאידך, כל אלה הן ממש זוטות בהשוואה למפעל החיים של איש הרוח המבריק הזה, שעמל על מאות תרגומים משפות העולם ואגב כך העתיר עלינו מן הטוב שבתרבויות העמים שבפיהם הן מדוברות.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, אַבְרָשׁ אֲמִירִי.

היות וסערי מתרגם משפות שאין לי שמץ של מושג איך הן נשמעות, אפילו, אני לא יכולה להרגיש שהוא נוטל לעצמו חירות כלשהי בתרגומיו. בספר הזה הוא מלהטט בין סלנג לבין שפה גבוהה והופך את שתיהן לאותה שפה, עם צדדים שונים.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, Pulp_Fiction

כשקוראים את הספר מבינים ש"בחירה" ו"תרבות" (שמשמעה סוציאליזציה ומנטליות) הן שתיקצוות של מקל, שלעולם לא ייפגשו.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, zek.

אשמח לקרוא את דעתך עליו, כשתקרא.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 5 שנים

סקירה יפה.

גם אני, כמוך, התרשמתי ועודני מתרשם מהמתרגם העילוי רמי סערי וזאת למרות שהוא לעיתים חוטא לנימה המקורית של הספר (או השיר, להבדיל) ונוטל לעצמו חירות לא מבוטלת בתרגומיו. הפסקה האחרונה שכתבת משכנעת במיוחד. תודה.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 5 שנים

מעניין.

במקרה שלה תרבות זה עניין של בחירה והחלטה.
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 5 שנים

יעל, תודה על הסקירה מעניינת והמנומקת.

הספר ממתין לי על המדף הוירטואלי ונראה כי יקבל קידום בתור..
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, פרפ"צ.

yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, כרמליטה.

דעתך עליו תעניין אותי.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, מחשבות.

yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, חני.

אני מנחשת שתאהבי.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 5 שנים

סקירה מעניינת על נושא מעניין.

כרמלה
כרמלה•לפני 5 שנים

תודה יעל. אהבתי מאד את הסקירה.

ההנושא מעניין אותי מאד והספר ממתין לי בבית.
מורי
מורי•לפני 5 שנים

כתבת מעניין.

חני
חני •לפני 5 שנים

יעל סקירה יפה, איזה כיף שהופתעת מהספר.

רושמת לי.
29 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 7 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "הבת מחוץ לארץ"

הבת מחוץ לארץ

הבת מחוץ לארץ

נג'את אל-האשמי

בלעתי את הספר בשקיקה, בכמה שעות, באותה שקיקה בה הדמות הראשית בספר, התאוותה למילה הכתובה, גם היא מאוד אהבה לקרוא, אבל הגיעה ממקום שבו לנשים אסור היה לקרוא. שבו לנשים, היו ועדיין יש הרבה איסורים.

זה מדהים, אנחנו חושבים שאנו חיים במציאות נאורה, אבל יש הרבה מקומות נידחים בעולם, ואפילו לא נידחים, להיפך, מוכרים, וזה מקובל וראוי שאישה תשמש שפחה ומשרתת של הבעל, במסגרת נישואים כפויים על נערה צעירה.

מי שכתבה את הספר, נאגאת אל האשמי, היא סופרת מרוקאית. היא פותחת לנו צוהר אל התרבות הקטלונית, ובאמצעות כישרון כתיבה מופלא, משקפת מציאות כה עגומה, ליבי נחמץ בקרבי, על היחס של העולם אל נשים.

נגאת, היא באמת אשת ספר, היא מזכירה ספרים מעניינים, חלקם קראתי (ניטשה) וחלקם לא, אבל מאוד יעניין אותי לקרוא , לדוגמה, ספר שנקרא "מנוס מחופש", שהוא יצירת הגות מורכבת וספר הביכורים שכתב הפילוסוף אריך פרום (שכתב גם את "אמנות האהבה" שקראתי ואהבתי מאוד), היצירה מתחקה אחר היחס המשתנה בין האנושות לחופש והיא מדגישה את השלכות היעדר החירות על המצב הפסיכולוגי החברתי שאיפשר את עליית הנאציזם - נושא חשוב מאין כמוהו, וכל תרבות מתחבטת בנושא זה מאז ומעולם. הכל קשור. וההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה ולא רק שחוזרת על עצמה, היא מתקיימת פה, עכשיו, בזמנים אלו, בהווה, וכנראה שגם בעתיד, וחשוב לתת במה, ולהדגיש את החשיבות שבמודעות שבעניין.

החשיפה הזאת, לתרבות עם אמונות קדומות בזמנים מודרניים, על כניעות האישה, הצייתנות מול תכתיבים קדומים ופרימיטיביים, טקסים מביכים ומבישים, ובסופו של דבר, אחרי כל מה שנערה כזו צריכה לעבור, כולל אלימות (הכל פשוט מותר ואין מי שיעצור את זה) מצד הבעל, השתיקה אל מול הכאב וההשפלות, כי אחרת, תהיה אות קלון על אותה המשפחה ומה שאחרים אומרים חשוב כי זה יכול להגיע עד לרצח (הקלות הבלתי נסבלת של הזכות לקחת חיים, האצבע קלה על ההדק).

בהקדמה יש את המשפטים הבאים :"לא אהיה עוד בשבילכם, מעכשיו ואילך, אהיה בשביל עצמי, או בשביל מי שארצה, אבל לא בשביל אף אחד מכם שירצה אותי עקומה, מפוצלת" ורק בסוף הספר מתגלים רבדים עמוקים של המשפטים הללו והכובד שלהם.

הספר מספר גם על הקשר של בת ואם, קשר חזק ויפה, הן החברות הכי טובות, והן מאוד אוהבות אחת את השנייה, אבל האם נתונה לצווים פרימיטביים, והבת, חכמה שאוהבת לקרוא ספרים, אבל אמה מעדיפה שתתחתן כי זה מה שצריך להיות, כך המסורת בתרבות הזו מכתיבה.

הבת כל כך רוצה לספק את רצון האם, וחושבת שאם באמת תתחתן תהיה חופשיה מהנידנודים על החתונה ומתוך כבוד לאם מתחתנת עם הבן דוד שלה, והן נאלצות לעזוב את המקום בו הן גרות, ועוברות למקום אחר, שונה, בו שתיהן נאלצות לעבוד כדי לממן את עצמן, ואת הטפיל (החתן) שמתגלה להיות טיפש ועלוקה , בור ועם הארץ שלא עובד וכל היום מבלה, וברוב חוצפתו מעז לפצות פה כאשר הבת, הכלה, "מעזה" לצבוע את שיערה, או מסרבת להסתובב עם כיסוי ראש/ מטפחת. יש פה מלא צביעות, ושובניזם. זה הכעיס אותי, וקומם אותי, כי זה קיים.

לא רק שהשתיים הללו צריכות לעבוד קשה בשביל להתפרנס, הן צריכות ונאלצות להסתגל לתרבות שונה משלהן, ושם בפעם הראשונה הבת מתמודדת עם גזענות, רואים בה נחותה, לא שווה, כי היא באה מכפר. זה מדהים עד כמה צביעות קיימת בעולם הזה, אולי אני תמימה, אבל אני יודעת שאין להסתכל בקנקן אלה מה שיש בתוכו, ויש המון בורות, שפיטה וביקורת על הבת שעובדת ומשכילה, וכל מה שרואים זה את כיסוי הראש שלה, שלא היא בחרה לשים! עקרו אותה מביתה, הכריחו אותה להתחתן עם אדם דוחה שמתייחס אליה מגעיל, בחברה שלא מקבלת אותה, והיא נורמלית לחלוטין, ומה שעצוב, ומה שקורה במציאות לרוב הנשים הללו, הן נחשבות למשוגעות, או משתגעות באמת, בגלל שהן חושבות אחרת ואז נאלצות לעבור "טיפולים" אצל "אימאם" שמכה אותה בכפכף על מנת להוציא ממנה דיבוק/שד.

גם כשהבת הולכת ללמוד במכללה, גורמים לה להרגיש אאוטסיידרית, כי שם ההורים של כולם מממנים להם את הלימודים וכולם לובשים מותגים ומסתכלים עליה כאילו היא זאת שפלשה למקום שהיא לא אמורה להיות בו.

מה שאהבתי בדמות, שהיא לא מוותרת למרות כל מה שהיא עוברת, היא מדהימה, היא נאלצת לעבור דברים קשים , בסופו של דבר היא נכנסת להריון בניגוד לרצונה, ויש רגע בו היא נקרעת בין הרצון להישאר עם אמה, לבין הרצון להיות חופשיה, בסופו של דבר היא מחליטה לחיות את החיים שלה כמו שהיא רוצה, בלי שאף אחד יכתיב לה, ומקריבה קורבן, היא משאירה את אמה ואת בנה מאחור, ויוצאת למסע לגילוי עצמי. כי היא לא מגיעה למצב בו היא יכולה לשמח ולרצות את אמה שכלואה בתכתיבים של עולם קדום, מול הרצון של הבת להיות חופשיה, מול הרצון ללמוד, להתפתח, להיות עצמאית ולהצליח בעולם בזכות עצמה.

היא עוברת גם משברי אמונה, וזה ציטוט מהספר שאהבתי ואני מאוד הזדהיתי עם הכתוב : "הרע מכל, שאני מסוגלת להודות לאל. להגיד לו תודה. על מה ? מי זה אלוהים? איפה הוא? איך אתן יודעות שהוא קיים ? אינכן רואות שכל זה הוא בסך הכל המצאה של אנשים שבמשך מאות שנים התאמצו : א' - למצוא משמעות לעצם קיומם, ו-ב' - לשלוט בכן, אנאלפבתיות, שוטות, מסכנות, ולשלוט בכל מי שמפריד מהחיים ולו רק טיפ טיפה, כלומר, בכולם בלי יוצא מן הכלל ?"

עליי להוסיף גם כמה מילים על התרגום, מחסום השפה, הוא קשה, התרגום מקטלונית לא היה קל, אבל הקריאה הייתה סוחפת, מדוע אני אומרת שלא היה קל ? כי היו הרבה מושגים מהשפה, שאין להם תיאור בכל שפה אחרת, מנהגים מתרבות שקשה לתרגם, כי חלק אנחנו לא מכירים וחלק לא קיימים אצלנו, אז חלק מהמילים כן הוסברו ותורגמו והיו כאלו שלא, שמבחינתי זה מראה על אותנטיות.

זה ספר שחשוב לקרוא, דווקא בעידן הזה, של שחרור נשים, למרות שלצערי מאז ומעולם, למרות שנשים הן המין החזק בעיני, בעולם הזה, הנשים חוטפות את כל הריקושטים, זה עולם של גברים. עדיין. וכשאני חושבת על מה שקורה בקוריאה הצפונית והדרומית ועל קים הדיקטטור, שמעתם על אישה קמה והיתה דיקטטורית ? אם כן, אז סברו את אזני. האגו הגברי הוא הנשק הכי מסוכן, הרצון לשלוט ולכבוש ולהיות שיכורים מכוח.

מצד אחד מעציב אותי לשמוע שיש נשים שחוות זוועות כאלו (קראתי הרבה על מבצע משה, עליית האתיופים לישראל, הרבה נשים לא שרדו גם בגלל שתקפו אותן, ויש כאלה ששרדו ושותקות, מבושה. וזה כל כך כואב) ומצד שני, חשוב להוציא את זה החוצה, לספר, ומה שסופרת הזאת מביאה לנו פה זה אוצר שיש לפזר אותו בכל העולם, סודות גנוזים, שאף אחד לא רוצה שהעולם ידע, אז צריך לדבר ולא לשתוק. כי השתיקה, איפשרה את השואה. ומכאן האיזכור לספר של אריך פרום.

יש כאלה שלוקחים כמובן מאליו את החופש שלהם. ויש כאלה שמקריבים בשבילו.
לקרוא את הספר הזה בשבילי הייתה חוויה מטלטלת ועברתי עם הבת את כל מה שהיא עברה עם הזדהות מוחלטת. כל אישה חווה בחייה משברים דומים, אולי אנחנו באות מארצות אחרות ומתרבויות אחרות, אבל כנשים, קורים לנו אותם הדברים.

אני ממליצה לקרוא בחום, כי הספר מאוד מרגש, מעשיר, מעורר השראה ומחשבות.
ואם הייתי יכולה להגיד לסופרת משהו זה תודה שחלקת את סיפורך. המילים שלך מהדהדות למרחקים, ונוגעות בלבבות של רבים.

לסיום, משפט אחרון בנושא אחר חשוב לא פחות, שבו נוגעת הסופרת :"אי אפשר להוכיח גזענות למי שמעולם לא סבל ממנה".

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אינשם
הבת מחוץ לארץ

הבת מחוץ לארץ

נג'את אל-האשמי

כשקראתי את הספר, נזכרתי בציור המפורסם של שלושה עיגולים הצבועים בשלושת צבעי היסוד המשתלבים ביניהם ויוצרים גזרות של צבעים אחרים.
נג'את אל האשמי, מציגה לפנינו מפגש של שלוש תרבויות: מרוקו הכפרית, הסגורה גם להשפעה עירונית על גווניה. מנגד התרבות השלטת בברצלונה, על גווניה. ולבסוף תרבות המהגרים.
הבת גדלה בקטלוניה, מצטיינת בלימודיה ומתמודדת נפלא עם העיר והתרבות השלטת, חיה יחד עם אמה שהגיעה לחפש את.. בעלה והוא נישא ו"שכח" את משפחתו הראשונה.
נתונים אלו אינם מונעים לחזור על סיפור רבקה התנכ"י במהופך, הבת היא הנוסעת להביא את בן דודה, ארוסה מלידה!!!.
" אין שום קשר בין החתונה שלי לבין כל זה ( מנהגים והתנהגויות), כי אני לא רק לא עוזבת את בית אמי, אלא נשארת לחיות אתה פה. וזה לא החתן שלי שיבוא לקחת אותי, אלא אני שאסע אליו כדי לקחתו..."
והיא מתמסרת לטקסים וניואנסים של רגשות, אבל הכל שונה כמובן.
ומתברר כי הכלל " אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים" , תקף גם לחזרה לשורשים במרוקו ו...לחזרה לברצלונה עם "מטען עודף" ברובו.
הסוף מעניין, ומצביע על יכולות הקיום והשרידות שניטעו בה על ידי אימא.
יופיו של הספר הוא בפריסה וציור הפרטים. גם מיקח הטעות בחיים של הבת עם בן הדוד, מתוארים כמעט בצורה "קלינית טכנית" והם מעוררים אותה תחושת הניכור שהיא חשה.
ספר טוב. אני בטוח כי העולים ממרוקו או הקרובים לתרבות זאת יפיקו הנאה רבה יותר.
נ.ב גם חובבי אוכל ובישול.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה